"כל הגברים פחדנים!"
שרי שימחוב נולדה לאב אלים שלא הכירה ולאמא מתפקדת בקושי, גדלה בפנימיות שהותירו בה צלקות ופתחה הכל בבית "האח הגדול". דווקא אחרי שהפכה לשחקנית והתקבלה לתיאטרון הקאמרי, באה הקורונה וסגרה בפניה את הדלתות, אבל השורדת האולטימטיבית מיד מצאה את מקומה בשתי סדרות. עכשיו היא מצהירה שאין מקום לזוגיות בחייה, שאימהות תהיה מוכנה לשקול רק בהורות משותפת, ושהיא נהנית מהשקט שלה (עם הכלב פאפי והחתול אלפרד)
לפני תשעה חודשים הגעתי לדירת חדר בפאתי פלורנטין. שרי שימחוב פתחה את הדלת (אחרי שהזיזה את האופניים שנשענו עליה) ובקידה אלגנטית הזמינה אותי לממלכתה הפרטית. היא הציגה בפניי את בני משפחתה, הכלב פאפי והחתול אלפרד, את מכוניות הצעצוע שקנתה בשוק הפשפשים ואת הפריטים הרבים שעיצבה בעשר אצבעותיה. "את רואה את שולחן הקפה הנמוך הזה?" היא שאלה, "הוא היה מזוודה שמצאתי ברחוב והוספתי לה גלגלים. ככה אני גם יוצרת משהו - כבר הבנתי שאם לא אעסוק באמנות אני עלולה להשתגע - וגם חוסכת. זה לא פשוט לחיות ממשכורת של שחקנית".
בפגישה ההיא, למרות המרחק מהעושר, היא הקרינה ים של אושר, ובצדק. הילדה המצולקת, שלא מצאה את עצמה בשום מקום ובשום מסגרת, ועברה מ"האח הגדול" ללימודי משחק, הצטרפה לתיאטרון הקאמרי בתפקיד המטפלת הפיליפינית של מרים זוהר בהצגה "הנכד".
דקה לפני שהכתבה ירדה לדפוס, הקורונה הכניסה גם את עולם התרבות הישראלי לסגר שסופו עדיין לא נראה באופק. "ההצגה הוקפאה, הוצאתי לחל"ת, אבל אני לא מקטרת", אומרת עכשיו שימחוב שעדיין גרה בפלורנטין, באותה דירה פצפונת, עם פאפי ואלפרד, שכבר התרגלו לראות אותה מתאמנת על חישוק ענקי המשתלשל מהתקרה.
רגע, עצרי, חטפתי סחרחורת, איך זה שאת עדיין מחייכת?
"מה עוד אפשר לעשות בימים אלה חוץ מלחייך ולהאמין שמתישהו יהיה בסדר? החיים לימדו אותי שדווקא במצבים הכי קשים חשוב לראות את הטוב. כיוון שאני שכירה בקאמרי אני זכאית לדמי אבטלה. מה יעשו כל חבריי, השחקנים הפרילנסרים, שאף אחד לא לוקח אחריות עליהם? הקורונה השביתה את התיאטרון, אבל בין הסגרים הצטלמתי לשתי סדרות. נכון, זה לא כיף להיסגר בבית לבד, אז ניצלתי את הזמן לעבודה על סדרת מתח שמבוססת גם על דברים שחוויתי על בשרי. במקום לקטר אני מקווה".
תני דוגמה.
"עד לקורונה הספקנו לעשות רק 40 הצגות של 'הנכד'. אני מאמינה שנגיע להצגת ה־200".
שימחוב (32) נולדה בקווקז בשם זויה. "אמא שלי הייתה בת 17 כשהתחתנה, ילדה את אחי, וכשהייתי בבטן שלה היא התגרשה מאבא שלי וברחה להוריה. אבא שלי לא ראה אותי כשנולדתי, כשהייתי בת שש עלינו לישראל ושנתיים לאחר מכן, כשגרנו בשדרות, נתקלנו בו במקרה. אחי ואני טיילנו עם אמא ברחוב, ראינו גבר מתקרב ופתאום אמא תפסה את שנינו ורצה איתנו לעבר השני של המדרכה. רק אחרי שהוא התרחק אמא אמרה, 'זה היה אבא שלכם' וסירבה לגלות לנו למה היא מעדיפה שלא נפגוש אותו".
