"מאז הקורונה, אין עבודה. לא פשוט. יש מערך שלם שמחלק סלי מזון לאנשי התעשייה על בסיס שבועי"

גלית גיאת, נשואה ואם לשלושה ילדים, נולדה בשנת 1971, וגדלה בגבעת שמואל. רקדה בלהקה הייצוגית של העיר בגיל 14, ריקודי עם וריקוד חסידי. למדה בתלמה ילין במגמת משחק. התגייסה ללהקת פיקוד מרכז. הייתה בכלא, "סירבנו פקודה כל הלהקה. אבל אני ועוד אחד שהיה הבן זוג שלי לא הצטערנו בפני המפקדים, אז הכניסו אותנו לשבועיים ויצאנו אחרי חמישה ימים". אחרי השחרור השתתפה בהצגות ילדים, וב־1993 קיבלה את תפקידה הראשון בסדרת טלוויזיה, 'עניין של זמן'. שנה לאחר מכן עלתה גם לבמת התיאטרון בהצגה 'חנות קטנה ומטריפה'. מאז שיחקה בהצגות כמו 'בוסתן ספרדי', 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר', 'אום כולתום' ו'המלך ואני'. בסדרות כמו 'שמש', 'סברי מרנן', 'אהבת דשא'. הוציאה אלבום סולו אחד, 'שירת לבבי'. בימים אלה משתתפת בסדרת הנוער 'זיגי' המשודרת בערוץ טין־ניק של HOT.

איך הייתה החוויה של 'הזמר במסכה'?

"הסקרנות מסביבי הייתה גדולה, כי השם שלי עלה מאוד מהר בתוכנית, לאו דווקא בדמות היעל. אגב, לא יכולתי לבחור דמות יותר מתאימה לי. זה בול, יש בה משהו ישראלי, אצילי וקלאסי, חיה מהממת. מהשנייה שהשם שלי עלה התחלתי לקבל הודעות בסגנון, 'אני בטוח שזו את'. זה הגיע למצב שחברה שלי לא האמינה שאני לא מספרת לה, תגובות רגשיות כאלה. מצד שני, אמא שלי והאחיות שלי לא שאלו אותי מילה. ברור שהן פיענחו את כל הרמזים. אני מגיעה לאמא כל בוקר אחרי ההליכה, לשתות קפה, והיא לא דיברה איתי על זה. פשוט לא נתנה לי לשקר לה ולא שמה אותי במצב לא נעים".

היו גם ראיונות בטלוויזיה שבהם נשאלת אם היעל זו את.

"והכחשתי כמו מטומטמת. מה היה לי לעשות? זה נורא. בעונה הבאה זה יהיה ברור שהמשתתפים משקרים. יש חוזה דרקוני ובכל רגע הם יכולים להזמין אותי לפוליגרף. רמת הסודיות מאוד גבוהה כי עליה התוכנית מתקיימת או חדלה".

הקורונה נחתה אחרי שסיימתם לצלם.

"ומאז אין עבודה, אין כלום. לא פשוט, יש מערך שלם של התנדבות שמחלק סלי מזון לאנשי התעשייה על בסיס שבועי. אנשים שהיו עובדים, מכלכלים את עצמם היטב, פתאום נותרו ללא פרנסה. יש משהו טריקי במקצוע שלנו, הדם שלנו זה אמנות ותרבות ואי־אפשר לבקש מאיתנו להפוך, נגיד, לפקידים, עם כל הכבוד לפקידים ויש כבוד, מקצוע חשוב. אם הייתי פקידה בבנק והיו מפטרים אותי, אולי הייתי הולכת לעבוד בתור פקידה בחברה אחרת. אין חברה אחרת שיכולה להעסיק אותי בתור אמנית".

איך את מסתדרת?

"אני בעלת תיקים מסודרים במס הכנסה, ומקבלת מענקים נורמליים שמחזיקים את הראש שלנו מעל המים. 'המסכה' באה לי בזמן טוב. הרווחתי בימים טובים ותודה לאל שבעלי היה חכם לדאוג שנשמור על זה. אם זה היה תלוי בי, מזמן היה הולך הכל".

ומנטלית?

"הבמה היא המקצוע וגם הפסיכולוג וגם איפה שהנשמה שלי מרגישה הכי נוח. אני שמונה חודשים לא מופיעה. כל השנה הזו הייתי אמורה לעשות טורים של הופעות בדרום אמריקה. חזרתי ממדריד, התחילה הקורונה והבנתי אחרי שבוע־שבועיים שהעולם השתנה".

