עדי גינזבורג נולד שנה אחרי שיונתן פולארד נכנס לכלא. עד גיל 17, כשלמד בישיבה תיכונית, הוא לא שמע בכלל את השם פולארד ולא ידע במי מדובר. "יום אחד ראיתי באיזה לוח מודעות הזמנה להפגנה למען שחרורו של פולארד בגן העצמאות, מול הקונסוליה האמריקאית בירושלים", נזכר גינזבורג, שהקדיש את חייו למאבק למען שחרורו של פולארד. "הרגשתי שנגרם פה עוול מטורף לבן אדם. זה היה אחרי 17 שנה שפולארד ישב בכלא, ואף אחד בישראל לא ידע עליו".
אז גינזבורג, תושב תל־אביב, בן 34, החליט לקחת על עצמו את המאבק לשחרורו של המרגל הישראלי. עם השנים הצטרפו אליו נוספים, אך הוא הפך לרוח החיה מאחורי מטה המאבק, הדובר שלו, הלוביסט שלו, ומה לא. עכשיו, לאחר שהוחלט להסיר את המגבלות מעל פולארד, ובכך הוא יוכל לחזור לישראל — גינזבורג מסתכל לאחור בסיפוק ומחייך. הוא נמצא בקשר הכי הדוק עם פולארד ואשתו אסתר, ואין ספק שהוא מחכה לראות אותם נוחתים בנמל התעופה בן־גוריון.
"שעה לפי כניסת שבת אסתר ויונתן התקשרו לעדכן שאין עדיין תשובה מוועדת השחרורים, אז נכנסתי לשבת ללא ידיעה ובהרבה תפילה", הוא מספר. "היה חשש כבד. ראיתי אותו עם רגל בחוץ כל כך הרבה פעמים, שלא הרשיתי לעצמי להאמין עד שזה לא רשמי וסופי".
דיברתם גם אחרי הסרת המגבלות?
"כן, זה היה כמו לדבר עם אדם שנמצא בתוך חלום. אתה מרגיש בקול שלו איך 35 שנה של ייסורים מתנקזות פתאום לרגע אחד שבו הכל נגמר. אתה שומע שנגולה אבן מליבו".
אז מתי להערכתך פולארד יגיע לארץ?
"אנחנו עדיין לא יודעים. נקווה שנדע יותר בימים הקרובים. זה כמו היריון — יש שנוהגים לא לקנות שום דבר לתינוק עד הלידה. במקרה הזה, השמירה על בריאותם של אסתר ויונתן היא הדבר הכי חשוב. אנחנו לא עוסקים בפרטי החזרה לארץ על מנת שלא להגיע חלילה למפח נפש.
"אבל אני יודע שהלב שלהם בירושלים וששם הם ירצו לחיות. אסתר גרה כל השנים במרכז ירושלים, אצל אלמנה בשם בלה עמירם שפתחה בפניה את ביתה. אני יודע שהלב שלהם בירושלים. אני מניח שיהיו לא מעט יישובים שיתחרו על ליבם. הם זקוקים עכשיו לפרופיל נמוך בגלל מצבה הרפואי של אסתר, ואחרי 35 שנה שהחיים שלהם היו ציבוריים בלי שום פרטיות הם זקוקים למקום הזה של לחזור להיות אנשים פשוטים, אנונימיים, הרחק מאור הזרקורים, כדי לשקם את חייהם".
האם פולארד מצפה לקבל מהמדינה דירה וקצבה חודשית?
"לא דיברנו על זה ואני לא יודע למה הוא מצפה. לי ברור לגמרי שלנו, כאזרחי המדינה, יש חוב לאומי כלפי פולארד, והמדינה צריכה לעמוד מאחוריו".
"נתנו לי לחבק אותו"
גינזבורג עובד כיום בעמותת "אביב התורה", שעוסקת בחיבור למסורת וקירוב לבבות. בימים שרק הצטרף למאבק השחרור הוא היה אחד מעשרות בני נוער "משוגעים לדבר", כלשונו, "עד כדי כך שבכל מקום היו קוראים לי עדי פולארד וכך גם לחברים שלי".
