"בימים האחרונים אני ישן עם אוזניות כדי לא לשמוע את הגשם. וכל כך אהבתי את הגשם"

בדרך כלל איציק הררי יודע להיזהר. יודע מתי להדליק טלוויזיה ומתי לכבות אותה, על אילו עמודים בעיתון לדלג. הכל כדי לא לקבל תזכורות על "אסון המעלית", שבו נהרגו בתו סתיו ובן זוגה דין שושני. לפעמים ההימנעות מצליחה יותר ולפעמים קצת פחות, אבל מה שקרה לו הפעם באמת נחת עליו משום מקום.

"פתאום אני קולט בפרומו של 'נינג'ה ישראל' כבאים שעומדים להתחרות ומספרים על האסון שלנו, שהם היו שם", הוא אומר. "אני אחד שלא ראה שום דבר מהאירוע, ואף פעם לא ידעתי מי היו הכבאים. ופתאום הם מספרים על האירוע בפרטים. אומרים שהמים היו עכורים, קפואים, והוא עם חליפה לא יכול לעמוד בזה. וישר אני חושב על הילדה שלי המסכנה שמתה שם במעלית, קפואה.

"דפקתי צרחה ומיד התקשרתי לאשתי בתי, שבמקרה הייתה עם שלומית, אמא של דין, במסעדה שלו. שלומית הלכה הביתה. לא רצתה לראות או לשמוע. בתי הגיעה והתחילה לבכות את הנשמה, ואני יחד איתה. אני כל כך מקפיד על הרזולוציות, וזה בא לי משום מקום. יש פה משפחות, רגשות, כאב. הכבאים גיבורים ואני בטוח שהם רצו לעשות את המקסימום, רואים בעיניים שלהם שהם ניסו לעשות את המקסימום. אבל פה ההפקה עשתה רייטינג על חיי אדם. לפחות תעדכנו את המשפחות שהולך להיות שידור, תזכירו את השמות של הנספים. לא ישנו כל הלילה. גם ככה בימים האחרונים, כשהגיע החורף, אני ישן עם אוזניות כדי לא לשמוע את הגשם. וכל כך אהבתי את הגשם. עכשיו אני לא יכול לראות את הגשם".

× × ×

בין כל התלאות ש־2020 העבירה אותנו, כמעט קשה להאמין שהאסון המחריד שבו מת הזוג הצעיר, החייכן, במעלית קפואה ומלאה במים קרה רק בחורף האחרון, ב־4 בינואר, לפני עשרה חודשים. סתיו הררי ודין שושני, בני 25, היו ילדים יפים עם עתיד מבטיח. הוא היה מסעדן שעבד במקומות הכי נחשבים בתל־אביב, עד שהגשים את חלום חייו ופתח מקום קטן משלו בשם מנצ'וק. היא הייתה סטודנטית במכללה למינהל ורצתה להיות יועצת ארגונית. הם הכירו כשהיו בני 22 ועברו לגור יחד רק חודשים ספורים לפני האסון, לא רחוק מבית ילדותו של דין בשכונת התקווה. באותה שבת גשומה הם תיכננו לעבור אצל ההורים של סתיו ומשם להמשיך ליום ספא. התכנון הזה נגמר בחדר המתים.

השניים נלכדו במעלית שירדה אל חניון הבניין, שנבנה לפני מספר שנים בלבד. הם לא ידעו שהם נמצאים בנקודה הנמוכה ביותר בשכונה ולשם מתנקזים מי הגשמים, בטח כשיש שיטפון. המשקעים החריגים שירדו באותה שבת הציפו את החניון והמים החלו לחלחל לכיוון המעלית. כשהבינו שהם לכודים, קראו השניים לעזרה, ואף ניסו להוציא שיחות טלפון להוריהם, בעוד השכנים מנסים לקרוא לכוחות ההצלה. שרשרת של עיכובים שהעירייה הגדירה בזמנו כתוצאה של "כוח עליון" וכ"אירוע של פעם במאה שנה", גרמה לכך שהחילוץ הגיע מאוחר מדי.

