מה שצריך ללמוד מד"ר אבישי בן חיים

ביום שישי שעבר הסתובבתי בירושלים. חנויות הרחוב נפתחו, השמש ביצבצה ואנשים יצאו לנשום אוויר. ברחוב יפו 24 עמד עידו קאפח, הוא זיהה אותי וסיפר לי את קורותיו במגפה. בחור שנולד בירושלים ולפני שבע שנים פתח במרכז העיר סוכנות נסיעות. השנתיים הראשונות היו קשות מאוד בגלל גל פיגועי הסכינאות של 2015־2016, אבל הוא לא ויתר וגדל והעסיק ארבעה עובדים והכל היה באמת יופי. ואז הגיעה הקורונה. אין הרי דרך להתכונן למגפה כזו כשאתה סוכן נסיעות. כמות הביטולים הייתה בלתי נתפסת, במשך חמישה חודשים הוא עסק רק בביטול וזיכוי הזמנות, עם אפס הכנסות ועם חוזה שכירות על הנכס לעוד שנה קדימה. הוא ראה שחור בעיניים. מפעל חייו קרס. היו לו כל הסיבות בעולם לוותר, אבל הוא החליט להילחם ולהסב חלק מהמשרד ולהקים את 'טניה - צמחי נוי, שוקולד ויין' (טניה זו אשתו).

עם כל הסגרים גם זה לא קל, אבל הוא מאמין ואופטימי. קניתי אצלו עציץ למרות שאני לא מבין בזה, כי העניין הכלכלי עם הקורונה פשוט: הקורונה גמרה על הפרנסה של ישראלים רבים, קרעה להם את הצורה, אבל יש רבים אחרים שכלל לא נפגעו ממנה. וסליחה שאני אתן פה כעת תשובה למרות שלא שאלתם, אבל אנחנו בעיצומה של מערכה שהתפקיד שלנו בה בעיניי הוא פשוט: אם אלה שלא נפגעו מהקורונה ישתדלו לעודד ולקנות מאלה שכן נפגעו, אנחנו נהיה בסדר.

יש פתגם שאומר שלשאול סופר מה הוא חושב על מבקרים, זה כמו לשאול עמוד תאורה מה הוא חושב על כלבים. וכשעזבתי את חנות הפרחים נכנסתי לסטימצקי והיה בכניסה עיתון 'הארץ'. דיפדפתי בו וגיליתי שיש ביקורת על הספר שלי. ביקורת מעולה ממש. קניתי את העיתון, צילמתי את הביקורת ושלחתי לאפרת. אחר כך המשכתי להסתובב בעיר, ראיתי חייל שניגן על פסנתר רחוב, אכלתי קובה, תישאלתי עוד בעלי עסקים על החיים בצל הקורונה, וחזרתי הביתה. רק בערב שמתי לב שלא חשבתי על הביקורת כל היום. עברתי הלאה כאילו כלום, והבנתי משהו עגום על החיים: הרי אם הביקורת הייתה קטלנית, היא הייתה הולכת איתי זמן רב. אם היה נכתב טקסט שקורע את הספר שכתבתי בעמל ימים ולילות, זה היה מכאיב לי. הייתי זוכר משפטים שנכתבו בה, אולי הייתי מנתח עם עצמי למה הביקורת לא מוצדקת. אבל טקסט שמהלל ומשבח? טקסט שאשכרה עף על הספר? הייתה לי רבע שעה הנאה והופ, עברתי לדבר הבא.

בעבר זה היה קורה לי גם עם ספורט. ניצחונות הייתי שוכח, אבל הפסדים היו מלווים אותי זמן רב. והשאלה היא פשוטה: מה הסיכוי שלנו ליהנות מהעולם הזה, אם הדברים הרעים ילוו אותנו ימים רבים, אבל את הטובים נקבל כמובנים מאליהם?

הנה עוד דבר שהיה בעיתון, לצד הביקורת על הספר: מאמר שתקף את פרשן החרדים של חדשות 13, הד"ר אבישי בן חיים. כשקראתי את המאמר חשבתי שכבר ראיתי כמה כאלה אז עשיתי גוגל וספרתי לפחות 20 מאמרים ב'הארץ' שתקפו את משנתו. עשיתי חיפוש בטוויטר וראיתי שגם שם רבים עונים לבן חיים ותוקפים אותו, וזה תמיד באיזו חריפות ותחושת חשיבות עצמית, כל אחד משוכנע שהוא עושה כעת מלאכת קודש, ממש מציל את העולם ממשהו, ורבים גם, למרבה הצער, לא מצליחים להסוות ארומה של התנשאות עדתית שתוהה, במשתמע, "האם הפרענק באמת דוקטור".

עכשיו תראו, אני לא רוצה להיכנס לתיאוריה של ד"ר בן חיים עצמה, יש באמת כל כך הרבה אנשים חכמים ממני שדנים בכך שזה מיותר, אבל ברשותכם אגיד שני דברים: ראשית היא מעניינת. מעניינת ממש. חדשה. מרעננת. יש המוני פרשנויות שתמיד נשמעות לי כמו העתק אחת של השנייה, ופה יש תזה שלא שמעתי. אפשר כמובן ויש בה פגמים וחולשות (לצד אמת גדולה), אבל בין אם יש בה חורים ובין אם אין בה, היא מעיפה את הראש. בקטע טוב. בקטע מעורר מחשבה ודיון.

אבל הדבר החשוב יותר, וזו בעיניי כבר באמת בשורה ענקית, זה איך שבן חיים עונה למחרפיו. צייצן די ידוע העלה בטוויטר את המאמר נגד בן חיים וכתב: תראו איך מנגבים עם אבישי בן חיים את הרצפה. מבינים את התדר? את האלימות? אבל כמה נועם וכמה סבלנות וכמה מתיקות יש לבן חיים כשהוא מתמודד עם אותה מקהלה ענקית של מתנגדים, זה ממש מחזה מרהיב: אלה מקללים והוא מסביר, אלה צועקים והוא עונה בנועם, אלה מטיחים בו דברים לגופו של אדם והוא עונה לגופו של עניין, אלה באים במטרה לפגוע והוא בא במטרה לקיים דיאלוג.

ואתה עובר על המדיה החברתית של אבישי עצמו, ואומר, אם רק היו כולם מתווכחים כמוהו, איזה כיף היה לקיים פה דיונים.

אחרי שחזרתי מירושלים העליתי לפייסבוק משפט של רבי נחמן שאמר פעם: לעולם לא יושם בפניך מכשול שאין בכוחך להתגבר עליו. ומישהו שאל אותי אם זה באמת נכון לדעתי. הרי יש מכשולים שאי־אפשר באמת להתמודד איתם. וזו אמת. יש דברים קשים מנשוא. כל מיני שואות כאלה שגדולות מאיתנו. אי־אפשר באמת לקבוע שאין מכשול שלא נוכל להתגבר עליו, עניתי לו, ודווקא בגלל זה אני אוהב כל כך את רבי נחמן, כי ברור לי שרבי נחמן ידע זאת היטב. הוא הרי חווה את הדברים הללו, הקשים מנשוא, בניו ואשתו הראשונה מתו בחייו והיו לו סערות נפש ועצבות נוראה ושחפת שהמיתה אותו בטרם מלאו לו 40, וכשהוא אומר שאין מכשול שאי־אפשר להתגבר עליו, הוא לא קובע שזה המצב, אלא מתפלל שכך יהיה ואומר את זה קודם כל לעצמו.

שבת שלום.