צעצועים הם לנצח

נתחיל במונח הבסיסי: "סרט מצויר". עבור מי שגדל כילד עד שנות ה־90 זו הייתה ההגדרה המקובלת לכל מה שהוא לא סרט למבוגרים. כזה שקמים אליו בשבת בבוקר או הולכים לראות עם ההורים כסרט של דיסני. סרטים שצוירו בעיפרון ומכחול, בעבודה סיזיפית שלוקחת שנים. כיום, 25 שנה אחרי בכורת הסרט "צעצוע של סיפור", סרטים מצוירים — מונח שעדיין משתמשים בו פה ושם בחוסר דיוק — פשוט לא קיימים. כלומר, קיימים עוד סרטים כאלה שמצוירים בעבודת יד, אבל הם המיעוט שבמיעוט ובאופן אירוני רובם מיוחדים לקהל מבוגר יותר. אלה לא הלהיטים שתמצאו את עצמכם דוהרים אליהם עם הילדים בדרך לסינמה סיטי (בתקווה במהרה, ביום שתיגמר הקורונה).

בעולם סרטי האנימציה "צעצוע של סיפור" בישר על מהפך משמעותי ביותר בהוליווד בנובמבר 1995: היה זה הסרט הראשון שנוצר כולו באנימציית מחשב. 25 שנה אחרי, והמהפכה לא רק הושלמה אלא הפכה למיינסטרים: הסרטים של אולפני "פיקסאר" שחתומים על "צעצוע" הפכו ברובם לקלאסיקות ("מפלצות בע"מ", "משפחת סופר־על", "למעלה", "רטטוי", "הקול בראש", ועוד ועוד ועוד), וגם כל להיטי האנימציה שאתם יכולים לחשוב עליהם מאולפנים אחרים, נעשים כיום במחשב ולא במכחול.

"צעצוע של סיפור" הפך כמובן לקלאסיקה בזכות עצמו — עם חצי מיליארד דולר הכנסות רק בסבב הראשוני באולמות, שלושה המשכונים מצליחים, מועמדות ראשונה לאוסקר לסרט אנימציה על תסריט (הסרט השלישי כבר היה מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר), וכמובן קריירה ארוכה נוספת לזוג המדבבים המוכשרים טום הנקס וטים אלן, שכבשו את העולם בתור צמד הצעצועים וודי השריף ואיש החלל באז שנות־אור.

דמויות משכנעות

בעיני דוד פולונסקי, המאייר והמנהל האמנותי של יצירת המופת הישראלית בתחום, "ואלס עם באשיר", לא ההישג הטכנולוגי הוא הבשורה האמיתית בהיסטוריה שחולל "צעצוע של סיפור". "הגאונות של פיקסאר היא לא בעצם הצגת הטכנולוגיה, אלא בכך שהם מוצאים את הסיפור המושלם כל פעם כדי להצדיק את השימוש בטכנולוגיה הזו", אומר פולונסקי. "הם אולפן מאוד מדויק, כי הם עובדים כמו אולפן הוליוודי קלאסי. הכל in house — תוצרת ביתית. יש שם יכולת לבנות תסריטים מאוד מהודקים ונבונים שיתאימו לאנימציה מסוימת. למשל, בעצם ההחלטה לעשות סרט דווקא על צעצועים: הרי הקושי הגדול של אנימציה ממוחשבת בהתחלה, וגם היום, הוא חוסר היכולת לאייר אנשים במחשב באופן שהוא משכנע ולא מפחיד או נראה רובוטי. ולכן לעשות סרטים שמתמקדים בצעצועים, בחיות או במפלצות זו הברקה".

ב"צעצוע של סיפור" הנבל הגדול הוא ילד שמפרק צעצועים בשם סיד, והוא באמת נראה ממש מפחיד ומאיים.

"בדיוק, ודוגמה אחרת מבריקה בעיניי זה 'מוצאים את נמו'. כל אנימטור יודע כמה קשה לאייר רגליים. אז מצאו את הסיפור המושלם באותה תקופה שכמובן מצדיק את ההיעדר שלהן, ובמקום זה התמקדו בעיצוב הים מסביב: בתאורה, בצבעים, באווירה, אפילו בבועיות האוויר הקטנות. זו הגאונות שלהם".

כמו כל סיפורי ההצלחה האמריקאים, גם סיפור הסינדרלה הזה מתחיל ב"כמעט שזה לא קרה": ג'ון לאסיטר, המייסד והבוס הגדול של פיקסאר ומי שחתום על בימוי "צעצוע של סיפור" ועוד שורה של קלאסיקות שלהם, החל כאנימטור צעיר ומוכשר בפס הייצור של דיסני בתחילת שנות ה־80. כשהחברה המיתולוגית דישדשה בהכנסות ומחלקת האנימציה הייתה בדרך להיסגר הוא הציע לבוסים שלו לעשות סרט באנימציה ממוחשבת באורך מלא, בטכנולוגיה שכמעט לא הייתה קיימת אז. בתגובה הוא פוטר.

