אצלנו בחצר

הקורונה היא סוג של רובין הוד תרבותי: מרסקת את המפלצות השמנות והמדושנות וגונבת את הקהל והכסף לאמנים שנשענו על המוזיקה שלהם ולא על מיצגי לייזר, קונפטי ושיתוף קהל בסטורי במהלך המופע ממרומי במה גבוהה.

אני הולך בשכונה ושומע מקבצים של מחיאות כפיים עולים מחצרות. קהל שמתרגש שחמי רודנר מביא להם את הסתיו, מיכה שטרית שמספר על דקה אחת שפויה, יהלי סובול שמחלק פצעים ונשיקות (בתמונה) או ערן צור ששר על לילות של ירח מלא. אז כן, זה לא קיסריה, נוקיה או לייב פארק אבל זה קהל שמתרגש מהשירים שנכתבו בדם ליבם של האמנים שנשמעים טוב גם רק עם גיטרה. וזה, רבותיי, ניצחון גדול של האמנות.

הקורונה חתכה גימיקים, טרנדים ותחכום מעייף, ומי שזכה בתקופה הזאת הם אמנים שבניגוד לכוכבי יוטיוב וכוכבי רשת, באמת גידלו קהל שצמא למוזיקה שלהם. וככה בשקט־בשקט, דווקא עכשיו הם מתהדרים ביומן עמוס (לעיתים כמה הופעות ביום) ובאופן פרדוקסלי, מופיעים ומבוקשים יותר מאשר לפני המגפה.

אני שומע את הקולות שעולים מהחצרות ומאושר בשביל חבריי שמתפרנסים בכבוד מהמוזיקה בלבד, בלי הפקות מסובכות, ללא צוות שרץ מאחורי הקלעים, כי כשיש לך שירים טובים – לא צריך יותר. הקורונה היא הרובין הוד של האמנות ואיפשהו גם אני יושב ומוחא לו כפיים בחצר הקטנה של הלב שלי.