בתעודות הפטירה נקבע כי סתיו ודין מתו מהיפותרמיה, אבל לא היה אדם אחד בישראל שלא דמיין מה עבר על שני הצעירים שרואים את המים עולים ועולים בלי יכולת להיחלץ. "אני ניסיתי לא להיכנס לשם", אומר איציק. "לפחות לא עד עכשיו. הלכתי על מה שציון, אבא של דין, אמר לנו: שהם 'התחבקו ומתו'. אני הולך הרבה לציון ושלומית, או להורים שלי, כולם גרים בקרבת רחוב נדב, אבל אני לא עובר משם אלא עושה סיבוב מאיילון, גם אם צריך לעמוד בפקק 40 דקות. מהיום שהגעתי לחדר טראומה ושמתי לה את הידיים על הפנים, והיא לא הגיבה לי, אלא הייתה קפואה כמו אבן, גם לי קר. פעם הייתי הדומיננטי בבית. היום אני דבוק לספה. אני לא קובע כלום. הפכתי להיות השתקן".

"זה לא משנה מה עבר עליהם בסוף", מכריזה בתי הררי, אשתו. "כי כל יום ממילא אתה קם ליום עצוב והולך לישון עצוב. זה כאילו הוציאו לי את הלב ואמרו: תמשיכי לחיות. אני מדברת איתה, מספרת לה, 'בוקר טוב סתיו', 'שיהיה לך ולדין יום יפה', 'תהיו יחד, אל תיפרדו. תעזרו אחד לשני'".

"אתה מגדל ילד", מנסה איציק לתאר, "שומר עליו, אם טיפה יש לו חום אתה ישן לידו בלילה. אם מישהו מעליב את הילדה, הלב שלך נשרף. ואז מגיע מקרה כזה ואתה לא יכול לחשוב שהם סבלו. שום הורה לא יכול לראות את הילד שלו סובל".

את יום שבת הגורלי ההוא הם חיים יום־יום, גם אם הם מאוד מנסים שלא. השיחה האחרונה של בתי עם סתיו התקיימה ב־12 בצהריים. "סתיו התקשרה בבוקר ואמרה שהיא עושה לדין יום ספא. 'אנחנו ממהרים, אז נבוא לאכול את הג'חנון של איציק וניסע'. כשראינו שהם לא מגיעים התחלתי להתקשר אליהם, וכשזה עבר ישר לתא הקולי, אמרתי לאיציק: 'קרה משהו'. איציק אמר: 'עוד מעט היא תענה'. בלב ידעתי, אבל את לא רוצה להאמין".

רק כמה שעות אחר כך, הם מספרים, התקשרה חברה של סתיו, שראתה דיווח על גבר ואישה שתקועים במעלית ברחוב נדב. איציק נסע לשם עם בנו עמית. "הוא התקשר אליי משם. בחיים לא אשכח את השיחה", מספרת בתי. "הוא אומר לי, 'בואי מהר, קרה אסון. לא מוצאים את סתיו'. מה זה לא מוצאים, איפה היא? 'בתי יש פה שיטפון. אין סתיו'. ביקשתי מאופק, הבן הצעיר שלנו, לחפש לי מונית, ולא הייתה. בסוף יצאתי לכביש הראשי, והרכב הראשון שעבר, פשוט קפצתי לפניו. הם היו נחמדים, עד היום אני לא יודעת מיהם. זוג צעיר. אמרתי להם: 'תעשו לי טובה הילדה שלי במצוקה זו נסיעה של חמש דקות. תקפיצו אותי, אני מתחננת'. הם אמרו: 'בטח' ונסעו באדומים. ואני כל הדרך אומרת: 'הילדה שלי, הילדה שלי', והבחורה במכונית מלטפת אותי ואומרת: 'אל תדאגי, יהיה בסדר'.

"כשהתקרבנו לאזור הכל היה מלא באנשים, מסביב סרט סימון אדום ומשטרה ואמבולנס ובלגן. ברגעים כאלו את לא יכולה להגדיר זמן. כל דקה זה מלא זמן. ראינו את הצוללנים נכנסים ויוצאים, ואת גובה המים, ואיציק אומר לי: 'אין לנו ילדה'. ואני עונה לו: 'אל תגיד דבר כזה, ימצאו אותה. אלוהים לא יעשה לנו דבר כזה. הם ימצאו'".