הוא חסר לך?
"כשיצאתי מבית 'האח' הרגשתי שבא לי להשלים את החוליה שחסרה בפאזל שלי. התקשרתי לקווקז, למשפחה שלו, גיליתי שיש לי שם אחים למחצה, ושמעתי מהם שהוא נפטר מסמים ואלכוהול. רק אז אמא סיפרה לי שהוא היה אובססיבי ואלים כלפיה ושהיא סבלה מאוד. אני לא יכולה להרגיש בחסרונו של אדם שאני בכלל לא מכירה".
חופש מוחלט
הקליטה בארץ הקודש הייתה הכל חוץ מפיקניק. אחיה, גרישה, זכה בשם סתיו ("הוא טבח שחולם להיות שף") וזויה הפכה לשרי. "לא הבנתי אף מילה בעברית, אבל רציתי שם ישראלי כדי להרגיש שייכת. הציעו לי את השמות של ארבע האמהות ובחרתי בשרה כי היא הייתה הראשונה. הקושי העיקרי נבע מהעובדה שאמא כמעט שלא הייתה בבית בגלל שהייתה חייבת לעבוד 12 שעות ביום, כאן במפעל לאריזת תפוחי אדמה ושם במפעל לאריזת פרי הדר. נדדנו בין המון ערים, ואף פעם לא התחלתי וסיימתי את שנת הלימודים באותה הכיתה. מבחינתי, סבא היה אבא שלי וסבתא הייתה אמא שלי. באמא האמיתית שלי ראיתי איזו אמא שנייה. לא היה לה זמן וראש בשבילנו והיא גם לא הייתה בשלה. הרגשתי שהיא פשוט מפקירה אותי לגורלי".
הנחמה שלה הייתה בחוג להתעמלות אמנותית. "לימודים לא עניינו אותי בכלל, היו לי ציונים מזעזעים בגלל שאף אחד לא בדק אם כן או לא הכנתי שיעורים, וגם לא היה לי סדר יום קבוע. קמתי מתי שרציתי, הלכתי לאן שרציתי, חופש מוחלט. למזלי, המורים זיהו את הגמישות הגופנית שלי ורשמו אותי לתחרויות, אבל גם זה נקטע כשהעבירו אותי לפנימייה, בתקווה ששם יכריחו אותי ללמוד, מה שלא קרה".
למה לא לקחת את עצמך בידיים?
"איך יכולתי? בגיל 16 הכניסו אותי לפנימייה קשה של נוער בסיכון והתרגלתי לישון עם עיניים פקוחות. פחדתי להירדם. פעם מישהי דקרה אותי בעיפרון ליד העין ופעם מישהי גנבה ממני כסף. היו גם הטרדות מיניות. אחרי כיבוי אורות הבנים באו לביתנים שלנו, בעטו בדלת וצעקו, 'אם לא תפתחי לי, מחר בבוקר הלך עלייך'. ולמחרת, כשהתלוננתי אצל המדריכים, הם הגיבו באדישות. בגיל 17 וחצי קלטתי שאם אמשיך לגור שם גם אני אהפוך לחלק ממעגל האלימות ועזבתי. עבדתי עם אמא שלי במפעל לאריזת תותים, עד שידיד שלי סיפר לי שהוא רוקד באירועים והזמין אותי לבוא. ביקשתי מסבתא הלוואה קטנה, 50 שקל, ועליתי על אוטובוס לתל־אביב במטרה להשאיר את כל העבר שלי מאחור. ועשיתי את זה בכל התחומים חוץ מאשר כאן", היא מצביעה על שפתה העליונה, התפוחה. "בגיל 17 עשיתי סיליקון בשפתיים כי זה היה הטרנד. לפני שנתיים הוצאתי אותו, אבל הנזק נשאר".
