שלישי 24 בנובמבר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    |
    24 שעות • 18.11.2020
    זה נראה בדיוק כמוך
    מי לא קיבל את ההודעה הזאת בפייסבוק בימים האחרונים? בזמן שכל העולם שומר על ריחוק חברתי, אף מסכה לא תעזור נגד הווירוס הזה שמתפשט ברשת. ניסינו להבין עם המומחים איך עובדת הפסיכולוגיה מאחורי פיתוח הווירוסים שתוקפים את המחשבים שלנו ולמה אנחנו נופלים בפח כל פעם מחדש. וגם: טיפים שיעזרו לכם להציל את המחשב
    ענת לב-אדלר

    זה רק נראה כמוך, אבל בעצם זה פישינג מהמתוחכמים שידעה הרשת החברתית. הוא מופץ בשבועות האחרונים במסנג'ר של פייסבוק והוא מנגן בדיוק על נקודת החולשה שלנו מולו. ההודעה הזו, שרבים מאיתנו, אם לא כולנו, קיבלנו עם הכיתוב "זה נראה כמוך", מלווה בלב שבור אדום ובלינק גנרי ליוטיוב, מתוכנתת כך שאין לנו סיכוי מולה. קודם כל מפני שהיא מגיעה לתיבת ההודעות הפרטית מחברי הפייסבוק שלנו, כלומר מאדם שאנחנו מכירים ולא מאדם זר שעלול לעורר חשד. ושנית, היא מפעילה אצלנו באופן מתוחכם מאוד את החולשה הפסיכולוגית הכי בסיסית, בעיקר בעידן הנוכחי של דור הסלפי: הסקרנות החולנית שלנו כלפי עצמנו. ומכאן ועד לחיצה על הלינק והפצתו הלאה הדרך קצרה מאוד.

     

    "זה סרטון ואנשים רגילים ללחוץ על סרטונים במסנג'ר, זה מגיע מחברים, זה נראה כמו נגן וידיאו שאנחנו מכירים ולכן מחקה פעולה שנראית לנו טבעית, עם הפניה ליוטיוב. מי שהוא לא טיפוס חשדן - טבעי שייפול, כי זה יושב בדיוק על המנגנון של כל המשחקים האלה כמו 'בואי תגלי איך תיראי כשתהיי זקנה'. מי לא רוצה לגלות איך הוא ייראה כשהוא יהיה זקן? ועוד לשתף את זה עם כולם?" אומר מומחה ההתנהגות ברשת אתגר שפיבק, מנהל מסלול פרסום ממומן בקריה האקדמית אונו והיזם של FIXEL.

     

    "הווירוס הזה מתוחכם כי הוא בנוי לפי אותו היגיון של 'אני ואני ואני', וגורם לנו ללחוץ על הלינק בלי לחשוב. עכשיו, אני לא נגד האפליקציות האלה, אנשים אוהבים את השטויות של משחקי רשת וזה בסדר. אבל כאן צריכה לבוא האחריות שלנו כמשתמשים".

     

    אז המפתחים של הווירוס הבינו מצוין מה הם עושים ואיך להניע אותנו ללחוץ.

     

    "הם הבינו מעולה, והם גם הבינו שרוב האנשים לא מבינים את המשמעות של הלחיצה הזו, ולכן ציבורית הכתבה הזו שאתם עושים מאוד חשובה, כי היא מעלה את המודעות לאופן שבו אנחנו משתמשים בפייסבוק, וברשתות החברתיות בכלל, ולחובה שלנו להתנהל בזהירות".

     

    איך הם בנו את זה בצורה שגרמה לכל כך הרבה אנשים ללחוץ?

     

    "פשוט מאוד. הם השתמשו בצורך האנושי, בדחף שלנו, לגלות מי נראה כמונו. הרי איך יכול להיות שיש מישהו שנראה כמוני? והוא עוד מופיע בסרטון? ואולי זה בכלל אני? יש כאן סקרנות גדולה שמתעוררת, אבל בסוף מי שאשם בהפצת הווירוס הזה אלה אנחנו שישר לוחצים ולא בודקים".