שלומית וציון הגיעו גם. הם באו בעקבות הודעת ווטסאפ מאחותה של שלומית על משהו שקרה ברחוב נדב. הם ראו את איציק מרחוק, "אבל למי היה ראש לדבר", אומרת שלומית. שם דין וסתיו נפרדו. את דין הוציאו קודם, ואמבולנס הבהיל אותו לביה"ח תל השומר. כשעה וחצי אחר כך, סתיו חולצה והובהלה לאיכילוב. "כשהגענו לאיכילוב אמרו לנו לחכות, כי 'עובדים עליה'", מספרת בתי. "זה מכניס תקווה בלב. אנחנו לא ראינו, אבל בטלוויזיה שנמצאת בחדר ההמתנה ליד המיון, כבר הופיעה כתובית ששני צעירים נספו באסון המעלית. גיסי שראה את זה משך את החוט של הטלוויזיה וכיבה אותה. אחרי כמה זמן נכנס רופא ואמר: 'עשינו את הכל. וזהו, זה נגמר'. כששמעתי את זה התעלפתי ואישפזו אותי. הייתי צריכה לחתום כדי להשתחרר, אבל היה לי תנאי: עד שאני לא רואה את סתיו אנחנו לא הולכים הביתה. היא נראתה רדומה כאילו ישנה צהריים, עם שיער רטוב ולכלוך של המים שנתפס לה בשיער. חיבקנו ונישקנו ולא יכולנו להיפרד, עד שהרופאים בעצמם ביקשו שנצא".

× × ×

שלומית לא מצליחה לספר על היום הזה. "אני מעדיפה לא להיזכר במה שהיה שם, כי זה מעורר בי דברים לא טובים", היא מודה. מיד אחרי האסון סיפרה כיצד התקשרה לדין והפצירה בו לא לצאת מהבית במזג האוויר הסוער. הוא חשב שהיא מגזימה. אי־אפשר להאשים אותו, שלומית מבהירה היום. דין ואחותו עדן ידעו שהיא בעייתית. אבל גם אותה אי־אפשר להאשים. יש לה היסטוריה רעה מאוד עם סערות. "אחי הבכור, שאותו לא הכרתי, התחשמל למוות בסערת גשמים וברקים", היא מספרת. "אני נולדתי כתוצאה מהמוות שלו, כי ההורים שלי היו במצב לא טוב והמליצו להם להביא ילד לעולם כדי להכניס חיים לבית, אבל זה לא צלח. אבי הפך לאלכוהוליסט, אמי הייתה על ואליומים כל החיים, ואני לא מכירה מציאות אחרת.

"שלמה היה בן 15, הבכור מבין שלושה. לכן אני שלומית, על שמו. הם גם גרו בשכונת התקווה. זה היה באוקטובר, יום כיפור. יצאו כמה חברים מבית הכנסת ופתאום השמיים השתגעו, ברקים, רעמים, גשם זלעפות, וחוט חשמל נפל עליו. גדלתי בילדות לא קלה. ההורים שלי נהיו קצת אטומים. סגורים בתוך עצמם. אבל אחותי לקחה אחריות וכך גם אחי. תמיד היה בנו הפחד מעוד אסון, ותמיד יום כיפור זה יום נוראי עבורנו, וסערה זה אומר פחד. אצלי זה התבטא בחרדות לילדים, שהייתה להם רגישות עצומה אליי.

"מאז שהאסון קרה אני כל הזמן מתחבטת בשאלות קיומיות, בתהיות עם עצמי. איך זה קרה גם לי, גם לאמא שלי. אולי אני צריכה להבין מזה משהו. וכל הזמן – למה? למה זה קרה לי ומה עשיתי? ההורים שלי הרגו את עצמם בעצם לאט־לאט, וציון כל הזמן נותן לי בראש, דואג שזה לא יקרה גם לי. אני מבינה למה אמא שלי שקעה, אבל אני לא יכולה לעשות את זה לעדן. למרות שבקלות אני יכולה להיכנס לשם. הכל אצלי זה מאבק, מאמץ שלא בא לי לקום מהמיטה, אבל אני רוצה לתקן את הדרך שלה".