ההמשך היה אופטימי יותר: ג'ורג' לוקאס ("מלחמת הכוכבים"), תמיד איש חזון כשזה נוגע לטכנולוגיה וקולנוע, גייס אותו למחלקת האנימציה הממוחשבת של החברה שלו, ואחד הכלים שבהם השתמשו לאסיטר וחבריו נקרא "Pixer - Picture Maker". ברבות השנים, ועם שינוי אות אחת, זה גם הפך לשם החברה שקמה מתוך החטיבה הזו. מאז ועד היום, אגב, מטה פיקסאר ממוקם בפרבר של סן־פרנסיסקו, הרחק מהוליווד, הוכחה לכך שהחברה יותר קשורה בנשמתה לעמק הסיליקון ולא לעיר הסרטים.

כאן מגיע שם נוסף שאולי שמעתם עליו — סטיב ג'ובס, שרשום עד היום כמפיק של "צעצוע של סיפור". מנכ"ל אפל, שהיה עסוק במקביל בדרמות שלו בעולם המחשב ובדיוק פוטר מהחברה שלו באותה תקופה, הבין את החזון מההתחלה וב־1986 הקים עם לאסיטר את "פיקסאר" כחברה עצמאית, עם מטרה ברורה: לחולל מהפכה בעולם האנימציה.

בתחילת שנות ה־90, כשדיסני חוותה פריחה מחודשת עם כמה מסרטיה המצוירים שהפכו לקלאסיקות מיידיות ("בת הים הקטנה", "היפה והחיה" ו"אלאדין") — הם גם הבינו לראשונה את התחרות המתקרבת והמאיימת שאולי תחסל אותם. הם ניסו לקנות את פיקסאר בגרושים, אבל לאסיטר וג'ובס סירבו. במקום זאת הם הסכימו להפיק ביחד את "צעצוע של סיפור", כשפיקסאר אחראית לכל הצד הטכני והיצירתי ודיסני רק למימון ולהפצה — והשאר היסטוריה.

הטעות של החיים

האמת שלפני ההיסטוריה כולם היו בטוחים שהסרט יהיה כישלון וניסוי שיירשם לדיראון עולם. חברת "מאטל", למשל, סירבה לשחרר את הדמות של "ברבי" לסרט הראשון מתוך הרצון לא להיות מזוהה עם קטסטרופה. ואילו בילי קריסטל, אז כוכב ליגה א', סירב מאותה סיבה לקחת את תפקיד הדיבוב של באז שנות־אור, החלטה שעד היום הוא מתאר כ"טעות הכי גדולה בקריירה שלי".

בשנים שאחרי היציאה וריסוק הקופות של "צעצוע של סיפור", סרטי אנימציה מצוירים של דיסני החלו להיכשל בזה אחר זה ("אטלנטיס", "הקיסר נפל על הראש", אולי אתם זוכרים). הילד החדש בשכונה קיבל את כל תשומת הלב, והצופים לא רצו לחזור אחורה.

"אני לא עבד לנוסטלגיה, וגם לא חושב שתם העידן של אנימציה קלאסית", אומר פולונסקי בתגובה לתהייה האם פיקסאר גם חיסלו צורת אנימציה יפה כל כך, זו המצוירת, שבה גם הוא התנסה רבות. "מה גם שמבחינתי אנימציית תלת־ממד לא מוצתה בכלל. הרי אחרי שוולט דיסני היה הראשון לעשות סרטי אנימציה בדו־ממד באורך מלא בשנות ה־30 עברו עשרות רבות של שנים, ועדיין גם בתחום הזה יש חידושים".

היית רוצה לעבוד אצל פיקסאר? ניסית לשתף פעולה איתם אחרי "ואלס עם באשיר"?

פולונסקי צוחק. "אליי הם לא פנו, ואני עדיין מחפש לחדש ולשנות סגנון מסרט לסרט, ולא לעבוד במפעל. יש להם שפה מאוד מאובחנת משלהם. אבל מבחינתי כל הכתרים שקושרים להם הם מוצדקים. מה שהם עשו בעשר השנים הראשונות פשוט דורש כל כך הרבה מקוריות ואומץ".

ומאז עברו עוד 15 שנה. אתה חושב שהם מדשדשים?

"תראה, אי אפשר לשמור על רצף יצירתי כזה לאורך זמן. הם עדיין עושים סרטים טובים מאוד, אבל הפכו למפלצת ולמיינסטרים בעצמם".

