תמונת הקרב מסתבכת ברגע.
אלפי רחפנים צובעים את קו האופק נקודות־נקודות. כמו כוכבים קטנים שמקשטים את הלילה. הנקודות האלה הולכות ומתרבות. הולכות ומאיימות. יש את הקטע הזה בהרבה סרטים של מדע בדיוני. הם חוצים את הגבול. אולי אפילו באים מהים. מטילים צל מבעית על המים. מזמזמים כמו תזמורת צורמת, מחרישת אוזניים. כמו נחיל של דבורים ביוניות.
עכשיו הדבורים האלה, כלומר הרחפנים, לא באו לתת דבש אלא לעקוץ. לייזרים, בזוקות, כאפות בוו־פיי, מה שאתם רוצים. ופתאום מולם להקת רחפני הגנה. ומתחת לוחמים עם חליפות אלקטרו־משהו וקסדות אלקטרו־משהו־אחר. ושַׁלָּטִים. לא כמו של הוט, אלא משוכללים כאלה, עם הולגרמות ומסכים נפתחים ומתקפלים, שדרכם נשלט קרב עקוב מנתיכים וחיישנים שמשתולל עכשיו באוויר; רחפנים ממלמלים "שמע ישראל", מסתכלים לרחפן אויב בלבן של העינית. וכשזה יסתיים יהיו להם, לחיילים, סיפורי גבורה שונים מהמלחמות של פעם. משהו כמו "לחמנו בחוות השרתים הסינית. שלושה רחפנים מול אלפים, עד הקו האחרון של הקליטה. עד שנגמרה ההטענה".
הסצנה הזאת היא מהעתיד. אבל עוד קודם מתקיימת סצנה מעתיד אחר. כזה שמתברר שהקדימו קצת. וקיימו בשבוע שעבר. בשטח עלום דרומית לאשקלון. בנקודת ציון שהווייז מכנה: "מקום ללא שם", בדרך שמובילה אל שביל עפר פתלתל, המתחבר לחלקת חול רחוקה מעין אדם.
ובאמצע השום מקום הזה, משמאל שרידי מבנה נטוש, מימין שתילי עצים שניטעו, ניצב שולחן בודד. על השולחן עמדה עם מסך, וסביבו חבורת חיילים. מולם, על יריעת בד, מונח רחפן גדול, באורך מטר אולי, שאי־אפשר לחשוף יותר מדי פרטים עליו או להראות תמונה שלו. אבל כן מותר להגיד שזה לא רחפן של חג הרווקים הסיני שבא בקופון. מיטב הטכנולוגיות רותכו אליו, ועכשיו הוא נערך להמראה. ולא רחוק ממנו עוד רחפן, יותר קטן, ופחות סודי.
אנשי החבורה שכאן – נקרא להם ט', מ', י', ל' – הם חלק מיחידת הרחפנים הסודית של חיל המודיעין ונמנים עם מייסדיה. היא הוקמה לפני חצי שנה בלבד, וכבר הספיקה השבוע לזכות בפרס הרמטכ"ל על הישגיה. "היחידה מתמחה ביוזמה ובחדשנות מתוך הבנת הצורך להוציא לפועל מגוון פעולות מבצעיות בזמן קצר", נאמר בטקס על היחידה. והרמטכ"ל אביב כוכבי הוסיף באותו מעמד כי "כצה"ל עלינו לאפשר את כל התנאים בשביל ליזום, אך צריך דבר נוסף – יצירתיות מחייבת, מנהיגות ואומץ".
זו הפעם הראשונה שעיתונאי מצטרף לאימון היחידה הזו, המדמה הפעלה מבצעית, כדי לספר מקרוב את הסיפור שלה. כלומר, את מה שמותר לספר ממנו.
האויב הנעלם
זה הולך ככה:
למעלה יש את הלוויינים. מתחת המטוסים. אחר כך הכטב"מים/כטמ"מים והמזל"טים. והכי למטה בני האדם והקורונה. בין שתי הקטגוריות האחרונות נכנסים הרחפנים, שיכולים להמריא עד לגובה של מספר קילומטרים. בשל עלותם הזולה, הרחפנים מקשטים את המרחב האווירי של עשרות אלפי בתים בישראל. גם את אלה של אויבינו. בשנים האחרונות ארגוני הטרור עושים שימוש ברחפני נפץ.