את התרפיה שלה היא מוצאת בין היתר במנצ'וק, המסעדה הקטנה בביצרון שדין פתח עם אביו, בעל פיצרייה ממודיעין. במסעדה הייתה מנה אחת בלבד – המנצ'וק, בכמה גרסאות - שדין פיתח במטבח של אמו. מאז מותו, שלומית מנסה לשחזר את המתכון של דין, לעשות אותו בדיוק כמוהו. "זה הקניין הרוחני שלו", היא מסבירה. "כאן במטבח הזה הוא עשה ניסיונות ועוד ניסיונות עד שיצא המנצ'וק. אחרי שזה קרה, אמרתי לעדן, 'נראה לי שלא אצליח לבשל יותר'. אבל כשהזמן חלף ועם כל הקורונה אמרתי לעצמי: 'אולי אני אנסה לעשות מנצ'וק אחד או שניים מתוך החמישה שהוא המציא'. ביקשתי מהטבח שיגיד לי את הכמויות ומאז פסח אני מגיעה למקום הסגור פעמיים בשבוע ועושה מנצ'וק לחברים שלו, לחברות שלי. זה מקל עליי, כי פתאום הראש לא בכאב, אלא במקומות אחרים. אני רוצה להגיע למצב של חיבור עם דין שיהיה יותר מתוק ופחות כואב".

אף שבין האסון לקורונה המקום עומד סגור כבר חודשים ארוכים, הוריו של דין ממשיכים לשלם עליו שכירות בתקווה שייפתח מחדש. גם בדירה של הזוג לקח להם הרבה זמן לגעת. במלאת חודש לאסון תיכננו ארבעת ההורים לעשות שם ארוחת שישי אחרונה ולקפל את הדירה, שנשארה מתוקתקת ממש כפי שעזבו אותה הדיירים, כולל פריטי לבוש על מתקן ייבוש הכביסה וכוס התה ששתו באותו הבוקר. אבל היא הייתה קטנה מלהכיל את כל מי שרצה להגיע, והקידוש עבר לבית גדול יותר. אחר כך המשיכו ההורים לשלם שכירות עוד כמה חודשים והיו מגיעים אל הדירה, נכנסים למיטה, מריחים את הכריות והסדינים. בסוף בעל הבית שאל אותם מה הם מתכוונים לעשות.

וכך מצא עצמו הסלון החדש ושולחן הקפה של סתיו ודין, בחדר מיוחד בבית של ציון ושלומית. חדר דומה ובו בגדיה של סתיו, עם מברשת השיניים, מדי הצבא ואפילו הבושם, נמצא בבית הוריה. "אני צריכה לגעת בדברים", מסבירה בתי. "לכן אני כל הזמן פותחת. נוגעת בטבעות, בתיק, כאילו היא חיה איתי. אחרי המקרה הייתי מתקשרת לטלפון שלה, אולי הכל זה סתם סרט ואני אתעורר וזה ייגמר. פעם היינו פוחדים ממוות. היום זה לא נראה לנו כזה מפחיד. יש לי עוד 30 שנה לחיות בלי הילדה. וזה קשה".

המעלית בבניין עדיין לא עובדת, והתחלופה של הדיירים גבוהה. אלו שנשארו משתדלים לא לחנות בחניון בגלל ריח הטחב. לקראת החורף נשלחה הודעה בקבוצת הווטסאפ של הבניין שבימים גשומים הדיירים מתבקשים לא להחנות בחניון בכלל.

× × ×

בסיפור הזה יש שני מחנות: זה של בתי, איציק ושלומית, וזה של ציון. השלושה אפופים באבלם, מבקרים בבית העלמין ירקונים פעם בשבוע, ומולם ציון, שרק מנסה להמשיך לחיות. הוא אומר בפירוש: "אני 180 מעלות מהם, כי אני לא חושב שאני צריך להחיל על עצמי צער או כאב או שנאה. זה שלילי ולא טוב לבריאות. אני מודע שמאוד קשה להיות לידי. אני מודע שאנשים חושבים שאני מוזר, מפגר, לא טבעי. ולא אכפת לי. אני לא נותן לכאב הרבה מקום כי זה מוריד אותך. אני כן חווה חסר.

