אהבה נכזבת

פעם, בשנות ה־60 של המאה הקודמת, טבעו סטודנטים צעירים בארצות־הברית את הסלוגן MAKE LOVE, NOT WAR. באותן שנים פחות או יותר הובילו נשים וגברים בשנות העשרים לחייהם מחאות גם בצרפת ובפולין, ובסוף שנות ה־80 התרחש הטבח בסטודנטים בכיכר טיין־אן־מן בבייג'ין.

הצעירים הללו נלחמו כדי להשתחרר ממשטרים מדכאים, נאבקו כדי להביא סוף למלחמה עקובה מדם, הקריבו את חייהם למען מטרות נשגבות. מלחמותיהם היו מלחמות הישרדות.

לכן כנראה לא נשמע קולם של הצעירות והצעירים גרסת 2020. המילניאלס המקומיים, אלה שהיו עדיין ילדים כשפרצה המחאה החברתית ב־2011, אלה שסיימו שירות צבאי או לאומי וחלמו להתחיל את החיים השנה – לשכור חדר בדירת שותפים בעיר הגדולה והנחשקת, ללמוד לתואר הראשון (ועל הדרך לנסות להבין את הערגה שבה מספרים הוריהם על חייהם הסטודנטיאליים), להתפרנס בעבודה זמנית (אבל מגניבה), למצוא אהבה.

בימים שבהם תלמידי בתי הספר הולכים לאיבוד בין ריבועי הזום, שבהם הרבה יותר מדי נשים וגברים מוצאים את עצמם מובטלים בגלל הקורונה, לא נעים לצאת להפגין רק בשם הכמיהה לאהבה.

מי יעז לצאת להפגין כשהוא נושא שלט בסגנון LET US MAKE LOVE? זה מביך, זה מפונק, זה פריבילגי, תגידו. רק לכאורה. אל תזלזלו בה, באהבה. שלל מחקרים הוכיחו כמה היא חשובה, עד כמה היא בריאה.

אלא שבימי המגפה הללו, על המגבלות המבודדות המצירות את צעדי כולנו ומאיימות לחנוק אותנו לאט אבל בטוח, קשה עוד יותר למצוא אהבה. "אבל איך אצא לדייט ראשון כשאין איפה לשבת?" אומרת לעצמה בצדק בחורה צעירה. הסֶטינג הוא לא רק תפאורה, הוא גם ממסגר את הפגישה. "כשאת קובעת לקפה בצהריים את משדרת משהו אחד, כשאת קובעת לבירה בבר בערב את מכוונת למשהו אחר".

נכון, אפשר לקחת קפה בטייק־אוויי ולשבת בפארק – אבל מי רוצה לשבת בפארק עם זר; וללכת אליו הביתה לבירה בדייט ראשון עלול להיות ממש מוגזם, למשל אם יתברר חמש דקות לתוך המפגש שהוא, ובכן, לא מה שחשבת. ואיך בכלל עושים סקס ומחליפים נוזלי גוף עם אדם שזה עתה פגשת, בימים שבהם ריחוק חברתי הוא מאסט, ונתז טיפתי הוא צמד מילים הגיוני בשיח? ואיך מפלרטטים כשהחיוך מסתתר מאחורי המסכה?

והעבודה, בהנחה שלא אבדה בנסיבות, מתקיימת בקפסולות קבועות, ועל הקפיטריה בקמפוס אין מה לדבר. וכך מוצאים עצמם הצעירות והצעירים האלה כורעים תחת נטל הבדידות הכפויה, באפס לגיטימציה להתלונן.

על מחיריה הרגשיים של המגפה אנחנו רק מתחילים לשמוע. עוד רבות ידובר בהם, אפשר להניח, כשהילת סכנת החיים תתפוגג. את התסכול, את הדכדוך, את הייאוש שחווים בני העשרים ומשהו רואים כבר כעת כל מי שבאים איתם במגע. אפשר רק לקוות שעיריות נוספות יילכו בעקבות עיריית תל־אביב-יפו, שהודיעה בשבוע שעבר שתעמיד את סוכות המציל בחלק מהחופים לרשות אנשי העיר המבקשים לצאת לדייט. מלבד שיפור תדמיתן של הסוכות, שהפכו בזיכרון הקולקטיבי שלנו למלכודות נשים שוביניסטיות, אולי הן יצילו בימי החורף המתרגשים עלינו גם את הרומנטיקה. בסוף, הרי, כמו ששרו הביטלס בשנות השישים ההן, כל מה שאנחנו צריכים זה אהבה.