גם בצה"ל קלטו את הפוטנציאל. קצת באיחור. לשאלות הנוגעות לרחפני תקיפה הם אמנם לא מתייחסים, אבל בתעשיות הביטחוניות בארץ המונח "רחפנים מתאבדים" מוכר היטב. היום גם לכל מ"פ יש רחפן בשלוף, כשלפני כחצי שנה הוחלט לעשות צעד רציני בתחום. יחידה 9900 של חיל המודיעין, המופקדת על איסוף ומיצוי מודיעין חזותי, ושתחתיה פועלת בין השאר יחידת הלוויינים, הקימה יחידת רחפנים, כזו שמשתמשת בטכניקות ובכלים משוכללים שאין במקומות אחרים.
"בניגוד לשאר מפעילי הרחפנים בצבא, כל אחד והמשימה שלו, הייעוד שלנו הוא היכולת לחשוף את האויב הנעלם. היו לא מעט פערים בזה", מסביר רס"ן ט', מפקד יחידת הרחפנים, "את היכולות שיש לנו היום, אין באף יחידה אחרת בצה"ל".
"הקרב הוא לא רק פיזי, הוא גם בביטים", מרחיב בכיר באגף המודיעין, "האתגר העיקרי הוא השתנות האויב. זה כבר לא צבאות קלאסיים. פעם היית מגיח לצילום ברמת הגולן. יש גדוד טנקים, מסודרים בשורה, אפשר לספור. הכל פשוט. היום תעלה את אותה גיחת צילום בעזה, תראה סביבה אחרת. האויב נעלם. או שהוא בסבך, בעצים, או שנטמע בסביבה אזרחית או מתחת לקרקע. אנחנו צוחקים שיום אחד עזה תקרוס תחת כל החפירות.
"גם הדרישות השתנו. החיילים של היום משחקים פורטנייט. מורגלים בתלת־ממד. בחומר חזותי שתואם את המציאות. לא בציור שקוראים לו מפה. גם מערכות הנשק דורשות דיוק. בשביל הפרופורציות, גוגל מאפ רוצה לדעת ברמת העשרות מטרים. מספיק לה שהשליח יידע בגדול איפה אתה, יגיע ויתקשר. אצלנו, אם מדברים על פצצה, היא לא יכולה להתקשר.
"האתגר הוא לקחת בעיה מוכרת ומורכבת ולהסתכל עליה לא כמו שצבא מסתכל. הסביבה האזרחית מלאה כלים זולים עם יכולות מדהימות. אם בעבר צבא היה לוקח מטוס, מזל"ט, מכשיר שרשרת אנשים, היום זה יותר פשוט. הרחפן עולה X, ומקסימום נופל, לוקחים אחר. אם נבנה הגנה על הגנה, העלויות יהיו כמו מטוס. היופי בפשטות.
"אתגר נוסף הוא לקחת את כל המודיעין שנאסף ולהנגיש למפקד בקצה. כמו שבווייז, מסביב, אין מפה, רק לבן. למה? לא רוצים להסיט את הקשב שלך מהכביש. בטיפת קשב שיש ללוחם אנחנו צריכים לתת לו יותר מידע מבלי להסיח אותו מהלחימה. האתגר הוא מה אני לא נותן. להביא שורה תחתונה – האויב בחלון הזה. אנחנו לא סטארט־אפ ולא חברת גאדג'טים. יש לנו משימה מבצעית".
היחידה הזו, המונה כמה עשרות, רחוקה מלהיות סטארט־אפ שמתכנן אקזיט מאיזה מגדל משרדים. היא פועלת 24/7, מצטוותת כל פעם ליחידה אחרת, לפי הדרישות מהשטח. והדרישות דחופות. לגלות איפה מסתתרת חוליה, איפה הונחו מטענים, מה מתכנן החמוש.
"יש שכבה נמוכה בגובה שכמעט לא ניצלנו עד היום, כשהשוק האזרחי כבר כמעט עשר שנים בעולם הזה של הרחפנים", יבהיר עוד מעט המפקד ט'. ויודה: "פיספסנו קצת, אנחנו משלימים פערים במהירות. בחצי שנה הגענו מאפס למאה. ההשתתפות שלנו היא כמעט בכל אירוע שצה"ל היה מעורב, בכל הגזרות".
טייסים בפוטנציה
בחזרה לשטח.
