לבד במחלקה
בתחילת 2018 הכריזו בבריטניה על מינוי חדש ומפתיע: השרה לענייני בדידות. המשרד הממשלתי החדש נועד להתמודד עם מיליוני בריטים שהעידו על עצמם שהם בודדים. הצלב האדום הבריטי כינה את הבדידות "המגפה הנסתרת", וראש הממשלה דאז, תרזה מיי, כינתה את הבדידות כ"מציאות העצובה של החיים המודרנים".
ישראל נחשבת למדינה עם אנשים חמים וטובים, יחסים משפחתיים וחברתיים תוססים, והירתמות לסייע לאחר בשעת מצוקה. אך משבר הקורונה והציווי ל"ריחוק חברתי" העלו את מפגע הבדידות גם במדינה החמימה שלנו.
תחילה התוודענו לתופעה המחרידה של תמותת אנשים עריריים - קשישים וגלמודים שנפטרו בבתיהם בלי שאיש ידע מכך. עם התעצמותו של גל הקורונה הראשון, ובעיקר בגל השני, התחילו לעסוק בתקשורת ובשיח הציבורי גם בבדידותם של החולים במחלקות הקורונה, ובזעמן של משפחותיהם על היחס הרפואי שיקיריהם מקבלים. למען האמת, ברוב המוחלט של המקרים הזעם נובע גם הוא מהבדידות שנכפתה על החולים, מה שהעלה את המתח בקרב בני המשפחה.
בציבור הרחב נוטים להניח שהרפואה המודרנית מתייחסת לגוף האדם כאל אינסטרומנט מאוד משוכלל, אך נעדר כל קשר עם הנפש. למעשה, הקשר בין בריאות הנפש לבריאות הגוף נחקר והוכח באינספור מחקרים רפואיים. סביבה נפשית נינוחה ורגועה מסייעת רבות בתהליך ההחלמה וההתגברות על מחלות רבות.
השיח הרפואי המקצועי על גורמי התחלואה, נתוני סטורציה ושאר המדדים לא יכול להיות מנותק מהשיח על המעטפת הנפשית ומצב רוחו של המטופל. במהלך שמונת החודשים האחרונים טיפלנו במחלקת טיפול נמרץ קורונה בלניאדו בעשרות חולים קשים ומורכבים. במהלך כל התקופה הזו ראינו את ההשפעה החיובית של כניסת בני משפחה ומתנדבים לתוך המחלקות. מי שלא ביקר במחלקות הקורונה לא יכול להבין את בדידותו של החולה והסטרס העצום שבו הוא נמצא.
כל חולה שמגיע למיון קורונה ואחר כך עובר למחלקות הקורונה חווה תחושת ניתוק, שלעיתים קרובות איננה רק תחושה אלא המציאות. הוא מנותק מהמשפחה, הוא מנותק מהסביבה. הצוות הרפואי והסיעודי עושה כל שביכולתו על מנת להעניק את החום, האמפתיה והמגע האנושי. אולם הצוות לא יכול להוות תחליף לבני משפחה, חברים ומתנדבים. אנשי ונשות הצוות עסוקים בחלק גדול מהזמן בעבודה דחופה של הצלת חיים כשהם ממוגנים מכף רגל ועד ראש. מלבד הניתוק נמצא המטופל בחוסר ודאות מוחלט שמערער עוד יותר את היציבות הנפשית וסובל מתשישות חזקה עד חוסר יכולת לאכול וליצור קשר טלפוני עם המשפחה.
זאת החשיבות הגדולה בשיתוף פעולה עם גורמים אזרחיים, על מנת שהחולים ייפגשו עם כמה שיותר אנשים מבחוץ שיעודדו את רוחם ויסייעו להתגברות הנפשית שלהם על המחלה. את ההשפעה של כניסת בני משפחה ומתנדבים לביקור אצל חולי הקורונה לא ניתן לצמצם לכדי אמירה של "תחושה טובה" לחולה. ההשפעה היא הרבה מעבר לכך. למעשה, כל כניסה של גורם מעבר לצוותים הרפואיים (במיגון מלא ומוקפד, כמובן) של המחלקה מכניסה אנרגיות חיוביות לחולים ולמחלקה כולה.
כעת, כשהגל השני של תחלואת הקורונה כמעט מאחורינו ואנחנו עם יד על הדופק לקראת תחלואת החורף ועלייה חוזרת בתחלואת הקורונה חלילה, זאת הזדמנות פז לכלל הגורמים במערכת הבריאות לייצר מדיניות סדורה הנוגעת לבריאותם הנפשית של החולים במחלקות הקורונה. אין לי ספק שרווחה נפשית לחולים תסייע להתמודדות טובה יותר עם נגיף הקורונה המתעתע.
ד"ר מוריס שפירו הוא מנהל מחלקת טיפול נמרץ בבית החולים לניאדו
