"בחדר של מאיה יש עדיין את הריח שלה. את הריח של הבושם שלה, של הדברים שלה", אומרת שירה ווישניאק, אחותה הגדולה של מאיה ווישניאק, שנרצחה ע"י בן זוגה, עמית אלמוג. "אחרי הרצח נכנסתי לשם יותר, אבל בזמן האחרון קשה לי להיות בחדר שלה, ועוד יותר קשה לראות כאן, בקומת המגורים בבית, את דלתות החדרים של האחים האחרים שלי פתוחות, ואת הדלת שלה סגורה. זה גורם לי להבין שהיא לא כאן, למרות שאני עדיין לא מעכלת שהיא לא תחזור. מבחינתי היא כל רגע אמורה לרדת ולשבת איתנו בסלון, ואני לא רוצה לחשוב אחרת כי אז אבין שזה סופי".
חצי שנה עברה מאז נרצחה מאיה, אבל הזמן לא מרפא את הכאב. השנה היו אמורות האחיות להתחיל במקביל את לימודיהן האקדמיים, אבל רק שירה, בת ה־25, הולכת לפקולטה להנדסה באוניברסיטת תל־אביב.
"דיברנו הרבה על הלימודים שצפויים לנו. מאיה הייתה אמורה להתחיל השנה ללמוד ביוכימיה ומדעי המזון בפקולטה לחקלאות ברחובות, והיא התרגשה מכך שתתחיל לגדל צמחים וזנים של פירות וירקות. המטרה שלה בחיים הייתה למצוא פתרונות הזנה לילדים רעבים באפריקה. היא חלמה לסיים את התואר ולטוס לאפריקה להוביל שינוי".
הייתן אחיות קרובות?
"מאיה היא לא רק אחותי הקטנה, היא החברה הכי טובה שלי. היינו קרובות מאוד, לכל מקום באנו כצמד, לא ניתנות להפרדה. דיברנו בלי סוף, התכתבנו בווטסאפ על כל דבר. ובחודשיים האחרונים לפני שהיא נרצחה גם הרווחנו זמן איכות ביחד, שתינו עבדנו בירקנייה כאן ביישוב, באורנית, והיה לנו הרבה זמן שלנו, לספר, לדבר. סיפרנו האחת לשנייה הכל".
שאלת אותה על עמית?
"שאלתי אותה כל הזמן איך הם ביחד, האם נעים לה. היא אמרה שהם עושים דברים שכל זוג של בני 21 עושה, ראו סרטים, בילו, אכלו. הם היו ביחד חמישה חודשים".
הרצח של מאיה התרחש בחודש מאי האחרון, חודשיים לתוך מגפת הקורונה שפרצה במארס. כתב האישום שהוגש נגד אלמוג, בן 21 מרמת־גן, בגין רצח ווישניאק העלה תיאורים מחרידים, בין היתר שאלמוג צילם את גופתה של מאיה ושלח לחברו, ופיזר שטרות של כסף על גופתה.
"בתוך הקורונה היינו כל המשפחה בבית כל הזמן", מספרת שירה. "ואם עבור משפחות אחרות זו הייתה תקופה קשה של כעסים ועצב, אנחנו, המשפחה, עשינו כל היום דברים כייפיים ביחד: הכנו ארוחות, ראינו סרטים, עשינו מסיבות ריקודים בסלון. במהלך הסגר אבא שלנו החליט שהוא עושה יומן קורונה, הוא צילם מלא סרטונים של כולנו בבית, ובדיעבד זו ממש מתנה, כי יש לנו המון סרטונים של מאיה".
ואתם צופים בהם, או שקשה לראות אותה כל כך חיה?
"אני אישית לא מסוגלת כרגע לצפות בסרטונים. זה מכריח אותי להתעמת עם זה שהיא לא פה. אז אני אומרת לעצמי שהיא בטיול, ועוד שנייה חוזרת, והכל יימשך כרגיל וזה סרט רע שיעבור".