סמ"ר מ' אוחזת בשתי ידיה ברחפן הלבן, שכנפיו האפורות עשויות חומר דמוי קלקר, ומסתובבת איתו בכיוון השעון. ואז נגד כיוון השעון, במין ריקוד כזה. זה נראה קצת מוזר. "המדדים לא מיושרים. כדי לכייל את המצפן של הרחפן, נדרש לסובב אותו בכל מיני וריאציות", מסביר סגן י', שעומד במרחק ביטחון ממנה.
על השולחן הסמוך עמדת ג'ויסטיקים ומסך. בעוד דקות מעטות נראה את המספרים, מדדי הטיסה, מתחילים לרוץ על הצג. המפעיל ידווח: תקשורת רציפה, מתח סוללה מעולה, רוח תקינה, סביבת המראה נקייה. ואז נצפה במסלול המעוף. הרחפן יזמזם בפול טורבו. ואז ינסוק. חמישה מטרים, 11 מטר, 30 מטר, המפעיל יעדכן. ובשברירי שנייה נוספים הכלי ירביץ גז וייעלם מעל צמרות עצי האלון, אל מעבר לקצה השמיים המאדימים של שעת ערב מוקדמת.
גם מ' וגם י' התחילו קורס טיס. אילו היו מסיימים אותו, הם היו היום בתוך המטוס ולא מפעילים אחד קטן מלמטה. יש בזה יתרונות. אפשר לרסק את הכלי בלי שקורה לך כלום. מבחינה פיזית, הכוונה. כי משאר הבחינות, מסתובב פה רס"ן ט', והוא פחות מתחבר לצחוקים כאלה.
"ברגע שאתה מביא להם סטיקים בידיים, אתה לא יכול להאמין לדברים שהם עושים", תעיד אחר כך רס"ל ל', בת 23, האחראית על תוצרי הרחפן, על שני הטייסים־בפוטנציה־לשעבר שלידה.
אצל סמ"ר מ', בת 20 מזכרון יעקב, מטיסה ואחראית על ההדרכות, דבר התגלגל לדבר. היא בכלל חלמה להיות בדובר צה"ל, ואז התקבלה לקורס טיס, ואז, כשהייתה על המטוס, וכבר היה מאוחר לרדת, גילתה שיש לה פחד גבהים. עשר פעמים גילתה, מספר הטיסות שעשתה. "זה היה כל טיסה פשוט להקיא", היא צוחקת, "הפואנטה שצריך להמשיך. אתה אומר למדריך טיסה, 'אתה לוקח'. הוא לוקח את הסטיקים, השליטה. אתה שנייה מקיא. יש שקיות הקאה במטוס, ואז אתה חוזר לשליטה. מן הסתם לא עברתי את המבחנים. אבל לא באמת רציתי להיות טייסת. ידעתי שזה לא הייעוד שלי. כשנפלתי, ביקשתי למודיעין".
בניגוד למטוס, להטיס רחפן לומדים בשעה, גג שעה וחצי, לא?
"הרחפנים הקטנים פשוטים, אבל ככל שאתה עולה בגודל ובמורכבות, זה שונה. זה דורש חלוקה גדולה של קשב. בטיסה אני כל הזמן צריכה להיות בקשר עין עם האופק, עם הגובה, אופק־מהירות, אופק־מדד לחץ. אותו דבר ברחפנים הגדולים. מדדים, מנועים, וולט, אמפר, מהירויות. אבל זה לא יותר מורכב מלהטיס מטוס".
סגן י', בן 23 מרמת־השרון, התחיל עם מטוס, עבר לטנק כקצין שריון, ועכשיו רחפן. "בקורס הטיס אהבתי את ההטסות אבל אחרי שמונה חודשים שם הבנתי שזה לא המקום שלי. בסוף, להיות טייס, זה אורח חיים", הוא מסביר, "אני מעדיף הטסת רחפן על מטוס. עולם הרחפנים יותר גמיש. זה מאפשר לקחת אותנו לקצה, לפעמים יותר ממה שאפשר עם F–16. עם מטוס, למשל, לא אסתכן במרחק פעילות שיוריד מעבר לסף דלק מסוים. רחפן אפשר לשלוח עד איפוס סוללה, וללמוד את הגבולות".