ואז?

"הייתה לי תקופה של אבל, על משהו שהסתיים ולא ישוב. אחרי שהתאבלתי כל כך קשה, הבנתי שהחיים השתנו, והתחילה תקופה של קבלה. הרי אני גרגיר חול. ופתאום הרגיש לי נעים ואני נהנית להיות בבית ולהקדיש לילדים. לפני זה הייתי מתרוצצת כמו נמלה. החשיפה ב'מסכה' החזירה אותי לימים שלפני הקורונה, וזה משמח. יש קלות לא הגיונית בגלובליזציה, כשכל פיפס קטן בזימבבואה יכול להשפיע על החיים שלך בתל־אביב. השגרה אולי תחזור כך או אחרת, אבל העולם לא יחזור להיות אותו הדבר".

מתי היית הכי מאושרת?

"הלידות היו אושר עילאי. ילדתי לידה טבעית את שלושתם וממש יש רגעים שאתה מתחבר למקום מטפיזי, שהוא מעבר לאושר. הייתי הכי מאושרת כשהכרתי את בעלי. זה קרה במועדון סלסה. הוא לא מהרקדנים, חבר הכיר בינינו ואמרתי לעצמי, מה זה הפרצוף המיוחד הזה ולמה הוא לובש חולצה עם חורים. ההיכרות עם מרסלו שינתה לי את הסדר בחיים. אנחנו מעל 20 שנה יחד".

מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?

"אני ילדה קטנה, ברחוב בגבעת שמואל, הבית של סבתא שלי. אבא בנה בחצר בית קטן, וכשנולדתי גרנו שם. ממול היה בית חולים לחולי נפש של ניצולי שואה. אני זוכרת אותי עומדת ומסתכלת עליהם, בוהה. היום אני יכולה להבין כמה הייתי מרותקת אליהם וזה גם היה חצי פחד, כי היו שם אנשים שהתנהגו באלימות. בכל פעם שיש לנו סצנה של אנרגיה גבוהה, אנחנו אומרים, 'הנה בית המשוגעים המשיך'".

מה ההורים שלך לא הבינו לגבייך?

"סבא שלי האלג'ירי, שהיה מאוד דומיננטי במשפחה, חשב שהמקצוע הזה לא יאה ולא נאה. זה ביאס אותי ולא דיברתי איתו שנתיים־שלוש. אבל ההורים שלי, שלא ראו שום דבר חוץ מהאושר שלי, דחפו אותי".

מה הג'וב הכי גרוע שהיה לך?

"לא ג’וב גרוע אבל אחד הראשונים שלי: הייתי מלצרית בשיפודי התקווה, כשפתחו את הסניף בקניון איילון. עשיתי אחלה כסף".

מתי היית הכי קרובה למוות?

"כשהייתי בת 25, צילמנו תוכניות לקיץ בחינוכית. הייתה לי רנו קליאו לבנה, נסעתי על כביש 4 ודיברתי בטלפון בדיבורית, כבר אז הייתה לי. משאית פגעה בי מאחור מצד שמאל והאוטו התהפך ונחתי על הגלגלים במצב מאונך. תגיד הקדוש ברוך הוא, תגיד מזל, מה שאתה רוצה, אבל לא קרה לי כלום. כמובן שהגיע אמבולנס, ושיחררו אותי אחרי שעתיים. המשאית ברחה. מאז אני נוהגת מאוד לאט, וכשיש משאיות אני פוקחת שבע עיניים".

מה הפחד הכי גדול שלך?

"נחשים, גובה, גם קלסטרופוביה, ולכן היה לי קשה עם המסכה. כמעט הגעתי להיפר־ונטילציה בסוף חזרה. יש לי את כל הפחדים שאתה רק מדמיין, חוץ מג'וקים, אני הראשונה להסתדר איתם".

מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך פרט למשפחה?

"איכשהו בדרך פלא, מה שנגעתי בו תמיד זכה לחיים ארוכים ולהערכה. 'בוסתן ספרדי' עשה מעל 2,000 הצגות. 'שמש' עושה את זה לדור חדש, 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' עשה יותר מ־700 הצגות".

מי היה משחק בתפקיד גלית גיאת בסרט על חייך?

"ג'וליה רוברטס. אני חולה עליה, ראיתי את כל הסרטים שלה 30 פעם, החיוך שלה, האנרגיה שלה, ההומור שלה. היא האישה שהכי כובשת אותי".