"רצח מתוכנן מראש"
אבל התקופה לא תעבור, ומאיה לא תחזור. ומי שאחראי לכך הוא החבר שלה שפשוט רצח אותה באחר־צהריים של שבת והיא בת 21 בלבד. היום מציינים את יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים. אפילו בסיוט הכי גדול שלה משפחת ווישניאק לא האמינה שתהיה אחת מהסטטיסטיקה הנוראית והעגומה.
הכרתם את המפלצת שגזל את חייה של מאיה?
"אני פגשתי אותו רק פעם אחת. מאיה הביאה אותו לירקנייה והם אמרו לי שלום. הוא נראה רגיל, כמו כל ילד בן 21. ההורים גם פגשו אותו, כי כמה פעמים הוא בא אלינו הביתה לאכול צהריים. גם ביום שלישי, כמה ימים לפני שהוא רצח אותה, הוא אכל אצלנו צהריים, וזה משגע אותי כי כמה מעוות אתה יכול להיות שאתה יושב לאכול עם המשפחה של מי שאתה מתכנן לרצוח כעבור כמה ימים, ורואה את ההורים שלה מולך, ויודע שביום שבת מאיה לא תהיה איתם, בגללך?".
את חושבת שהרצח היה מתוכנן לפרטיו?
"אין לי ספק. בנאדם שבוחר לרצוח אותה, לפתוח מצלמה, לצלם, לפזר עליה כמות כסף שהכין מראש — זה לא אי־שפיות, כי כשאדם בטירוף הוא לא עושה את כל הבחירות הנבונות האלה, והוא לא בוחר לחוס על אמא שלו. אם הוא בטירוף, הוא הורס את כל מי שסביבו ואין לו יכולת בחירה את מי לרצוח ואת מי לא. כשיגיע שלב העדויות אני בטוח לא אאמין לשום דבר שייצא לו או לאמא שלו מהפה".
כשאתם מדברים על זה בבית, אתם מנסים לנחש מה עבר לו בראש?
"יש לנו הרבה השערות, אבל לא שום דבר ודאי. לא הייתה שום עדות מקדימה, לא היו נורות אזהרה שבדיעבד יכולנו להגיד שהבחנו בהן. עד כמה שידענו ממאיה הוא גם לא הפגין אלימות פיזית או רגשית. זה נפל עלינו בפתאומיות, בלי שום סימן מקדים".
ההשערה הראשונה על האסון הגיעה לשירה באמצעות שיחת טלפון מאחד החברים של מאיה, שראה בחדשות שמשהו קרה ברמת־גן, ברחוב שבו עמית מתגורר.
"הוא ידע שמאיה נמצאת אצל עמית והתקשר להציע שאולי נבדוק. אמרתי לעצמי 'הוא חרדתי, מאיפה הוא נפל עליי עכשיו בשמונה וחצי בערב'", משחזרת שירה. "אבל בכל זאת עידכנתי את ההורים על שיחת הטלפון והתחלנו להתקשר למאיה ולעמית, אבל הם לא ענו, וזה כבר נראה לנו חריג, כי מאיה צמודה לטלפון שלה. חיפשנו את הטלפונים של אמא שלו ושל אחותו וגם הן לא ענו והתחלנו להילחץ".
מה עשיתם בסוף?
"אבא שלי החליט לנסוע לרמת־גן לראות מה קרה. אמרתי לאמא שלי, 'מה את מגזימה, מי ירצח את מאיה? בטח הם רואים סרט, בטח הם יצאו לאכול משהו בלי הטלפון, הכל טוב, אל תדאגי'. החבר שהתקשר כבר אמר לנו לפתוח חדשות ושם כבר הופיע סיפור על רצח של אישה בת 21 ברמת־גן ברחוב אבטליון, ואני אומרת לאמא שלי 'אמא, יש מישהי אחרת ברחוב הזה, וזו לא מאיה'".
