שמחתי שמחה גדולה על הסרת ההגבלות מעל יונתן פולארד. אני מאחל לרעייתו אסתר וגם לו רפואה שלמה בסייעתא דשמיא - התפללנו עבורם, ושיזכו לעלות ארצה. פולארד שגה ומדינת ישראל שגתה מאוד, אך שחרורו התמהמה, וגם הסרת ההגבלות.

אינה גורלי להיות הממונה על שגרירות ישראל בוושינגטון לפני 35 שנה, ביום שבו ניסו פולארד ורעייתו הראשונה אן להיכנס למתחם השגרירות, בניגוד להסדרי הביטחון. הם הוצאו על ידי קצין הביטחון, שבא לאחר מעשה והודיע לי. מיד כתבתי במברק בהול לירושלים כך: א. קב"ט השגרירות מבריק לביטחון משרד החוץ על אירוע של מעצר בשער השגרירות של שני אנשים על ידי רשויות אכיפת החוק האמריקאיות; ב. הסיפור, שעליו שמעתי לאחר מעשה, עלול להתפתח לבעיה ציבורית במובנים אחדים, במיוחד אם יהיה פרסום; ג. לחתום מטה אין כל ידיעה על רקע כלשהו לדברים; ד. מצידנו סיכמנו להשיב, אם הדבר יתפרסם, כי אין לנו ידיעה על כך.

נפתחו ימים קשים למדינת ישראל בארה"ב. קשה לשער את הסערה שהתחוללה בתקופה הראשונה: בממשל התקשו לעכל שישראל תפעיל מרגל בליבת המודיעין שלהם. ביל סאפייר, הפרשן היהודי הנחשב, כתב טור שכותרתו (דומני) "נושכי היד המאכילה". פולארד, עובד מודיעין הצי, הופעל על ידי רפי איתן והלשכה לקשרי מדע במשרד הביטחון. רפי היה איש עתיר זכויות עצומות, אך הפעלת פולארד הייתה משגה כבד. לדבריו עצמו, הכבד במשגיו. לאנגלים יש ביטוי שכדאי לאמץ: "it isn’t done". שימוש ביהודי בליבת המודיעין האמריקאי היה צעד אחד רחוק מדי, גם בעולם הריגול המסובך. ובפשטות - איוולת.

גם פולארד שגה בהפרת החוק האמריקאי. לא מעטים בממשל, בעיקר יהודים, רחקו מעמנו במשך תקופה. הקהילה היהודית נפגעה. המעורבים לא הביאו זאת בחשבון. הדבר היה מנוגד למדיניות המקובלת וגם לשכל הישר. התחיל הליך מייגע, בראשות ראש הממשלה פרס, ובהשתתפות שר החוץ שמיר ושר הביטחון רבין, לכיבוי השריפה. ישראל התנצלה והביעה חרטה. מזכיר המדינה הידידותי ג'ורג' שולץ היה בקוטב הממתן שחיפש פתרון של שיתוף פעולה. נוהל מו"מ בארץ (לא הייתי בו) וישראל שיתפה פעולה, אך בית המשפט האמריקאי, בעקבות תזכיר סודי קשה של מזכיר ההגנה קספר וינברגר, גזר על פולארד מאסר עולם בניגוד לציפיות.

אחר כך נזדמן לי להיות מעורב עמוקות, בעיקר כמזכיר ממשלה, במו"מים הנוגעים לספיחים הישראליים, מפעילי פולארד ועוד. ממועד מוקדם התחלתי כיחיד בעת ההיא, 1987, לנסות לגשש לשחרור פולארד ורעייתו הראשונה, וכך לאורך שנים עד מינויי ב־1995 לבית המשפט המחוזי. לגבי אן, לא הרפינו, ולבסוף היא שוחררה שחרור מוקדם בגלל בריאותה הלקויה.

לגבי יונתן, התדפקנו על דלתות רבות בבית הלבן ובגופי ממשל בעשרות פגישות. גם חברי כנסת החלו פועלים למענו ואנשים שונים ביקרו אותו מדי פעם. כשניצתה תקווה, היא נמוגה. פנו גם ראשי ממשלה ונשיאים. הזדמן לי לסייע בניסוח חלק מפניותיהם. שוחחתי בארבע עיניים עם הנשיא בוש האב בינואר 1993 ערב פרישתו ולאחר הפסדו בבחירות לכהונה שנייה. הוא השיב לי: "הבקשה מנוגדת לערכים האמריקאיים שלי". באותה שנה נפגשתי עם ג'יימס וולסי, ראש ה־סי־איי־אֵי. הוא השיב: "בקשו ממני כל שתרצו, לא את זה". כעבור שנים הוא היה מתומכי שחרור פולארד.

אנשי כנסייה וקונגרס שפנינו אליהם ניסו לסייע, אך קהילת המודיעין של ארה"ב הייתה קשוחה מאוד. בקהילה היהודית הופעתי בפני מועדון הנשיאים ב־95' ובעקבות זאת הוציאו בערב פסח פניית תמיכה ראשונה. דבר לא עזר. פולארד שוחרר בתום 30 שנה, עם הגבלות. את זעם קהילת המודיעין האמריקאי אפשר להבין. הוא היה מוצדק מבחינתם. אך לדעתי לא הייתה הצדקה למאסר ארוך כל כך, לאחר שגם פולארד הביע חרטה. כעת אני מקווה שהזוג פולארד יזכה לעלות, ומקווה גם שהופקו בישראל הלקחים.