י' הוא קצין האמל"ח של היחידה. ממונה על הרכש והפיתוח. אחראי לקחת רכיבים וטכנולוגיות מכל מיני רחפנים ולחבר־ולחבר, עד שנהיית מפלצת. "הרעיון הוא לקחת מכל סוג את מה שהוא חזק בו ולהתיך למערכת אחת", הוא מסביר.
שוק הרחפנים משתולל. כמו אייפונים, סיפר קודם המפקד ט'. "צריך להיות עם יד על הדופק", מוסיף י', "אחד האתגרים הוא לקחת מוצרים עם שימוש בעולם האזרחי. למשל, יש בחקלאות מצלמות שיודעות לאפיין רכיבים מסוימים בקרקע. איפה הושקה יותר. או איפה יש עץ שמניב יותר. כשאתה יצירתי עם המחשבות שלך, אתה מוצא קווים מקבילים לעולם הצבאי. אנחנו עושים לזה התאמה, כדי למצוא את האויב שלנו".
אני שואל איך טכנולוגיה של רחפן שמזהה עץ מניב הופכת רלוונטית לעסקי המחבלים. י' ול', שיושבת לידו, מסובבים ראש לחולות, לציפורים שנודדות. באמת נעים פה הערב. היה חסר שישרקו.
"בוא ניקח את זה לעולם המשלוחים", י' משנה כיוון, "יש חברות שהבינו שיותר יעיל לשלוח דברים מהאוויר. אנחנו לוקחים דגם שאפשר למצוא בארה"ב ומפיל חבילות. השימוש שלי איתו זה לשאת אמצעים שינפקו את המודיעין, כמו מצלמות גדולות. היופי הוא לקחת את הרחפן של אמזון ולהתאים אלינו. מספיק שהם פיתחו ארבע טכנולוגיות מרכזיות. זה לא שאני קונה רחפן של אמזון ושולח לקרב. אני יכול לקחת למשל את הטכנולוגיה של ניווט בשטח בנוי".
בין גלילות לגבול סוריה
חצי שעה חולפת, ועקבות הרחפן שהפליג צפון־מזרחה לצילומי שטח לא נראים. מתברר שזה כלי אוטונומי. קובעים לו מסלול, אלגוריתם, והוא יוצא לסידורים שלו. זה יכול לקחת שעות. אם צריך, אפשר להפעיל כמה רחפנים יחד. כשיחזור מהשיטוטים, משבצת של כמה קילומטרים, אי שם בדרום, יהיו לו מאות תמונות באיכות גבוהה. כמה גבוהה? "אתה רואה את ההבדל בין האבן לצדף?" ט' מדשדש עם הרגל בקרקע, "בצילום יראו גם את זה".
מוזר, אולי אפילו מחדל, אבל לט', מפקד יחידת הרחפנים, לא היה רחפן בבית לפני שמונה לתפקיד. מה שמדליק אותו, הוא מסביר, זה הסנסור שבפנים, לא הפלסטיקים שמסביב. היום, בכל מקרה, אפילו לילדה שלו יש רחפן, והוא עצמו עושה סקאוטינג בין תיכונים כדי לאתר את הרונאלדיניו של הרחפנים.
אנחנו יושבים בשטח ליד המבנה הנטוש עם הגרפיטי. ט' מעדכן, לפי מערכת השליטה, שהרחפן דופק עכשיו קליקים לשדות באזור. אחת ממטרות האימון, הסביר קודם, היא לוודא כשירות לפעילות חוצת גדר. בחודשים האחרונים הצוות שלו צבר לא מעט פעילויות חוצות גדר. מעט מזה אפשר לפרט.
"מקבל מידע התרעתי, יוצא לשטח עם הצוות והכלי", ט' מתאר שגרה, "הפרשי שעות בודדות מהרגע שקיבלתי מידע בגלילות, ועד שאני למשל ברמת הגולן עם אוגדה 210".