רוב מוחלט של הפעילות שלו, מבוקר עד ערב, הייתה בהתנדבות מלאה. את אשתו ציפי הכיר בפעילות למען פולארד. "בזמן שהיינו יוצאים לדייטים הייתי מחלק פלאיירים לאנשים על פולארד תוך כדי", הוא אומר. "ציפי נסעה איתי לארה"ב לבקר את פולארד והייתה פעילה מסורה למען המטרה לכל אורך השנים".
עדי וציפי לא היו הזוג היחיד שיצא מהמאבק למען פולארד. מהמטה יצאו עשרה זוגות שהכירו בפעילויות שלהם למען פולארד ובהם גיסו וגיסתו של עדי, אח של גיסו ואשתו. "המאבק למען פולארד הפך לדבר חברתי. חיבור ערכי משותף, לי ולהרבה מאוד פעילים. היו מכנים אותנו הפולארדים".
ההתגייסות למאבק גבתה ממך גם מחיר אישי?
"כשהתחלנו לפעול חשבון הטלפון של אבא שלי הסתכם באלפי שקלים. אבא שלי קיבל את זה בהבנה ולא צעק עליי, אבל לפעמים חשב שאני מגזים וצריך להשקיע יותר בלימודים".
את פולארד פגש עדי בפעם הראשונה בגיל 24, אחרי שהתחתן. הוא ואשתו נסעו לכלא ופגשו את פולארד. "נתנו לי לחבק אותו", הוא נזכר. "הבאנו לו את אלבום החתונה. עד אז דיברנו עם פולארד באמצעות אסתר שהייתה מעלה אותו על ספיקר. אני לא יכולתי להתקשר אליו ישירות".
ומה הייתה ההתרשמות שלך מהשיחה הראשונה איתו?
"זה לא ייאמן איך אדם נשאר שפוי, צלול וחד, אחרי כל כך הרבה שנים בכלא. אסרו עליו לדבר עברית בפגישות בכלא. אנשי הביון עקבו אחרי כל פגישה. אבל פה ושם היה אומר דברים בעברית, למשל "זה בטיפול" — על היחס שקיבל במשך השנים מישראל. פולארד לא איבד את חוש ההומור ולא את האהבה למדינה. הוא ידע את שמות נפגעי הטרור הישראלים והתפלל להחלמתם. היה שולח את אסתר פעם אחר פעם לנפגעי טרור וחללי צה"ל, לנחם ולחזק".
כמו גינזבורג, גם אפי להב פעל במשך השנים ללא ליאות במטה המאבק. להב אף היה ראש המטה לשחרור פולארד מ־2007 ועד היום. במסגרת תפקידו יצר קשר עם גורמי ממשל בישראל ובארה"ב, והעלה את נושא כליאתו של פולארד על סדר היום.
"המאבק שלנו הסתיים כשפולארד השתחרר מהכלא, אבל המשכנו בפעולות כאלה ואחרות", מספר להב ל"ידיעות אחרונות". "הוועד קיים, אבל המטה כמטה פעולה עבר למודל של פעילות שקטה. המאבק הציבורי כבר לא היה רלוונטי".
ההחלטה להסיר את המגבלות הייתה בהתערבות טראמפ לדעתך?
"אני לא חושב שהייתה התערבות של ממשל טראמפ. המזל הגדול הוא שמשרד המשפטים האמריקאי מנע התערבות של המערכת הפוליטית. אי אפשר לבוא אחרי 35 שנה ולטעון שפולארד מהווה סכנה ביטחונית. בזה נסתם הגולל ונגמר הסיפור".
להב פגש את פולארד לראשונה בבית הכלא לפני שבע שנים. עד היום הוא זוכר את המחויבות שלו למדינת ישראל, למרות כל התנאים הקשים ומה שעבר עליו. "הוא אדם מדהים באיכויות שלו – באנליטיות שלו, בזיכרון המדהים שלו, בערכים הציוניים שלו", להב אומר. "זה דבר מדהים שאתה לא נתקל בו ביום־יום. הפרשה הזו התחילה בצורה עקומה. מדינת ישראל שגתה שהפעילה אותו. ולרוע המזל, אם באותו זמן שהוא נתפס, היה נתפס איתו אל"מ אביאם סלע. אני מעריך שאחרי שנתיים־שלוש שניהם היו משוחררים. המזל הרע של פולארד שרק הוא נתפס, ולכן הפרשה התגלגלה. שתי המדינות לא ידעו איך להתייחס לפרשה. אבל עכשיו זה נגמר והתחושה מדהימה".