"איציק, בתי ושלומית הולכים המון לבית הקברות. הם לא משחררים. והילדים יחזרו? לא. רק ביום ההולדת שלו הלכתי בבוקר לקבר, ובערב עשינו מסיבת יום הולדת גדולה עם בירות ופיצות ויין, שחברה ליינות הוציאה לכבודו כמחווה. היום אני חי את דין יותר ממה כשהוא היה בחיים. אני נוסע על האופנוע שלו, שם את הקסדה שלו, עם הריח שלו, לובש את הבגדים שלו. אני מודע לזה שב'ברנז'ה של השכולים' יש את הרצון הבלתי פוסק להתחבר לכל ההוויה של המת. אני יודע את זה, כי מלא שכולים פוגשים אותי, מדברים איתי, באים לקבל ממני חיזוק. הורים שכולים בצבא רוצים לראות איפה הילד נפגע. כולם רוצים את הרגע האחרון, אבל זה מיותר. יש את הרצון העז הבלתי נגמר להתחבר לכל מה שהמתים נגעו בו. זו הסיבה שאני עדיין משלם שכירות על מנצ'וק. כי זו הירושה שהבן שלי השאיר לי. חוץ מזה אני חי רגיל, עובר ליד הבניין, רואה את האור בחלון דלוק. יודע שמישהו כבר לקח את הדירה. אבל לא סקרן להיכנס".

שלומית אשתו נמצאת בקצה השני. גם לכתבה בהתחלה לא רצתה להתראיין, פחדה שלא תעמוד בזה. ובכל זאת, על הפערים בגישה ביניהם הם מצליחים לגשר. "ציון אדם מאמין", היא מסבירה. "הוא מקבל את זה שמה שצריך לקרות קורה. הוא ממשיך הלאה, בעוד שלנו זה קצת קשה. בהתחלה זה קצת הרגיז אותי, אבל היום אני מכבדת את גישתו. מהיום שזה קרה הפסקתי להתפלל לאלוהים ולבקש למען עצמי. אני כן מתפללת מול התמונה של דין. כל בוקר ולילה אני מריחה את הכובע והגופייה שלו, מנסה להתחבר אליו, להרגיש אותו, משחזרת שיחות שלנו. היינו מאוד קשורים ועדיין אנחנו מאוד קשורים".

שני זוגות ההורים, שלפני האסון הכירו אחד את השני רק בקושי, הם היום כמו משפחה. "בינינו עכשיו זה חיבור לנצח", מספרת שלומית. "יש ארוחות משפחתיות שבהן אנחנו מצליחים לדבר גם על דברים אחרים, אבל כשאני ובתי נפגשות, כל אחת מדברת על ההתמודדות שלה. אני עושה הליכות בים, ומנסה למשוך אותה לעשות גם. אנחנו מדברות על איך הם היו כשהיו ילדים, ויחד מתכננים טיולים משותפים, וגם אם לא, מדברים בטלפון". ובתי מסכמת: "ההלוויה שלהם הייתה החתונה".

מימין: ציון ושלומית שושני, בתי ואיציק הררי. “ההלוויה שלהם הייתה החתונה“

כעת, כאיש אחד ובלי שום מחנות, החליטו הארבעה להגיש תביעה נגד חמישה גורמים שונים בעקבות האסון שפקד אותם, ולדרוש שמישהו ייקח אחריות. לפני כחודש הוגשה על ידי עורכי הדין ד”ר קובי קפלנסקי וחן גלעד ממשרד קפלנסקי תביעת נזיקין על סכום של כמה מיליונים (תביעות נזיקין אינן נוקבות בסכום). הנתבעים הם עיריית תל־אביב, מכבי האש, מעליות 'שינדלר', בעל הבניין וחברת הביטוח של העירייה.

עו"ד קובי קפלנסקי | צילום: מיכל סלע

אם יש משהו שמוציא אפילו מציון אמוציות, זה מציאת האחראים. אחרי האסון הוא הלך והקליט כל שכן ושכן, שמע את כל הפרטים, גם הקשים ביותר. בהתחלה בשבילו, ואחר כך בשביל התביעה. "כל עניין התביעה זה רק על תרבות הסמוך וה'יהיה בסדר ואל תדאג'”, מתרגז ציון, “ואני אסגור את הפינה הזו. אדם עולה לאוטו עושה תאונת דרכים ומת, אנחנו מבינים את זה. ילד יוצא לצבא, נהרג. אנחנו מבינים. אבל ילדים שיוצאים מהבית, ומתים כי הם לחצו על הכפתור של המעלית? אני צריך לחשוב בכלל את מי אני תובע? אני צריך לתבוע כל מי שמתחבר לכפתור הזה.