בקרוב: הלהיט הבא

ואכן, עם כל הכבוד להישג פורץ הדרך עם "צעצוע של סיפור", ועם כל ההישגים ושבירות השיאים, קשה להתחמק מהתחושה שפיקסאר זה לא מה שהיה פעם. בעשור האחרון הם עשו יותר ויותר סרטי המשך ללהיטים שלהם עצמם, פחות סרטים חדשים ומקוריים, ומכל מה שהוציאו אולי רק סרט אחד באמת קיבל את המעמד של "קלאסיקה עכשווית" ("הקול בראש" מלפני חמש שנים). את רצף הנאחס הזה הם מקווים לשבור בחודש הבא עם היציאה של סרטם החדש והמצופה, "נשמה", שעולה בדיסני פלוס ומי יודע מתי בקולנוע, על מוזיקאי ג'אז שמגיע לעולם של נשמות אבודות. המבקרים כבר מהללים, כמובן.

ומעבר לשאלת איכות הסרטים, יש גם "ונפילתו" בסיפור העלייה המטאורית של ג'ון לאסיטר, שמאוד העציב את חובבי החברה. בנובמבר 2017, זמן קצר אחרי התפוצצות פרשת הארווי וויינשטיין, התברר שגם הבוס הגדול של פיקסאר, שנראה כמו חנון חביב, הטריד מינית את הכפופות לו. הוא הועף לכל הרוחות, והפרשה סדקה משהו בתדמית המושלמת של החברה. היא גם הביאה לדיון ראשוני רציני בשאלה מי מנהל שם את העסק: כמעט כל היוצרים הבכירים בחברה הם גברים, שרובם היו שם עם לאסיטר מההתחלה בשנות ה־80 וכבר מתקרבים לגיל 60 שלהם, ולא נותנים ליוצרים צעירים - ובעיקר ליוצרות — לפרוץ.

דוגמה אחת שהרגיזה את המעריצים: כשבמאית מונתה לעמוד בראש הצוות היצירתי בסרט הפמיניסטי הראשון של החברה, "אמיצה", היא הועפה לכל הרוחות על ידי לאסיטר שלא היה מרוצה ממנה. המושכות נמסרו לגבר, אלא מה. תסריטאית אחרת ב"צעצוע של סיפור 4" (ראשידה ג'ונס, שחקנית בדרך כלל והבת של קווינסי ג'ונס) התפוטרה גם היא, ושרדה כדי להביך ולספר: "בפיקסאר לא מעריכים את הקולות של נשים ושחורים", אמרה. אאוץ'.

ולצד כל התהיות והחששות מהעתיד, בטח בעידן הקורונה, אי אפשר להמעיט בחשיבות המהפכה שעשו בחיינו וודי ובאז, מר תפוח אדמה והדינוזאור הדביל רקס — כשראינו אותם על המסך לראשונה לפני 25 שנה.

הגדולים 5

מבקר הקולנוע שלנו בנימין טוביאס בוחר את הסרטים האהובים עליו מבית פיקסאר

1. מפלצות בע"מ. יצירת המופת, הסרט שממחיש בכל צורה במה פיקסאר כל כך טובים: המצאת עולם מרהיב ודמיוני שנראה לפתע משכנע, אנימציה יפהפייה שעובדת עד היום, ובעיקר סיפור מרגש, דמויות בלתי נשכחות ומצחיקות, וגם תחכום קולנועי ומוסר השכל עמוק וחכם.

2. צעצוע של סיפור 3. השלם והיפה מבין סרטי "צעצוע", מה שרק הופך את החלק הרביעי והמיותר מהשנה שעברה למרגיז יותר. "צעצוע של סיפור 3" הוא סיום מושלם לטרילוגיה, על מה קורה לצעצועים שננטשים על ידי הילדים שכבר גדלו ועזבו. רק התיאור הזה והמחשבה על הסוף שלו גורמים לי לדמוע.

3. הקול בראש. הסרט הגדול האחרון של פיקסאר, שמצליח לקחת את הנוסחה שלהם לקצה עם המחשבה "מה אם לרגשות היו רגשות". סרט מלא המצאות ורגש, שגורם לכולנו לבכות בפעם האלף כשייצור החלומות בינג בונג נעלם, ואנחנו נפרדים מהילדות שלנו.

4. רטטוי. בין "וול־אי" ל"למעלה" המהוללים יותר נמצא הסרט העדין והנפלא של פיקסאר על העכברוש הבשלן, שהופך מאחורי הקלעים לכוח היצירתי מאחורי מסעדת יוקרה בפריז. זה בעצם עיבוד למחזה הקלאסי "סיראנו דה ברז'רק", והוא עתיר הברקות ותחכום וגם דיון על מבקרים פלצנים וחשיבותם לתעשייה. אז ברור שאהבתי.

5. משפחת סופר־על. קצת לפני התפוצצות ז'אנר הקומיקס בחסות מארוול בכל פינה, פיקסאר שמו אצבע על הדופק עם הפרודיה המעולה הזו שהיא גם סרט חכם על חשיבות המשפחה. ובהחלטה חכמה מאוד מבחינה עיצובית זה גם הפרויקט שלהם שנראה הכי "סרט מצויר" ופרוע כמו סדרות שראינו בטלוויזיה כילדים.