     

    מצחיק שמי שמכירה את זה מאוד מקרוב וחשה ממש על בשרה את הסקרנות הזו, מהולה גם בלא מעט פחד, היא ד"ר מיכל דולב־כהן, מרצה וחוקרת בתחום הפסיכולוגיה של האינטרנט ממכללת אורנים. "לפני כמה שנים הייתי בחנות, ובאיזשהו שלב בקופה מסתכל עליי המוכר, עוצר את הכל ואומר: 'ראיתי אותך בסרטון באינטרנט'", דולב־כהן מספרת. "ישר נפל לי הלב. זה היה בתקופה שבה היה רצף דליפות של סרטונים אינטימיים של מפורסמים לרשת".

     

    נלחצת?

     

    "אוהו, איך שנלחצתי. סרטון שלי? ברשת? מה קורה פה? מה הם ראו? ואני מריצה בראש סרטים ומנסה לחשוב מה דלף ואיך דלף ומאיפה, ואני אומרת להם 'חברים, אין מצב'. אבל האיש מתעקש ואומר 'כן, חיפשתי עם הבן שלי מידע על בריונות ברשת וראיתי סרטון הדגמה שלך'. אוף, תודה לאל, חזרתי לנשום, וגם האיש הזקן והסקרן בתור איבד בי עניין באותו רגע. אבל תראי מה קרה לי כאן, נלחצתי עד מוות כיוון שפתאום הבנתי שאולי יש באיזשהו מקום סרטון שלי שאין לי שליטה עליו, שלא אני פירסמתי, שאין לי מושג מה יש בו, וזו בדיוק המלכודת של הפישינג הנוכחי, שבנוסף לכל גם מגיע עם לב שבור".

     

    ולכן אין לנו סיכוי מולו?

     

    "יש לנו הרבה פחות סיכוי כי יש כאן מלכודת מובנית היטב, ועוד שמקורה בחבר פייסבוק שאנחנו מכירים ולכן מי שעשה אותו מבין בדיוק מה הוא עשה. ברור שנרצה ללחוץ ולדעת מה יש עלינו בסרטון הזה, למה הלב שבור? איך זה קשור אליי? האם זה באמת רק דומה לי או שזה אני?".

     

    "הסקרנות הורגת אותנו", מסכים גם שפיבק, "וזה משרת את הרשתות החברתיות, שבסוף נמדדות על פי פרמטרים של אינגייג'מנט, והיכולת שלהן להשאיר אותנו כמה שיותר בתוך המערכת. המערכת קודם כל לוכדת אותנו על ידי כך שהיא בונה את השייכות החברתית שלנו ולאחר מכן משתמשת בתחושת הפחד מפני החמצה כדי להשאיר אותנו בתוכה, ובטח בתקופה הזו של הקורונה היא מספקת לנו קשר ופידבק. הרי מה זה הלייקים האלה? הפכנו להיות מכונות לייקים ואנחנו מודדים את המעשים בלייקים ולא בעד כמה אנחנו נהנים מהם".

     

    משחקים לנו במוח

     

    מתוך השאלה הזו, שאין עליה תשובה ברורה כנראה, יש מקום לחשוב גם על האחריות שלנו להתנהלות ברשתות, ודאי בלי להפחית את המאמצים שעושות הפלטפורמות, כדי לגרום לנו להגיע למצב הזה. הרי בסוף אנחנו נכנסים למערכת שרוצה להשאיר אותנו בפנים, רוצה את הדאטה שלנו ולכן מספקת לנו מענה על המון צרכים פסיכולוגיים ותפקודיים שהיא מזהה אצלנו.

     

    את המאבק הפסיכולוגי הזה ראינו בסרט התיעודי "הדילמה החברתית" ששודר בנטפליקס — שאגב נוקטת באותן שיטות עצמן כדי להשאיר אותנו כמה שיותר זמן מול המסך, גם במחיר של התמכרות. "הדבר הכי אירוני זה ש'הדילמה החברתית' הוא סרט שמשודר בנטפליקס שהיא בדיוק כמו פייסבוק", אומר שפיבק. "הרי לפי המנכ"ל שלה רק שינה מהווה אלטרנטיבה לצפייה בנטפליקס, אז גם להם יש רצון לגרום לנו להתמכר, ולכן בדיוק כמו שפייסבוק יחפשו מה הפוסטים שיגרמו לך ליותר לייקים, אז נטפליקס יחפשו מה הדרך שהכי תגרום לך לראות את הפרק הבא, או את הסרט הבא, והם עושים את זה עם הרים של דאטה, ובפנייה אינדיבידואלית לכל משתמש".