בדירה שכורה בשכונת התקווה היא פתחה דף חדש. "הופעתי עם קבוצת רקדניות בכל מיני הפקות, הטיסו אותנו להופעות בקפריסין ובאיביזה, היה כיף. במקביל התחלתי ללמוד קרקסנות בבית הספר 'סנדסיאל' ובפעם הראשונה בחיי ראיתי מול עיניי מטרה ועתיד. בגיל 23 הוזמנתי, יחד עם עוד רקדניות, לאודישן ל'אח הגדול'. באתי כמו שאני, אטומה. באותה תקופה היה לי ניתוק רגשי מעצמי ולא דיברתי על שום דבר, אבל משהו קרה לי כשהדליקו את המצלמה. התחלתי להיפתח. במהלך השהות שלי שם הבנתי שבמשך שנים מילאתי את עצמי בשקרים על כמה שהחיים יפים, ופתאום כבר לא התחשק לי ללטף את אמא ואת הסביבה. ליטפתי רק את שרי, הילדה האבודה. יצאתי שם בהאשמות חמורות כלפי אמא שלי, בלי מסכות ובלי לייפות את המציאות. בהתחלה אמא נעלבה ממה שאמרתי עליה, אבל דיברנו על זה. אנחנו בקשר מצוין, אבל היא יודעת שאני לא יכולה לסמוך עליה".
קותי סבג גרף את הפרס, שימחוב דורגה במקום הרביעי, וכשיצאה לחופשי הופתעה לגלות שהפכה לסלב בסדר גודל שמצדיק חיטוט בעברה. "התחילו להפיץ עליי שמועות שלא רקדתי בהפקות, אלא במועדון חשפנות של אוליגרכים, ונפגעתי מאוד. אף פעם לא רקדתי בלי חזייה ואף פעם לא דחפו לי כסף לתחתונים. זה נכון שבחלק מהמיצגים לבשנו בגדים תיאטרליים ושבאחרים לבשנו בגדים מינימליים, אבל היו שם קווים אדומים. לא הבנתי את הביקורת הארסית מפני שההופעות היו השנתיים הכי מדהימות בחיים שלי. בזכותן התאהבתי בבמה. מצד שני, עצם העובדה שנפגעתי מהביקורת הייתה סימן חיובי. הייתה לי דעה משל עצמי ולא חששתי להגיד אותה".
עולם דפוק
במקביל, היא הצטערה להיווכח שהריאליטי, שהצטייר בעיניה כמקפצה, חסם בפניה את השגרה. "כולם הכירו אותי והסתכלו עליי, ולא יכולתי להשתבץ בשום עבודה נורמלית. יכולתי להמשיך להתגלגל, אבל הרגשתי שהתבגרתי ושאני חייבת להמשיך ולהתבגר. התחלתי ללמוד עיצוב פנים ואדריכלות במרכז הבנייה הישראלי, וכשהרגשתי שזה לא מדויק לי נכנסתי לשלוש שנות לימודים בסטודיו של יורם לוינשטיין. הוא היה עבורי דמות מאוד אבהית ותחרויות המלגות שלו עזרו לי לממן את הלימודים. הוא גם היה זה שסיפר לי שבבית ליסין מחפשים לוליינית ל'מלך הכלבים' שביים עירד רובינשטיין, והוא זה שהמליץ עליי לקאמרי".
רק שחקניות פיליפיניות הוזמנו לאודישן לדמותה של סאלי, המטפלת ב"הנכד". "גם לי נתנו טקסט בפיליפינית. אמרתי לעירד שלא ידאג. בבית הספר לקרקסנות למדנו ג'יבריש וזה מה שעשיתי", היא צוחקת ומרביצה מונולוג חסר פשר ובעל אינטונציות מגוונות. "כדי להיכנס לתפקיד הלכתי לתחנה המרכזית הישנה מדי יום שישי, כשהפיליפיניות חוזרות משבוע העבודה, והזמנתי אותן לשבת איתי על הספסל. היו נשים שנרתעו ממני, אחרות שיתפו אותי בטכניקות של עבודה עם קשישים, ואילו אני חתרתי לכיוון הילדים. רציתי להבין מה עובר על אישה שמחליטה להיפרד מילדיה ולטוס לישראל, לחמש או עשר שנים, כדי שתוכל לשלוח את המשכורת שלה למשפחתה. שאלתי אותן מה לדעתן יותר חשוב ‑ אמא נוכחת, שמגדלת ומחבקת, או אמא רחוקה שדואגת לפרנסה ולחינוך".