קולה של שירה נשבר, ובעומק השבר, לצד הכאב שאינו מרפה, עוד נוכח גם התימהון מהאופן שבו כולם ביישוב הקטן כבר החלו להריץ את השמועה על הרצח, בעוד משפחת ווישניאק עדיין לא יודעת דבר.
"אחד הפרמדיקים בזירה, שהכיר אנשים ביישוב שלנו, זיהה את השם ומקום המגורים של מאיה והדליף את הפרטים", היא מספרת. "חברות שלי ידעו על זה לפניי ולא אמרו לי שום דבר. זו תחושה נוראית, כמו בצוק איתן ששלחו הודעות עם שמות החללים לפני שהמשפחות ידעו".
אף אחד לא חשב שצריך להודיע לכם מסודר?
"התיק של מאיה היה אצל השוטרים, אבא שלי הגיע לזירה וראה את תעודת הזהות שלה בידיים של אחד השוטרים. מאיה כבר נלקחה משם לאבו כביר. אז הוא התחיל לנסוע הביתה, והוא כבר יודע שזו מאיה ומתחיל לקבל מבול של טלפונים, ולא עונה לאף אחד, אבל כן מתקשר אליי מהדרך, ואני בדיוק מול החדר של מאיה, ואני עונה, והוא בשקט, ואני אומרת 'אבא, מה קורה?', והוא אומר לי 'זאת מאיה'. וזהו. אני זורקת את הטלפון ומתחילה לצרוח".
ואיפה אמא שלך?
"היא הייתה בסלון, בקומת הכניסה. היא שמעה אותי צורחת ובאה, ואבא שלי מספר לה, וגם היא מתחילה לצרוח. האחים שלי חשבו שאבא שלנו נהרג בתאונת דרכים. אף מוח אנושי לא מסוגל לדמיין רוע שכזה. ישבנו וסיפרנו לאחים שלי, ובן הזוג שלי הגיע, אנחנו ביחד כבר שבע שנים, גרנו ביחד עד הרצח אבל מאז חזרתי לכאן, להיות עם המשפחה. ואני הולכת בבית וצורחת, 'זה לא אמיתי, זה לא אמיתי', ואני יושבת בסלון ואנשים נכנסים ואני בוהה בהם, לא יודעת מה קורה. זו סיטואציה שאי אפשר לעכל: אני יודעת שזה קרה, אני לא מעכלת שזה קרה".
בשעות הקטנות שבין שבת לראשון, כאשר כל המבקרים יצאו ובני המשפחה הגרעינית נותרו לבד בבית, עם ההלם והאובדן הבלתי נתפס, שירה מספרת על הבקשה שביקשה מהוריה, אריאל והילה ווישניאק.
"עלינו שלושתנו לחדר שלהם, שנמצא בקומה העליונה בבית, עמדנו שם והתחבקנו כולנו ואמרתי להם שהדבר שהכי חשוב לי זה שנהיה משפחה מאושרת", היא נזכרת. "אז נכון שכרגע אנחנו רחוקים מכך, הבית מתנהל אחרת, הכל יותר איטי, כל אחד מכונס בעצמו, יש הרבה יותר בכי, ישיבה בסלון ובהייה באוויר, זה בית אחר, אבל אנחנו עוד נהיה מאושרים. אבא שלי חזר לעבודה בתעשייה האווירית די מוקדם, אחרי חודש, אמא שלי חזרה ללמד רק בשנה הנוכחית".
עם אימו של הרוצח דיברתם?