     

    זאת אומרת שאין לנו יותר שליטה בתודעה שלנו?

     

    "יש לנו, אם נבין שזו האחריות שלנו. כלקוחות מאוד קל להאשים את הפלטפורמה: להגיד, פייסבוק גוררים אותי ליותר זמן פיד, או נטפליקס גרמו לי לא לישון בלילה, אבל זו בריחה מאחריות".

     

    איך עושים רוורס? המומחים עמם שוחחנו תמימי דעים בכך שלא צריך לעשות רוורס. יש ברשתות דברים נפלאים, הן מסייעות לנו לבנות את המותגים שלנו, להיות בקשר עם החברים שלנו, לייצר לעצמנו דימוי כפי רצוננו, אבל אנחנו חייבים להבין שיש לכן מחיר. עלינו ללמוד איך הן משתמשות בנו כי השימוש הזה שווה להן, וגם להאקרים שתופסים טרמפ על הפלטפורמה ועל הדאטה שלנו, הרבה הרבה מאוד כסף.

     

    "אבל חובה עלינו לזכור, כיוון שבשנים האחרונות עברנו לחיות בעולם שהוא מוטה טכנולוגית הרי שכל מי שמשתמש בפלטפורמה שבבסיסה אינטראקציה ומסירת פרטים חייב להבין את המשמעות של המחירים שאנחנו משלמים, למשל מחיר הזמן שלנו, הדאטה או הפרטיות", אומר שפיבק, ומדגיש שזה מה שבתי הספר צריכים ללמד היום את התלמידים. למשל, להבחין במצבים של אקו־צ'יימבר — שבהם הרשת מהדהדת לנו את המחשבות שלנו — להבין מתי עושים שימוש בצרכים פסיכולוגיים שלנו כדי להניע אותנו לפעולה, להבין שמה שאנחנו רואים בעיניים הוא לא תמיד מה שמוכרים לנו ויש הבדל בין העולם הווירטואלי לבין העולם האמיתי.

     

    "למשל, אם אקח את זה למקום הפוליטי, אז זה ממש כמו בסרטון שאומר 'זה נראה כמוך'. כי הפיד שלי נראה כמוני ומהדהד לי את עצמי. הרי אם אני איש ימין, כשאני בפייסבוק אני בטוח שכולם אנשי ימין אוהבי ארץ ישראל, ואם אני איש שמאל אז כל הפיד שלי הם שמאלנים, ולגיטימי שכל המדינה בבלפור. ואף אחד לא עוצר את עצמו וחושב איך זה יכול להיות? אבל חובה עלינו לעצור, וחובה עלינו להבין שיש פה הרבה פסיכולוגיה שמשתמשת בנו. ולכן, אנחנו צריכים להחזיר לעצמנו את השליטה על ההתנהלות שלנו בתוך הרשת, כי אם אנחנו לא נשלוט מישהו אחר ישלוט", מזהיר שפיבק .

     

    אנחנו מצליחים לעמוד בקצב ההתקדמות של הטכנולוגיה?

     

    דולב־כהן: "אנחנו לא מבינים בכלל עד כמה המערכת לומדת להכיר אותנו במטרה להפעיל אותנו. ולכן האזהרות הישנות שאנחנו נשענים עליהן כבר לא עוזרות. אם פעם חשבנו שאסור לפתוח הודעות מזרים, היום למדנו שאסור לפתוח הודעות נקודה, גם אם שלח אותן מישהו שאני מכירה". מה כן צריך לעשות? לעצור, להסתכל על ההודעה, לראות אם יש בה משהו מוזר, לחשוב האם הדומיין הגיוני, במקום למהר ולהזין את הפרטים שלנו. "אנחנו חייבים להיזהר, כי המלכודות כל הזמן משתכללות", אומרת דולב־כהן. "ברגע שנבין שהמרחב של הרשת הוא לא מרחב מוגן, אלא מרחב מתוחכם שאנחנו חשופים ופגיעים בתוכו, יהיה לנו קל יותר לעצור ולחשוב 'אולי זה פישינג' לפני שאנחנו מגיבים או נותנים פרטים".