"כל השכנים סיפרו לי שהצוללנים באו לא ממוגנים, לא מוכנים לצלילה במים קרים", הוא ממשיך. "אתה בא להציל אנשים ללא ציוד מתאים? אז בשביל מה אתם יחידה כזו מיוחדת שקיימת בארץ, אם אתם לא מסוגלים לתת מענה? אני כועס על הכבאים כי בידם היה הדבר להציל את סתיו ודין. כשהם באו הילדים עדיין היו בחיים וצעקו 'הצילו' וזה היה באחריותם להציל אותם".

ומה לגבי טענת העירייה שזה "כוח עליון"?

"שום כוח עליון. ביום הזה אמרו שהולכת להיות סופה, ויש נוהל סופה בעירייה, במכבי אש ובמשטרה. זה נוהל. אז מישהו רצה לחסוך כסף ואמר: 'זה שטויות, זה רק לצורכי התקשורת'. הוראות בטיחות בצבא נכתבות בדם. וכאן הדם זה של הילדים שלנו. או המעלית. אני רוצה שישנו את התקן. שיהיה תקן אמריקאי עם חלון בגג המעלית. דין היה איש טיפוס מובהק. אם היה סנסור של עשרה שקלים מעלי אקספרס שמשבית את המעלית במגע עם מים, התוצאה הייתה אחרת. אם מישהו אחד היה פועל נכון זה היה נגמר אחרת".

עו"ד חן גלעד | צילום: מיכל סלע

גם איציק, שעובד בעצמו בעיריית תל־אביב, מתקשה לשמור על קור רוח למרות הסיטואציה המסובכת. "כל שנה כוח עליון?" הוא תמה. "נכון, גשם ורוח הם כוח עליון. אחר כך אמרו שזה אחת למאה שנה. אבל זה לא נכון. אצלנו במדינה הכל זה ליד, זה כמעט, זה בערך. שום דבר לא נעשה כמו שצריך. זה אסון שיכול היה להימנע".

החניון המוצף. שום "כוח עליון" | צילום: יחידת התיעוד המבצעי כבאות והצלה

ומי שאחראית ונתבעת מספר 1 היא העירייה שבה אתה עובד.

"קשה לי להיכנס לנושא. זה מקום העבודה שלי ולא נוח לי. לא נכנסתי לרזולוציות. לא יודע למי צילצלו, לכמה ענו ולמי לא. אחרי המקרה גם אצלנו קיבלו קריאות, 'צריך להיערך לגשמים שיורדים' ואני בליבי אומר: 'לנו זה מאוחר מדי'. אבל אז אני מתעשת ואומר לעצמי: 'אני חלק ממערכת ואם צריך לתקן עוולות, אז נתקן. זה הילדים שלנו. בדיעבד אי־אפשר כבר לעשות כלום'".

אתה רוצה שייערפו ראשים?

"קטונתי. אבל זה לא מוות רגיל, זה מוות יחיד בעולם. אין שום מקרה כזה. בדקנו ואין בעולם מישהו שטבע במעלית. יש אנשים שנפלו לפיר, מישהו שנמחץ. אבל אין תביעה על מים במעלית. מעלית לא נפגשת עם מים".

שלומית הרבה פחות מנומסת, במיוחד כמי שגדלה בעצמה בשכונת התקווה. "יש בי כעס גדול על העירייה", היא אומרת. "אנחנו מרגישים שהמקום בגד בנו, שהעירייה בגדה בנו. שמתייחסים אלינו כאל אזרחים סוג ב'. אני לא רוצה להיכנס לפרטים. אני לא יכולה נפשית. אבל בלב אני יודעת שזה יכול היה להיות אחרת. בשבעה ישב פה על הספה רון חולדאי ודיברנו על ההצפות שיש פה כל שנה, והוא פשוט כאילו טומן את הראש בחול, כי הוא אמר לי: 'זה לא נכון'. אני נולדתי פה, כל חיי אנחנו חווים את זה. הוא לא יכול להגיד לי 'זה לא נכון'. תראי לי הצפות בצפון תל־אביב".

באותו היום גם שדרות רוטשילד 1, המקום הכי יוקרתי בעיר, הפך לבריכה.

"יש מזג אוויר חריג, אבל פה יש כל הזמן, כל שנה. לפחות אל תגיד לי 'זה לא נכון'".