"היה דיון בבית משפט שצרחתי עליה. קשה לי להבין איך יכול להיות שאנחנו נמצאים בבית משפט, מחכים לשמוע את השופטים דנים ברצח של מאיה, ואז בחוסר כבוד וחוסר מצפון של אנשים תלושים מהמציאות ההורים של הרוצח מגיעים והוא על המסך בגלל הקורונה והם שולחים לעברו נשיקות ולבבות בעוד אני לא אזכה לראות את מאיה יותר בחיים. באיזה עולם זה יכול לקרות? אני יודעת שעוד עומדות להיות לנו כמה שנים של התעסקויות מזעזעות, של לשמוע עדויות ולראות תמונות, ואני לא מסוגלת לדמיין את זה אפילו. אני גם לא מסוגלת לדמיין מצב שבו הוא מקבל 25 שנה, וייצא מהכלא בגיל שהוא פחות מהגיל של ההורים שלי ועוד יזכה לפגוש אישה ולהביא ילדים".
לפעמים, בחלומות, היא רואה איך ידיו של הרוצח חנקו את גרונה של מאיה, ולקחו ממנה אט־אט את נשימתה.
"זה קורה כשעוברים עליי ימים קשים מבחינת הגעגועים למאיה, למשל ביום ההולדת שלה, ביום של חצי שנה לרצח, אז אני חולמת על זה וחושבת על כמה שכאב לה, כמה שהיא הייתה חסרת אונים ולא יכולתי לעזור לה", היא אומרת. "אני מרגישה אשמה על זה שלא הייתי שם כדי להציל אותה. היא אחותי הקטנה".
ויש גם צירופי מקרים שבהם מאיה חוזרת בצורה כזו או אחרת, מספרת שירה, "למשל כשההורים שלי קנו שתי חלקות קבר לצידה, וחיפשו ספסל, והיחיד שהתאים בגודל לחלקת קבר נקרא דגם מאיה".
צמרמורת.
"נכון, ואני חושבת שזה לא יכול לקרות סתם, אבל האמונה בכך מגיעה מהרצון שלי לדעת שהיא בסדר ולהיות איתה בסוג של קשר. אני לא יודעת אם יש עולם הבא, או איך הוא נראה, אני רק רוצה לקוות שטוב לה".
את הולכת לקבר?
"כל שבוע. בהתחלה היינו הולכים לבד, היום כל אחד הולך בזמנו. זה מקום לפרוק ולספר לה דברים. קל מאוד להישאב לאבל. הוא נוכח כל היום. מצד שני, אני יודעת שזה לא מה שמאיה הייתה רוצה. היא הייתה מעדיפה שנהיה משפחה מאושרת, וגם אם זה ייקח לנו עשר שנים נחזור להיות מאושרים ונצחק. זה כואב לחיות בלעדיה, אבל נלמד לחיות".
ממשיכה את דרכה
שירה שואבת השראה מלילי בן־עמי, אחותה של מיכל סלה ז"ל, שלדבריה עושה עבודה חשובה בהעצמת המודעות למניעת רצח נשים. מאז הרצח שירה מתעלת את הכאב לעשייה לזכרה של מאיה. בין אם זו שרשרת עם תליון שעליו ציור שציירה, או גלויות, חולצות ותיקים עם הדפסי ציורים שלה, ועוד, כשכל הכספים מהמכירות הם קודש לעמותות בהן מאיה התנדבה, או תיכננה להתנדב, וכן למקלטים לנשים מוכות.
"זו הדרך הכי חיובית שיכולתי להתמודד בעזרתה עם מה שקרה, כי זה להמשיך את הטוב שלה", היא אומרת, ומוסיפה שהכי חשוב זה לעשות הכל כדי למנוע את הרצח הבא. "עד שזה לא מגיע אליך הביתה, הרבה יותר נוח לדפדף ולהגיד 'לי זה לא יקרה'. אבל אסור להתעלם מהאלימות נגד נשים. כל מורה, פסיכולוג והורה צריך לעבור השתלמות בנושא נורות אדומות כדי להציל את האישה הבאה".
איך לדעתך אפשר לשנות?
"מלמעלה. ואני גם פונה לראש הממשלה: אם לא תעשה משהו כדי לתקצב את התוכנית למניעת אלימות, לדאוג לחינוך, לחקיקה ולהגנה על נשים — השם של הנרצחת הבאה כבר כתוב על הקיר". •
