אורח אמריקאי שאל פעם את מוחמד בן־סלמאן, יורש העצר הסעודי, מדוע בתקופה של משבר כלכלי השקיע 450 מיליון דולר בקניית ציור של דה־וינצ'י ועוד כמה מאות מיליוני דולרים בקניית יאכטה ענקית. "כי יש לי", השיב הנסיך בצניעות אופיינית, וסגר את הוויכוח.

סעודיה, כך נראה, היא חברתנו החדשה במרחב הערבי־סוני; חצי חברה. לא ברור בשלב זה אם פרסום הפגישה בין נתניהו לנסיך היה על דעת הסעודים או לא היה על דעתם. פגישות עם שליטי סעודיה היו בעבר. הסעודים דרשו מבני־שיחם הישראלים חשאיות וקיבלו אותה. נתניהו נהג הפעם אחרת, מסיבות שקשורות יותר בפרשיות האישיות שרודפות אותו מאשר בשיקולים מדיניים. הנסיך הסעודי יצטרך להתרגל: ראש ממשלת ישראל הוא חבר מקסים, אבל דיסקרטיות איננה התכונה שמאפיינת אותו. אין חברים מושלמים.

ואולי טוב שהדליף את דבר הפגישה. אני לא בטוח שהדיבורים של גנץ על "נזק ביטחוני אסטרטגי" שנגרם כביכול בגלל הפרסום מחזיקים מים. אם האינטרסים המשותפים לישראל ולסעודיה לא יכולים להחזיק מעמד מול הדלפה של פגישה, אולי לא ראוי לטפח אותם מלכתחילה.

קשה גם להתרשם מהבכי והנהי סביב הסתרת הפגישה. ראשי ממשלה קודמים קיימו פגישות חשאיות מאחורי גבה של הממשלה ומאחורי גבה של מערכת הביטחון. יש הסתרה ויש הסתרה. כאשר ראש הממשלה נותן אישור לגרמניה לבנות צוללות מתקדמות למצרים בלי ליידע את שר הביטחון והרמטכ"ל זה חמור; כאשר הוא מנהל משא־ומתן על עסקת רכש ענקית מאחורי גבם של הגורמים המוסמכים לכך זה חמור; כאשר הוא משקר לגבי עסקת המטוסים של האמירויות זה חמור. אבל פגישה לילית בעיירת נופש עם נסיך סעודי? נו, באמת.

את הפגישה צריך לראות קודם כל בהקשר האמריקאי. הנשיא אובמה תיעב את בית המלוכה הסעודי. העושר המופגן, השחיתות, הקנאות הדתית, מימון הטרור, הפגיעה הגסה בזכויות אדם בסעודיה, הרג האזרחים בתימן, ועוד ועוד. אובמה מסביר בספר הזיכרונות החדש שלו, "הארץ המובטחת", שנאלץ לרסן את הביקורת שלו על סעודיה ומדינות המפרץ, מטעמים אסטרטגיים. התיעוב, אגב, היה הדדי.

הוא מספר בספר על שיחה שקיים עם עבדאללה, המלך הקודם. הם דיברו על צרות משפחתיות. המלך סיפר שיש לו 12 נשים (לפי מקורות אחרים, מציין אובמה, היו לו 30). "איך אתה מסתדר איתן?" שאל אובמה. "רע מאוד", השיב הסעודי. "כל הזמן הן מקנאות זו בזו. זה יותר מסובך מהפוליטיקה של המזרח־התיכון".

בחירתו של טראמפ הייתה בשורה נפלאה לממלכה. אם אובמה תיעב, טראמפ התאהב. את מסעו הגדול למזרח־התיכון פתח בסעודיה, רקד, התפעל, שיבח והילל. הוא בישר משם על עסקת נשק בת 110 מיליארד דולר מיד, במזומן, ועוד 350 מיליארד דולר בעשר השנים הבאות. העסקה לא התממשה, עדיין לא, אבל מייק פומפאו, שר החוץ שלו, השתמש בחוקי חירום כדי לאשר עסקת נשק בת 8 מיליארד. המפקח הכללי על משרד החוץ עמד לפרסם דוח מרשיע על העסקה. טראמפ מיהר לפטר אותו.

בסוף השבוע הגיע פומפאו למזרח התיכון, לביקור יוצא דופן. פומפאו החליט ללכת בעקבות טראמפ ולסרב להכיר בתוצאות הבחירות. "אני מכין את המעבר לממשל הבא", אמר. "הממשל של טראמפ". בעיני התקשורת האמריקאית הוא הפך לבדיחה עצובה – כך גם בעיני מנהיגים בעולם.

הוא הגיע לכאן במשימה הפוכה: לא להמשיך את ממשל טראמפ, אלא לקבוע עובדות בשטח שיקשו על ממשל ביידן. הביקור שלו בישראל היה באווירת סוף קורס: נחיתה סמלית ברמת הגולן; שתיית יין "פומפיו" מתוצרת יקב בהתנחלות. מישראל המשיך לסעודיה.

עם כל ההנאה מחברתו של פומפאו, גם נתניהו וגם בן־סלמאן יודעים שאין לו מה להציע להם, לבד ממסיבות פרידה. הם יצטרכו להסתדר עם ביידן ועם המינויים החדשים שלו, כולם מקצוענים מתקופת אובמה. נתניהו והנסיך, שני יתומי טראמפ, יצטרכו למצוא דרך להסתדר זה עם זה.