     

    "גלו אחריות אישית"

     

    וירוסים הם בעצם שם לתוכנות זדוניות שמשכפלות את עצמן ומפיצות את עצמן. וירוס המחשב הראשון נוצר באמצע שנות ה־80, בימים שהמילה אינטרנט עוד הייתה בגדר ניסוי של גיקים, חברת "אפל" שלטה בשוק המחשבים, וביל גייטס רק התחיל להשתלט על העולם. ב־1992 הסתובבו כבר 1,300 וירוסים מוכרים, ובתחילת שנות האלפיים המספר האמיר לכמיליון וירוסים שונים. עם הזמן הווירוסים השתכללו ולמדו דרכים שונות להתפשט, תוך שמפתחיהם מנצלים את הפלטפורמות הרשתיות הקיימות.

     

    "קהילות, ויקיפדיה, רשתות חברתיות, ועוד היו תמיד המקום שבו הכל פורץ, וזה גם למה שומרי הסף — אותם מפעילים ועורכים ומנהלי קהילות — חייבים להיות זהירים לפני שהם מעבירים כל מידע שמגיע אליהם", אומרת ד"ר טלי גזית מהחוג למדעי המידע באוניברסיטת בר־אילן. "מדובר במי שיושבים בעמדות מפתח של צומתי העברת מידע, והם לא מודעים למידת החשיבות וההשפעה של מה שמגיע דרכם. כל אחד מהם צריך לחשוב עשר פעמים לפני שהוא מפיץ משהו. והאמת היא שהיום גם כל אחד מאיתנו צריך להיות שומר סף ולקחת אחריות על איזה מידע אנחנו מפיצים הלאה או קוראים לעשות בו שימוש".

     

    נו, ואת פתחת את הקישור עם הלב השבור?

     

    "נורא הסתקרנתי, כמעט פתחתי אבל אז עצרתי ואמרתי לעצמי שזה לא מתאים בכלל לחברה שממנה זה הגיע לשלוח לי דבר כזה. שאם היא באמת הייתה שולחת לי סרטון שבו מופיעה מישהי שנראית כמוני או שנדמה לה שזו אני, היא בטח הייתה מוסיפה שורת הסבר. ולכן עצרתי ושאלתי אותה והיא מיד ענתה: 'אוי, זה וירוס, אל תגעי'".

     

    שפיבק תורם לדיון על שומרי סף ואחריות אישית כלפי חברי הרשת שלנו את הסגמנט הבא: "כשהתחילה בהלת הווירוס הזה ראיתי מישהי אצלי בפיד ששינתה את תמונת הפרופיל שלה וכתבה 'חבר'ה, יש לי וירוס, לא ללחוץ על שום דבר שמגיע ממני'. ואז כשהודעה כזו מופיעה בחלון של המסנג'ר זה מזהיר את החברים. זה גילוי אחריות מקסים: נדבקת? תזהיר את החברים שלך". •

     

    חמישה כללי ברזל להתנהלות בטוחה בפייסבוק?

     

    1. פעם בשנה להיכנס להגדרות ולשנות את הסיסמה.

     

    2. למחוק אפליקציות שאישרנו ואינן רלוונטיות.

     

    3. לעבור על כל הכתובות שעשינו בהן לוג־אין ומה שלא רלוונטי פשוט לעשות לוג־אאוט.

     

    4. פייסבוק מאפשרת להגדיר חברים בעולם האמיתי שאפשר ליצור איתם קשר ולאמת מולם את זהות המשתמש.

     

    5. אם מקבלים מייל עם הוראה להיכנס לפרופיל הפייסבוק שלנו ולשנות משהו בהגדרות, תמיד תחשדו באמיתות ההודעה. כנסו לאזור אבטחת המידע ובדקו בקטגוריה "ראו אימיילים אחרונים מפייסבוק" אם המייל שקיבלתם אמיתי או וירוס ערמומי.

     


    פרסום ראשון: 18.11.20 , 20:29