לא בבית ספרנו

השבוע קרה לי משהו שכבר לא קורה: הגעתי לשני שלישים ספר, ונראה לי שאני הולך לגמור אותו.

אני מדבר על ספר קריאה, כן? לא שום כתיבה. בכתיבה אני אפילו לא מתיימר; הדבר הרציני האחרון שכתבתי היה "תשלום מקדמות אוגוסט־ספטמבר" באתר מס הכנסה, ואם אני זוכר נכון, הסוף שם לא משהו ויצא שהגיבור האומלל צריך להעביר לשלטונות סכום כסף משמעותי שכבר בוזבז.

לא, אני מדבר על ספר קריאה. משהו שהתחלתי לקרוא, ואני ממשיך לקרוא, ויש מצב, כאילו, שאני לא אפסיק.

לא זוכר מתי בפעם האחרונה זה קרה. מתי הצלחתי לקרוא ספר עד הסוף – עזבו הסוף, האמצע. השליש. ובאמת שבשלב זה בחיי הקריאה שלי הייתי מעדיף לספר לכם – כשמעון פרס בשעתו – על "הספרים שמונחים ליד מיטתי", כי בגדול, זה הכי קרוב שאני אגיע ללקרוא אותם.

'אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו' של יניב איצקוביץ' מונח ליד מיטתי, מעליו 'מנהרות' של רותו מודן, מעליו 'אין דבר' של אדוארד סנט אובין, ומעליו 'שתי גברות רציניות' של ג'יין בולז. כן, אני בחור רציני וחשוב לי להניח ספרות יפה ליד מיטתי, צריך רק לזכור, כשקמים, לא לדרוך בטעות על ערימה של ספרות יפה, כי במקום שבו דורכים ספרים תכאב הרגל.

העניין הוא שכבר שנה שאני לא מצליח לקרוא כלום. הדבר האחרון שקראתי לעומק היה העלון שצורף לטיפות העיניים המומלצות 'סטרודקס' - ניסיתי להוכיח לעצמי שאני מסוגל לקרוא עד הסוף את הפונט הקטנטן הזה בלי להוציא לעצמי עין בגירוד – אבל בכל מה שקשור לספרים, יש בעיה.

בהתחלה עדיין האמנתי שהבעיה היא בספרים; הם מגיעים מהיצרן מקולקלים. הספרים כיום, אמרתי לעצמי בטון של זקן נרגן (זה הקול שלי עכשיו), פשוט לא מתאמצים מספיק כדי לגרום לי לא להניח אותם מהיד. אפילו 'אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו' – ספר שמבטיח לך מראש שאף אחד לא עוזב! – גרם לי לעזוב די מהר.

לא שלא היה לי מעניין; היה, נאמר, שליש מעניין. לא מרגש, מצחיק, מסעיר או מייאש כמו הציוצים האחרונים של נדב איל, אבישי בן חיים, יניב ביטון ודרוקר – אבל עדיין בסדר. התאמצתי להחזיק עם הספר מעמד. אמרתי לעצמי: עוד מאמץ קטן ואתה תישאב פנימה. אבל כמו המגלשות הגרועות האלה שאתם נתקעים בהן באמצע הירידה וצריכים לדחוף את עצמכם (כן, אני עוד מתגלש. נותן לילדה עוד חודש) הספר לא עזר לי לעזור לו לעזור לי.

לקח לי זמן להתייאש סופית מהז'אנר הזה של, הייתי אומר, ספרים; לאורך חודשים ניסיתי ספרי טיסה קלים (עכשיו שאין טיסות, חשבתי, זה יעזור לי לטוס) וספרי מופת כבדים ('האחים קרמזוב', טייק 3. בגדול, כמו שאמר וודי אלן, זה על רוסיה). שום דבר לא עזר. נשרתי בכל פעם מחדש, מנסה להבין איפה הבעיה. למה אני ממשיך לקנות ספרים (לא הפסקתי לקנות, מה פתאום. אין קשר בין קניית ספרים לקריאה, מדובר בשני תחביבים נפרדים ושונים מאוד, ואני ממליץ בחום, אגב, על החדש של אובמה, לא קראתי אבל קנייה מהנה מאוד!) רק כדי לגלות ששוב מדובר בערימה כרוכה של דפים שלא עושה לי כלום. הקסם הישן פשוט לא עובד יותר.