לא סתם הוא מזכיר את 210. לפני כמה חודשים, בגזרת אותה אוגדה, חוסלו ארבעה מחבלים שהניחו מטענים צמוד לגדר הגבול. מתברר שצוות הרחפנים של ט' היה שם. "התקבל מידע התרעתי שנצפתה חוליה, ושבמרחב יש כנראה זירת מטענים. למחרת בבוקר הגענו לגזרה. בדרך, תוך כדי נסיעה, הגדרנו לרחפן מסלול. מגיעים, שולחים אותו לסרוק. כשהוא נוחת, בודקים את התוצרים, עושים הצלבות עם יכולות אחרות. ופתאום אתה מקבל תמונה ברזולוציה גבוהה מאוד, עם מרחב שהיה בו הפרת קרקע. הפרת קרקע יכולה להיות חפירות. או תוואי שהלכו בו בני אדם ונוצר משעול. או שאתה רואה פתאום דברים שלא אמורים להיות במרחב הגדר. ואז מאתרים את זירת המטענים. אי־אפשר לפספס. וזה היופי, היכולת לגלות שינויים ברמת פיקסלים מאוד קטנה".
"בחודשים האחרונים צה"ל תקף ברצועה מספר פעמים", ממשיך ט'. "תפקיד היחידה להביא מודיעין מדויק. לדייק את מיקום המטרה. היה מקרה באחת הזירות שבו חברנו למפקד מרחב אש. הצוות מעלה רחפן. וכל זמן שהרחפן באוויר, המתח עולה והלב מחסיר פעימה. וכשהוא נוחת, אחרי שהצלחת להפליל מה שרצית, יש אנחת רווחה ענקית. זה מה שהביא את היכולת לתקוף את המטרות".
החבורה של ט' השתתפה גם באימוני יחידת "רפאים" החדשה, שהוקמה לצורך לחימה בשדה הקרב העתידי, וכוללת כוח מעורב של חי"ר, שריון, אוויר ועוד. "הלוחמים מקבלים מאיתנו תוצר תלת־ממד של תא השטח שאליו הם יוצאים", מסביר ט', "אתה מקבל כל סמטה וכל תוואי בשטח בנוי או פתוח. כאילו אתה שם עם שתי הרגליים".
עומק מודיעיני יכול להיות עניין של חיים ומוות. או של פציעה קשה. קחו למשל את הסיפור של א', בן 24 מירושלים, יועץ ליחידת הרחפנים, מאלה שאחראים לסרוק את הגלובוס ולאתר טכנולוגיות לכלי.
במאי 2015, ממש לפני שהתגייס, הוא עמד בתחנת אוטובוס בגוש עציון. מצלמת אבטחה המשקיפה לצומת תיעדה רכב מגיח, מחבל מאחורי ההגה, ואחריו ארבעה נערים פצועים מתגלגלים על הכביש. אחד מהם היה א'. "אין לי זיכרונות מהפיגוע עצמו, כנראה מנגנון הגנה פסיכולוגי", הוא משחזר, "וגם אי־אפשר לייצר זיכרונות כשיש דימום בראש. ממה שסיפרו אני יודע שהגיע רכב. זיהיתי אותו כי הייתי עם הפנים לכיוון שלו. הספקתי להזהיר חבר, אבל לא לברוח. וזהו, הדבר הבא אתה בבית חולים. הייתי מחוסר הכרה יומיים, שבר בגולגולת, ירך מרוסקת, כמעט שנה שיקום".
הוא היה מתוכנן להתגייס לתלפיות, אבל עשה שינוי כיוון למודיעין. "מה שעברתי", הוא אומר, "דחף אותי, נתן לי מוטיבציה לסייע בשיפור תמונת המודיעין כדי למנוע את המקרים הבאים. שלא כמו אמצעים אחרים, לרחפנים יש יכולת לדייק, לדקור את הנקודה ספציפית. לומר: בצומת הזה, ברכב הזה, מספר לוחית רישוי כזה. יש לזה ערך מודיעיני גדול".
קודם, כשהרחפן הפר את שלוות המרחבים שסביבנו, המטיסה מ' ניסתה לדמיין מה מרגיש ההוא מעבר לגבול שפתאום שומע את הזמזום הזה מעליו. "זה לדעת שעלו עליך", תיארה בקול שקט, "לדעת שרואים אותך, בלי שאתה יכול לדעת מי מסתכל עליך. אני יכולה לדמיין שזה מאוד מלחיץ ושזו תחושה של חוסר ודאות. במיוחד כשאתה מנסה להסתתר או להסוות את עצמך".
