שתי צעירות מקומיות נכנסו לבר. שתיהן היו עטויות בגד שחור מסורתי, מכוסות מכף רגל ועד ראש. יחד עם מסכת ההגנה מקורונה, רק העיניים נותרו גלויות. זה נראה כמו ניקאב. רק זה עוד חסר לנו, הירהרתי לעצמי, משום שבדיוק לאותו מועד נקבע מפגש עם אנשי אקדמיה וסטודנטים. זה היה בדובאי. חשבתי שהנשים הללו, ככל הנראה איסלאמיסטיות, הגיעו כדי להפריע. עברו עוד דקות. לפני שהבנתי מה קורה, ניגשה אליי אחת מהן כדי להציג את עצמה. באנגלית אוקספורדית. קוראים לי לובנה, היא אמרה, והושיטה יד. לרגע נרתעתי. מה היא רוצה? מתברר שהצעירות לבושות העבאיה היו חלק מהקבוצה שהגיעה למפגש. לובנה היא בנקאית, בוגרת קיימברידג'. נורה מהנדסת חשמל. עברו עוד דקות והקרח נשבר. בעיקר בזכותן. הייתי בהרבה מאוד מפגשים עם אנשי אקדמיה וסטודנטים בעולם. גל כזה של אמפתיה מעולם לא חוויתי.
הכל התחיל מ"מילואימניקים בחזית", שהקים ומוביל עמית דרי. אחת הפעילות בארגון היא לורינה ח'טיב, צעירה דרוזית, שעובדת במשרה חלקית במשרד החוץ ובעיקר, מנהלת קשרים מסועפים עם העולם הערבי דרך הרשתות החברתיות. הקשרים הללו, גם עם ד"ר מאג'ד אלסראח, מרצה למדיניות ציבורית ובלוגר מוביל בדובאי, שכבר כותב את שמו בטוויטר בעברית, התפתחו ליוזמה שעיקרה ביקורים הדדיים. דרי, שרגיל לארגן משלחות לקמפוסים בעולם, שתמיד כוללות צעירים ערבים מישראל, אירגן הפעם, עם לורינה, משלחת לאמירויות. המשלחת כללה את עאטף אבו־נאג'י, סטודנט למשפטים, אינטלקטואל בראשית דרכו; יחיא מחאמיד מאום אל־פחם, שחטיפת ורצח שלושת הנערים ב־2014 טילטלו אותו והפכו אותו ללוחם למען פיוס. הוא גם התגייס לצה"ל והתעקש על שירות ביחידה קרבית; ג'ונתן אלחורי, בן למשפחה של אנשי צד"ל ונסרין ח'ליפה, מוסלמית בדואית, סטודנטית למשפטים. חבורה איכותית. לא הייתה הסכמה על כל דבר ודבר. אבל היה מכנה משותף אחד: הכרה בזכות הקיום של ישראל כמדינה יהודית, ומאבק משותף למען שוויון. דרי השיג מימון, גם עיתונאים הוזמנו, רק עבדכם הנאמן התייצב.
שוודיה, לפנייך
כמעט בכל קמפוס אמריקאי, גם עם אחוז גבוה של יהודים, יש עוינות לישראל. לפעמים גם אנטישמיות. לא בדובאי. כאן יש משהו אחר באוויר. לא היה צורך להתווכח ולא לשכנע. המפגשים עם חוגי המשכילים לא עסקו בדיוני סרק פוליטיים, אלא בפרויקטים משותפים, שחלקם עוד יתגשמו. בתחום החקלאות זה כבר קורה. בכניסה הראשית לשוק הפירות והירקות המרכזי היינו צריכים לשפשף את העיניים. דגלי ישראל והאמירויות ניצבו שם זה לצד זה, שניהם עשויים אוכמניות, שום ושאר ירקות. בהמשך היו עוד אינסוף דגלי ישראל, שציינו את מקור התוצרת הטרייה. ראינו את הקונים, בלבוש המסורתי, ממששים את הסחורה ומעמיסים לעגלות עוד ועוד מוצרים מישראל. זו הנורמליזציה. כל כך התרגלנו לשלום קר, שהקשר החם הזה שמתרקם לנו מול העיניים, מחמם את הלב.
כולנו חיים עם סטריאוטיפים. לבוש חרדי, לבוש מוסלמי, ועוד ועוד, מעוררים בנו תגובה, לא תמיד מודעת. אני לא מחובבי הבורקה או הניקאב. כך שהעזתי להעלות את העניין מול הצעירות שהגיעו למפגש. אף אחד לא מכריח אותנו, הסבירו. זה לבוש מסורתי. לא דתי. הגענו כך בלי שום תיאום, כמו שהגברים, אנשי אקדמיה, הגיעו עם הקנדורה, שהיא הגלבייה הלבנה של המקומיים. זה מטעמי כבוד לכם, האורחים שלנו. כאשר פירסמתי תמונה בפייסבוק עם שתיים מהמשתתפות, נשאלתי שוב ושוב: איך יכול להיות שאתה מעז לחבק אותן. ובכן, אני לא הייתי מעז. הן יזמו, לצורך הצילום. והייתה שם גם סומאיה, שבתוך חודשים בודדים למדה עברית וכבר מצליחה לפטפט. בהמשך נתקלנו בעוד אמירתים שלומדים עברית באולפנים, בזום כמובן.