לאיזו מסקנה הגעת?
"שאנחנו חיים בעולם דפוק ומגעיל עם חוקים אכזריים, אבל הראיונות האלה גם עזרו לי להבין את אמא שלי".
גם ההצגה "מחוברים לחיים" בהשתתפותה עלתה בקאמרי וצפויה להיות בין הראשונות שיחזרו כשהדלתות יפתחו מחדש, כשבינתיים שימחוב וחבריה השחקנים מעלים ברשתות החברתיות מערכונים, סדרות וקליפים בהפקת התיאטרון. מאחורי הקלעים, מרים זוהר הפכה לאמה הרוחנית. "היא אישה מדהימה שאמרה לי משפט חכם: 'צריך לחיות את החיים, לא לשחק אותם. אם תחיי אותם תהיי מאושרת וגם תהיי שחקנית טובה. אם תחיי בהצגה לא תוכלי להביא דבר מעצמך לבמה'. זה הפך למוטו שלי. לפעמים נדמה לי שכבר עברתי 80 גלגולים עד למקום שאליו אני שייכת, ובאותה הנשימה אני מזכירה לעצמי שמשחק הוא לא הכל. הייתי רוצה לטייל בעולם, ללמוד, יש לי הרבה חלומות".
והקורונה ריסקה את כולם?
"לא, היא לימדה אותי לחפש מסלולים נוספים. בעבר, כשהסבירו לי שאני חייבת לעשות טלוויזיה מפני שתפקיד טוב בסדרה יביא לי עוד עבודות בתיאטרון, עניתי שיש לי טראומה מהמצלמות של 'האח' שעקבו אחרינו ללא הפסקה. עד לקורונה השתתפתי רק בסדרה אחת, 'מנאייכ', ובחודשים האחרונים הצטלמתי לשתי סדרות שיעלו בקרוב. קיבלתי תפקיד אורח בעונה השנייה של 'מלכות', וב'כן, המ"מ' (שם זמני) שיחקתי חיילת רוסייה. זו הייתה חוויה אדירה מפני שלצערי הרב לא גויסתי לצבא. המשחק ריפא אותי, הוא מאפשר לי להשתגע במסגרת התפקיד במקום בחיים האמיתיים, שבהם אני מעדיפה נחת ושקט".
ואהבה?
"אני מאוד חוששת מקשר. אין לי אמון בגברים. בתקופת המועדונים יצאתי עם גברים הרבה יותר מבוגרים ממני לא מפני שחיפשתי אבא, פשוט לא מצאתי שפה משותפת עם בחור בן גילי. היום הייתי שמחה לצאת עם בני גילי, אבל הם עוד ילדים שגרים אצל ההורים, לא עובדים, משחקים פלייסטיישן על הספה ופוחדים להתחייב לזוגיות ומשפחה. כולם פחדנים! אולי אמצא פרטנר להורות משותפת. בסידור הזה, לילד שלי יהיה אבא ויהיה מי שיעזור לי בהורות, מפני שגם אם אעשה הכל לפי הספר לא אוכל להיות אמא מושלמת. אין דבר כזה 'מושלם'. עוד לא המציאו את המתכון להורות מושלמת וגם לא את המתכון לאיך להיות ילד".
כמה פעמים ביום אומרים לך שאת דומה לנינט?
"הרבה. וגם ללוסי דובינצ'יק. אני לא רואה את הדמיון, אבל אם זו מחמאה אז תודה". *
סטיילינג: חומי פולק הפקה: מיטל ברונר איפור ושיער: רועי אוחיון בשער: בארט וינטג', קארן רינגל; חולצה, ראלף לורן; מכנסים, זארה; ז'קט, cos; חליפה; סטודיו H&m; עגילים, אוסף אישי
לפנייה לכתב/ת 