בחודשים האחרונים היא רואה הרבה שטח. "באחת המשימות בצפון", היא נזכרת, "הבאנו תמונת מצב של אזור אויב, דמויות אויב. ישבנו מול הדרגים הבכירים והם פתחו עיניים בהלם. אמרו 'מה'. בשביל להפעיל את הרחפנים צריך להיות קרוב, בחזית. יש רגעים שאתה מרגיש את התחממות הגזרה. מקומות שאם הייתי יודעת לפני הגיוס שאגיע אליהם, בטח הייתי אומרת: 'מה את עושה, פסיכופתית'".
ב־ynet רץ עכשיו מבזק על רחפן חיזבאללה שחדר מלבנון לאצבע הגליל והופל לידיים ישראליות. "ידוע, ידוע", מפקד היחידה מנפנף עם הידיים. בסוף, מידע על הרחפן של נסראללה אמור להגיע ל־ט', כדי שיחקור אותו קצת. אף שלדבריו לא נתקל בטכנולוגיה שנפל ממנה. "לא משהו שלא ידענו, בסדר? אבל צריך ללמוד את האירוע".
רחפנים נופלים זה לא רק סיכון של האויב. אני שואל כמה אבדו להם. "למה ככה?" ט' נעלב, "יש נפילות, התרסקויות. אבל בודדים". הוא מוסיף שעד היום אף רחפן שלו לא נפל בשבי. זה לא אומר שאין ניסיונות. "כמעט תמיד כשאנחנו מעלים רחפן, יש הפעלת חסימות. אם אויב מזהה רחפן, הוא אוטומטית ינסה להפיל את הכלי אצלם. זה תלוי במקצועיות של החבר'ה פה, היכולת לשלוט בכלי בעת אירוע כמו חסימת וויי־פיי, ולהחזיר הביתה לפני שישתלטו עליו".
חבל על הבטרייה
"יש סטיק ימני, ויש שמאלי. יש כמה מצבים. למטה, למעלה, ימינה, שמאלה, וסיבוב שזה ככה, גלגול זה ככה. פה מסתובב על ציר, פה פיזית פונה", מ' מתפתלת עם הידיים לכל הכיוונים, סמטוחה שלמה, להסביר איך העסק מתרומם.
הם לא מרשים לי להטיס את הרחפן של ה־200 אלף שקל. אמור להיות גם כזה של חצי מיליון, אבל עליו אפילו לא מתנהל מו"מ. אז אני מקבל פיקוד על הקטן, וישר בודק אם יש כפתור יריות. מ' שואלת אם יש גופות רחפנים אצלי בבגאז'. "נראה לך", אני נעלב. בגלל שדיברה ככה, אני לא מספר לה על הרחפן שלא הצליח להמריא, ועכשיו גוסס מתחת למיטה בבית.
כשמטיסים רחפן, יש איזה חשש שהוא לא יענה לך. כלומר, שתקרא לו לחזור והוא לא יסכים. הוא למעלה, אתה פה. וזה לא שהוא קשור בחוט. זה עובד על אמון, העניינים האלה, ועל כל מיני טכנולוגיות שלא רואים בעיניים.
בינתיים, עד שאני מצליח להשתלט, כלומר עושה קצת לצדדים, ומרגיש מספיק בשל להצטרף למבצעים שאי־אפשר לספר עליהם, עלטה יורדת על חולות הדרום. החיילים מסביב מתחילים לאבד סבלנות. ולזרוק רמזים. חבל על הבטרייה של הרחפן, יש עוד איזה פעילות אחר כך, כל מיני כאלה.
בבוקר, לפני שיצאתי לשטח, מפקד 9900, שאחראי על יחידת הרחפנים, אמר: "הסיפור פה זה הברק בעיניים של האנשים. אתה כבר תראה את זה". זה מסוג המשפטים שנתקעים בראש.
והנה עכשיו, כשאי־אפשר לראות חצי מטר קדימה, ובטווח עין אין יישוב שיפרגן באור קלוש, יש פה משהו שבכל זאת מפר את החשכה, מלבד הבהוב הרחפן שבאוויר. אלה העיניים הנוצצות של מ' שעומדת תחתיו, בנקודת הציון המכונה: "מקום ללא שם". מ', שגילתה שיש לה פחד גבהים, ומצאה דרך לתמרן את השמיים מלמטה.
בינתיים, בזה אחר זה לוחמי היחידה הסודית מתקפלים לתוך הטנדר, שבעוד כמה רגעים ידליק אורות ויחל בהתגלגלות איטית בחולות. בווייז שלהם כבר מוזן יעד. כתוב שם, העתיד.
