שונאים, סיפור אהבה

מה שיפה בנישואים לאחר 20 שנה, זה שלצד האהבה העמוקה שיש בין בני הזוג, מתפתחת גם איזו שנאה מתוקה ויוקדת. כאילו, אל תבינו לא נכון וכו', תהיו רגע פתוחים להכיל בצורה עגולה את מה שאני אומר, בלי שאצטרך פה להאכיל בכפית ולהסתייג וכל זה; אבל בגדול, אחרי מעל 20 שנה יחד, אין מישהו בעולם ששונא אותי כמו שאפרת שונאת. זו שנאה שאפשר לבנות רק אחרי 20 שנים עם אדם מסוגי, שנאה שנבנתה יום אחר יום, בעמל וביזע רב. מובן מאליו שאין גם מישהו שאוהב ומלא חמלה וחסד כלפיי כמוה, אבל אין לנו איזה יום נישואים או משהו בקרוב, כך שנניח רגע לאהבה הגדולה הזו, כדי להבהיר את השנאה. והדרך לזהות שנאה היא בדברים הקטנים.

נורת האזהרה הראשונה נדלקה אצלי כשאפרת העירה לי פעם שאני הולך ברעש. ניסיתי אז להבין איך אפשר בכלל ללכת ברעש ואיזו הערה מוזרה זו לבן זוג. זה היה רגע מדהים. ואכן אחרי 20 שנה אפרת מכירה אותי כל כך טוב, שזה לא שפוי לדרוש ממנה לא לחוש גם את רגשות השנאה האלה, אבל בואו: אתה יודע שמישהו שונא אותך באמת, כשהפאקינג הליכה שלך מפריעה לו.

השבוע קרה דבר נוסף. אפרת העירה לי, שימו לב לדבר המדהים הבא, שאני זורק את הזבל לפח בצורה לא טובה. כמה קטגוריות כבר כיסית, שאלתי אותה, בכמה תחומים כבר העברת עליי ביקורת נוקבת, שהגעת לתת לי משוב על הדרך שבה אני שם דברים בזבל? מה זה משנה בכלל איך אני זורק לשם דברים? מי בכלל נשפט על הפעולה הזו? (התשובה: מי שאתה חי איתו מעל 20 שנה, ועל יתר הדברים כבר העביר ביקורת).

עוד דבר מדהים: בזמן האחרון היא מבקשת ממני לא לשים את היד על הקיר. אני מדבר איתה, מניח יד על הקיר, והיא דואגת לקיר שיתלכלך. זה דבר פשוט מדהים בעיניי, שאתה מביט במי שאתה חולק איתו את חייך ואתה מבין שנוח לו להישען על הקיר, אבל הקיר כרגע יותר חשוב לו ממך.

למען הסר ספק: אפרת תשמח כמובן שיהיה לי נוח והיא די מקדישה את חייה לעניין הזה, אבל יותר חשוב לה שלא אלכלך את הקיר. 

חשוב להבין שאני לא אומר פה משהו בגנות החיים המשותפים. להפך. יש משהו מקסים בלחלוק את החיים עם אדם ששונא אותך כל כך, כי זה מראה עד כמה גדולה האהבה ביניכם. העובדה שאפרת עושה איתי כל כך הרבה חסד, ברמה יום־יומית, העובדה שהיא באמת מקדישה את חייה עבור הבית שלנו, רק מפעימה יותר נוכח התיעוב, המוצדק יש לומר, שיש לה כלפיי. זה הרי בלתי אפשרי לחיות עם דפקט כמוני, אם אתה לא אוהב אותו באמת. ואפרת אוהבת אותי באמת, וזה מה שעוזר לה להתגבר על השנאה הטהורה והיוקדת. 

אגב, מי שעוקב אחר הטור הזה, יכול להניח שלי אין את רגשות התיעוב כלפי אפרת, מסיבה פשוטה: היא אישה די מושלמת. זו האמת. זה לא שאני גאון גדול, לא באמת ידעתי את זה כשהתחתנו, אוקיי? היינו שני יתומים צעירים מאוד שהחליטו להקים בית, לא באמת היה לנו מושג. אבל עם השנים התברר שאני קיבלתי אישה שהיא גם גאונה באופן קיצוני מאוד, ממש עילוי בתחומי המחשבים והסייבר ומה לא, וגם אמא ואישה מלאת אהבה שמחזיקה בית באופן מושלם, מבשלת מעולה ואפילו את התיקונים והמטלות ש"מקובל־שגברים־עושים", היא זו שעושה. בסיטואציה הזו, העובדה שהיא התחתנה עם אדם מטורלל כמוני ריחפה בבית. כי בואו, אי־אפשר באמת להתעלם מדבר כזה לאורך זמן. וזה מה שהחזיק את אש השנאה שלוחשת כגחל תחת אהבתנו. 

הפוגה קלה לטובת בדיחה ישנה על פולנייה, בדיחה שבמגבלות הז'אנר אני די אוהב: למה אישה פולנייה קמה כל בוקר בשעה חמש וחצי ומכינה קפה לבעלה? כדי שכשהוא יקום בשעה שמונה הקפה יהיה קר. אתם מבינים, מצד אחד היא שונאת אותו, אבל מצד שני היא מכינה לו כל בוקר את הקפה באהבה גדולה. יש בדיחה אחרת על פולנייה שמעירה את בעלה באמצע הלילה והוא שואל אותה מה קרה. אז היא אומרת לו: כלום, אני פשוט לא מבינה איך אפשר לישון עם משכורת כל כך נמוכה. זה נפלא בעיניי.

קניתי פטפון השבוע בתל־אביב, השגתי כמה תקליטים וישבתי בסוף איזה יום בסלון ושמעתי את אסתר עופרים הנפלאה, ונׂח הכלב שלנו ישב בפתח הבית וחיכה לבן שלי הגדול שיטייל איתו. מאז שנח נולד, אני מטייל איתו בבוקר והבן הגדול בלילה. אבל הבן הגדול (שלא אוהב שאני כותב עליו) התגייס, ולא ידעתי איך לבשר לנח שהוא לא יבוא, וחשבתי על זה שהציפורים עוזבות את הקן, הנה זה קורה. והייתי קצת עצוב אבל גם שמח, כי ידעתי שגם אחרי שהקן יתרוקן מגוזליו, נישאר בו שנינו, אפרת ואני. אז הלכתי לחדר העבודה של אפרת ואמרתי לה: את יודעת אפרת, בסוף אין לנו מקום אחר טוב יותר מהבית, כששנינו נמצאים בו. אפרת אמרה שזה נכון, ושיש לנו על מה להיות גאים ושצריך להודות לה' כי זה לא מובן מאליו, והיה לנו רגע קסום של אהבה גדולה וגאווה על המשפחה שבנינו. וכשאמרתי לה שאני חוזר לסלון לשמוע תקליטים אפרת אמרה, רק אם אפשר, חנוך, אל תיגע בקירות בדרך. 

שבת שלום.