פעם הובילה תוניסיה את המאבק למען איסלאם סובלני ושוויון לנשים. היום זו איחוד האמירויות, עם ייצוג מכובד לנשים בפרלמנט (מקום רביעי בעולם, לפני שוודיה!) ובממשלה (כ־30 אחוז). לא אוהבים פה את האחים המוסלמים. כבר כתבתי כאן ששר החוץ של האמירויות הזהיר את האירופאים מפייסנות כלפי הרדיקלים. ובכלל, כאשר מסתובבים ברחובות דובאי, רואים צעירות בשורטס לצד נשים בלבוש מסורתי. סובלנות הפכה לעיקרון מוביל.
ומחכים לבואם
איש עסקים מקומי, ת'אני אל שיראווי, אירח אותנו בביתו. נכון יותר לומר בטירה האדירה שלו. אל שיראווי, שגם הוא כאלסראח הוסיף בטוויטר את שמו בעברית, מקדיש חלק ניכר מזמנו לקידום השלום. רוב חייו, סיפר לי, תרם הרבה מאוד כסף לעניין הפלסטיני. הוא לא הפקיר אותם ולא זנח אותם. אכפת לו. אבל הוא סקר באריכות את הטעויות החוזרות ונשנות שלהם וגם את כפיות הטובה. היום הוא מאמין שאולי, לטובתם, הם ישנו כיוון דווקא משום שהתומכים שלהם בעולם הערבי משנים כיוון. אל שיראווי סיפר לנו על המתנגדים לנורמליזציה. יש כאלה. הבקיאות שלו בפרטים היא הנשק שלו בוויכוחים.
כאשר יצאנו מביתו של אל שיראווי, לקראת חצות, הגיע טלפון מאחמד, מיליארדר ממשפחת אל־הבטור, אחת העשירות ביותר באמירויות, ששמה נקשר במו"מ לרכישת ישראייר ובשת"פ עם מובילאיי. בואו, הוא ביקש. עכשיו? כן, עכשיו. הגענו לטירה שלו, שקשה להקיף את גודלה במבט אחד. אל־הבטור, שכבר רכש אוצר מילים קטן ועסיסי בעברית, הושיב אותנו בדיוואן אפוף עשן נרגילות. מה הדחיפות? נודע לו, סיפר, שלורינה ח'טיב בעיר. "בזכות הפעילות שלך ברשתות, אנשים בעולם הערבי מכירים ישראל אחרת". החלום שלה, ענתה ח'טיב, הוא לסיים קורס צוערים ולשוב לאמירויות, הפעם כשגרירה. מגיע לה. יש לכם שלום עם מצרים וירדן, אמר אל־הבטור. איתנו יש לכם נורמליזציה, זה משהו עמוק יותר. צריך לומר תודה לנתניהו ולטראמפ. בלעדיהם לא היה הסכם. וללורינה, צעירה בת 23 שעזרה להפיל חומות בין עמים.
הביקור הוא רק התחלה. האמירותים רוצים למסד את הקשרים. וזה קורה. בקרוב ייפתח בדובאי משרד של "מילואימניקים בחזית" שינהל את הפעילות באזור המפרץ. בעל הבניין ישכיר אותו במחיר סמלי כדי לעודד את הקשר. הוא רוצה עוד נציגויות ישראליות ועוד שיתופי פעולה.
הפלסטינים נותרים מאחור, בעיקר מפני שהם תמיד בוחרים בסרבנות. אין צורך לשמוח לאידם. להפך. כשיש מי שרוצה לפתור את הסכסוך על ידי הפיכת ישראל למפלצת, התוצאה היחידה היא חיזוק הסרבנות והאנטישמיות. הערבים הישראלים שהיו השבוע בדובאי בחרו אחרת. הומניזציה של ישראל במקום דמוניזציה. אתם איומים ביחסי ציבור, אמרה לנו סומאיה, שחשוב לה להכיר את ישראל בכוחות עצמה. היא מגויסת לשינוי. היא תיקח חלק בפעילות הנציגות של "מילואימניקים בחזית" שתוקם בקרוב. סומאיה ואחרים שפגשנו מייצגים רוחות של שינוי בעולם הערבי. יש צורך בהרבה עבודה כדי שהן ינצחו. אינשאללה.