ואני לא לבד בזה: הלשכה האמריקאית לסטטיסטיקה פירסמה לא מזמן שחלה ירידה דרמטית במספרי הקוראים ביבשת, ולמעשה רק 19 אחוז מהאמריקאים דיווחו שהם קוראים בשעות הפנאי. השאר בנטפליקס, והזמן שמוקדש לנטפליקס גבוה פי עשרה מהזמן שמוקדש לקריאה. תיראו מופתעים.

זה לא סותר את העובדה שכולנו קוראים ערימות חסרות תקדים בכל יום, בעיקר ברשתות החברתיות – המקום שבו לא צריך להגיע לסוף כי אין סוף, יש רק גלילה התמכרותית נואשת. והקריאה ברשתות – זה כמו קריאה בקפה, רק פחות מדויקת – מתרחשת עכשיו בכל מקום שבו היינו קוראים את כל מה שקראנו לפניהן.

ותראו; אפילו פייסבוק הזקנה והצולעת מביסה עכשיו בקלות כל ספר, וגם את הסיכוי הטוב ביותר שלי – וספרים תמיד היו הסיכוי הטוב ביותר שלי – לאסקפיזם אמיתי. פייסבוק היא הרי ההפך המילוני מאסקפיזם: היא כאן, עכשיו, עצבנית, אלימה, מטורטרת, רק־לא־ביבי, דווקא־ביבי, תכעס עכשיו, תדמיין אחר כך – בעצם אל תדמיין, תחזור אחר כך, הכל יתחלף באותו דבר.

והאסקפיזם פשוט ברח. התקפל מפה. בסדר, גם 'אמילי בפריז' היא אסקפיזם, אבל עזבו; אם נשאבתם פעם לחיים המקבילים שספר ממש טוב יודע לאפשר, חוויתם אסקפיזם כמו שאסקפיזם תוכנן להיות. ורציתם עוד. עד שכבר לא. עד שספרים פשוט הפסיקו לעבוד.

לא יודע למה. אני יכול להאשים משהו כללי כמו הפרעת הקשב הנוכחית של כולנו, וזה עדיין לא פותר שום דבר.

אבל לילה אחד לפני חודשיים התחלתי להקריא לילדה, לדרישתה, את הארי פוטר הראשון. ואז השני. ואיכשהו, משהו ישן ומוכר היבהב לי פתאום מחדש. זה הרגיש קצת כאילו התניעו אותי בכבלים ממכונית סמוכה.

וערב אחר, לפני שבוע, תפסתי ספר ישן שאיכשהו נקלע לי לרדיוס – 'סטונר' של ג'ון ויליאמס – ואמרתי: ניתן צ'אנס. והספר הזה – שמתקדם באיטיות מחושבת לאורך חייו הבינוניים של איש אקדמיה באוניברסיטה במיזורי בתחילת המאה הקודמת – עשה את הדבר הזה שכבר הפסיק לקרות; הוא שאב אותי. אני לגמרי שם עכשיו, בחוג לספרות במיזורי. אני שוכב על מיטה בתל־אביב שלידה ערימת ספרים שלעולם לא אקרא, ואני קופץ עם סטונר למאהבת הרגישה שלו, סטודנטית מהחוג שכנראה לא תציל את חייו אבל תיתן להם ערך מחודש.

אל תפריעו לי. לכו תקרקשו בטוויטר הזה שלכם. תכף מצטרף. חייב לגמור את הספר הזה. חייב להאמין שאחריו יבוא עוד אחד. שהאסקפיזם שלי יחזור. לאן כבר יש לו ללכת.