מה היית רוצה שיקרה עם התביעה הזו?

"הייתי רוצה שהיחס כלפי השכונה ישתנה. רוצה שיבינו שנעשים פה מחדלים בגלל שזה דרום תל־אביב, שכונת התקווה. אני רוצה שמישהו יתעורר וישקיע. אסון כזה יכול לקרות פה שוב. ברור שהכל פה תשתיות. הרבה אנשים זילזלו בחיי אדם. לא רק במקרה הזה, בכלל, מדורי דורות, בהתייחסות לשכונת התקווה. אם מלכתחילה היו מתקנים את התשתיות זה לא היה קורה עכשיו. הייתי רוצה שמישהו ישלם מחיר אמיתי על מה שקרה. חשוב לי מאוד שישלמו את המחיר והייתי רוצה שהמחיר יהיה לא רק כספי, אלא בכיסא”.

"מדובר באסון כבד שכולו תוצאה של מעשי רשלנות ומחדלים של הנתבעים", מדגישים עוה"ד קפלנסקי וגלעד. "מוות כתוצאה מהצפות גשם איננו גזירה משמיים. על בית המשפט יהיה למצות הדין עם הנתבעים ולחייב אותם לשלם פיצויים נכבדים למשפחות התובעים".

"הטיפול בדרום העיר הוא ממשימות־העל של העירייה"

» מעיריית תל־אביב נמסר: "ליבנו עם משפחות שושני והררי שאיבדו את היקר להן מכל ואנו משתתפים בצערן על הטרגדיה הנוראה. כמובן שלא נתווכח עם תחושותיה של גב' שושני. עם זאת, ומבלי לגרוע מכאבן של המשפחות, חשוב לנו להדגיש כי הטיפול בדרום העיר הוא בין משימות־העל של העירייה ב־20 השנים האחרונות. הדבר נכון במיוחד לתחום התשתיות, תחום שבו הושקעו למעלה ממיליארד שקלים בעשור האחרון במאות פרויקטים. ואכן, מי שגר בשכונת התקווה רואה לאורך העשורים האחרונים קפיצה דרמטית בהשקעה העירונית בתחומים רבים - רווחה, קהילה, תשתיות, חינוך ואיכות חיים.

"יש להדגיש כי ברחוב נדב עצמו, בכל הרחובות הסובבים אותו ובעוד עשרות רחובות בשכונת התקווה בוצעו בעשור האחרון עבודות תשתית, ביוב וניקוז בהיקף כספי של רבע מיליארד שקלים. עבודות אלו הורידו בצורה דרסטית את מספר ימי ההצפות בשכונה ואת נזקן. כמו כן, ברחוב נדב עצמו ישנם קולטנים רבים אשר טופלו ונוקו באופן יסודי טרם האירוע. ואולם, כפי שראינו באירוע הגשם בינואר במספר ערים בישראל ובערים רבות בעולם, אירועי גשם קיצוניים בפרק זמן קצר יוצרים עומס שאף מערכת ניקוז אינה יכולה לעמוד בו. נוסיף כי ביום זה קיימה העירייה נוהל סופה על פי הנהלים. גם הבניין קיבל את כל ההיתרים הנדרשים. כך שלעמדת העירייה, אין קשר בין התנהלות הגורמים העירוניים לטרגדיה הנוראה. בכל מקרה, איננו סבורים כי נכון להתייחס בתקשורת להליכים משפטיים תלויים ועומדים, והתביעה, כמובן, תיבחן לגופה והעירייה תגיב לה בבית המשפט כנדרש".

» מנציבות הכבאות נמסר: "אנו משתתפים בצער המשפחות שאיבדו באסון את היקר להן מכל. טרם קיבלנו את כתב התביעה לידינו. לכשיתקבל הוא יילמד וייבחן לפרטים ואנו נגיב בהתאם בערכאות המשפטיות המקובלות".

» מחברת המעליות 'שינדלר' נמסר: "אנו משתתפים בצער המשפחות. אנו לא יכולים להגיב או לתת מידע לגבי הליך שמתנהל. אנו פועלים בהתאם להנחיית הלקוח".

» מבעל הבניין אלפרד ג'דיד נמסר: "אני לא יכול לישון בלילה בגלל המקרה הזה, צר לי מאוד על מה שקרה".