לא קל להיות אישה ערבייה. רבות מאיתנו נולדות לתוך מציאות מורכבת תרבותית, חברתית וכלכלית. רבות מאיתנו גם לא מצליחות לשנות את נסיבות החיים שלתוכן נולדו. וכמו שאנחנו רואות הרבה יותר מדי פעמים – רבות מאיתנו גם נופלות קורבן לאלימות. בניגוד למה שחושבים בחוגים מסוימים בממשלה, האלימות הזו אינה גזירת גורל, ואם רק היה אכפת מספיק למקבלי ההחלטות - ניתן היה להציל חיים.
החברה הערבית סובלת מאלימות, מפשע ומסחר בנשק. זו לא בעיה רק של נשים. גם גברים נרצחים חדשות לבקרים, ואפילו ילדים תמימים נופלים קורבנות. אולם הבעיה של נשים רבות היא שכשהן נקלעות לסיטואציה אלימה, למשל נישואים לגבר אלים או ילדות לצד אב אלים, קשה להן מאוד להיחלץ ממנה בכוחות עצמן. חסמים פנימיים וחיצוניים מונעים מנשים רבות לרכוש השכלה, מקצוע ועצמאות כלכלית, והן תלויות לחלוטין בתא המשפחתי שלהן.
יהודים רבים שלא מכירים את האיסלאם חושבים שהבעיה היא בדת. קודם כל, לא רק נשים מוסלמיות נרצחות – זו תופעה חוצת מגזרים. שנית, מדובר בבורות: האיסלאם מצווה על גברים לנהוג בנשים בכבוד. הנביא מוחמד אמר: "נשים הן אחיות של גברים. מי שמכבד אותן נדיב, ומי שמעליב אותן - רע ואלים. יש לפרנס אותן ולא לגזול את רכושן". קיימים בחברה הערבית מנגנונים מסורתיים, כמו ועדות סולחה, שמתערבים ומנסים להביא לשלום בית. אולם גברים רבים – שוביניסטים, אלימים, תאבי שליטה וכוח – נתלים בתירוצים של דת ומסורת כשהם מבצעים את הפשעים האיומים שלהם.
החברה הערבית עוברת תהליכי מודרניזציה מואצים. יש היום הרבה יותר מודעות לנושא זכויות הנשים, וחוסר לגיטימציה לאלימות. חלק גדול מהנשים רוכשות השכלה גבוהה ומקצוע, אבל עדיין יש לנו כברת דרך ארוכה, כי שינויים גדולים לוקחים זמן. מי שחייב לגשר בינתיים על הפער היא המדינה, אבל נדמה לעיתים שהיא שכחה כי גם אנחנו אזרחים אשר צריכים לקבל שירותים והגנות. וגם המנהיגות שלנו לא מטפלת בתופעה.
אין כיום מסגרות טיפוליות ייעודיות לגברים ערבים. לאישה שרוצה להימלט ממציאות קשה בבית אין לאן לפנות. עבור נשים רבות מחסום השפה מונע גישה לשירותי רווחה ולמשטרה, וגם לא בכל המקרים הפנייה למשטרה היא לטובתה של האישה – לפעמים גם אחרי שגבר נעצר הוא חוזר על אותה התנהגות, מכיוון שאין טיפול מקצועי בבעיה. קובעי המדיניות לא מבינים, או לא רוצים להבין, שטיפול באישה ערבייה לא דומה לטיפול ביהודייה. הקשיים שלהן שונים, והמענה חייב להיות מותאם, עם תקצוב ייעודי ואנשי מקצוע מתוך החברה הערבית. במקביל, חייבות להיות הרתעה ואכיפה קשוחות כלפי גברים אלימים – גם כדי להרחיק אותם מהחברה וגם כדי שנשים ירגישו בטוחות לפנות למשטרה במידת הצורך.
הכל מתחיל ונגמר באכפתיות. יותר מדי פעמים אני שומעת ביטויים נוראיים כמו "ככה זה אצלכם" או "כבוד המשפחה", ומתחלחלת. אנחנו, כמו כל אחת ואחד, בנות אדם. מגיע לנו לחיות, מגיע לנו לא לסבול מאלימות. אנחנו צריכות הגנה. לא נתפס בעיניי שיש בממשלה כאלו שמשלימים עם כך שאלפי אזרחיות הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון חיות תחת איומים ואלימות קשים. חיי נשים ערביות חשובים. חייאת אל מארה אל ערביה מוהימה.
אנהאר מסארווה אבו הלאל היא מנהלת מחלקת נשים וקידום שוויון מגדרי בגבעת חביבה ויועצת לקידום מעמד האישה במועצה המקומית ערערה