האמנת שזה ייגמר?
"עד הרגע האחרון לא הייתי בטוח שזה יקרה. צריך להגיד תודה לכל אלפי המתנדבים והתומכים שערכו איתנו הפגנות בגשם ובברד ובחום, ולא שכחו את פולארד לרגע אחד".
שרד בזכות המאבק
גם אשר מבצרי לא מאמין שעברו עשרים שנה מאז החל להיאבק למען שחרורו של פולארד. מבצרי, תושב שומריה ולפני כן תושב כפר דרום בגוש קטיף, מספר שכאשר החיילים הגיעו לפנות אותו מביתו בכפר דרום הוא דיבר איתם על פולארד.
"בשנים הראשונות חשבנו שמדינת ישראל דואגת לו ומטפלת בו", מבצרי מספר. "ב־1998 מדינת ישראל הכירה באופן רשמי בכך שפעל מטעמה. אחר כך קלינטון הבטיח את שחרורו. אחרי 17-15 שנה שהוא בכלא הייתה הבנה שלמעשה מדינת ישראל לא עושה מה שצריך לעשות בעניין הזה. הרב מרדכי אליהו ביקר את פולארד עשר פעמים ועורר את העניין סביב הסיפור שלו. כששאלו אותו למה אתה כל כך מתאמץ לבקר אצל פולארד, הוא אמר שזה מבחן לערבות ההדדית שלנו".
מה פולארד יעשה בישראל?
"תראה, הוא עבר תקופה לא פשוטה בכלא, מדובר בשלושים שנה. זה דבר חסר תקדים שמישהו היה כל כך הרבה שנים בכלא ונשאר שפוי. מה שהחזיק אותו זאת האמונה הגדולה שלו — פולארד הגיע לשורשי אמונתו — וכמובן התמיכה המאוד גדולה של רעייתו אסתר וכל התמיכה הציבורית הגדולה בישראל. זה נתן לו כוח לשרוד ולהחזיק מעמד. הוא היה חולה בכלא, אושפז ושרד".
העלייה של פולארד ארצה תלויה בין היתר במצבה הבריאותי של אשתו, אסתר, שמתמודדת עם סרטן. כעת בודקים בני הזוג האם הסידורים הרפואיים מתאימים בין ארה"ב לישראל, כדי שתוכל להמשיך את הטיפול בארץ. מבצרי מקווה שהתיאומים יסתדרו בקרוב והוא יוכל לפגוש אותו פנים אל פנים.
"החלום שלו היה להגיע לישראל ולתרום למדינה במה שיוכל - אם זה בצורה מדעית או תחומים אחרים, אבל לא בעיסוק ציבורי פוליטי", אומר מבצרי. "היום הכל נגזר מהמצב הרפואי".
אתה רואה סיכוי שפולארד ייכנס לפוליטיקה?
גינזבורג: "אין שום סיכוי. הוא גם לא ישתף פעולה עם פוליטיקאים שינצלו את שחרורו לקידום אינטרסים פוליטיים. הוא זכה להיות במצב שהסיפור שלו, והמאבק לשחרורו, מאחד עם שלם, בלי ימין ושמאל, דבר שגם ראינו במהלך ההפגנות. בהפגנות שלנו היו מצד אחד פעילי ימין מובהקים ומצד שני פעילי מרצ. זה אומר הכל על הדרך הממלכתית שבה הציבור בישראל קיבל את המאבק למען פולארד".
אז אין לצפות לזיקוקים ולקבלות פנים אצל ראש הממשלה והנשיא?
"זה לא מה שבני הזוג פולארד מחפשים. הם רוצים וצריכים שקט. אני בטוח שכציבור נמצא דרך לבטא את האמפתיה שלנו כלפיהם בצורה ראויה. אחד הדברים שעשינו זה לפרסם כתובת מייל כדי לאפשר לציבור להעביר לפולארד ברכות".
מה אתה לוקח מהמאבק הזה?
"הנוער של היום צריך לדעת לסמן לעצמו יעדים גדולים ולהיות מוכן להילחם במקום שבו מזהים עוול, גם כשזה נראה רחוק. יונתן שרד כל השנים בזכות הידיעה שיש פה אינספור אנשים שמחכים לו בחוץ. אני יודע את זה גם ממנו וגם מאסתר. וזה מרגש". •
