"מפחיד אותי שאנשים מפחדים לדבר", אומרת הרבנית מיכל נגן, ראש המכינה הקדם צבאית צהלי. "ומדאיג אותי שלא יכולתי למצוא שותפים שיתמכו בי בגלוי. הרבה גופים ואנשים שתמכו בי בסתר ביקשו לא להיחשף. נוצרה אווירה ציבורית ותקשורתית של מקרתיזם, שכולם צריכים לדבר בטון אחד. אני מדברת איתך על קציני וקצינות צבא בכירים שמפחדים לדבר פן יבולע להם. כשהבנתי שזה המצב החלטתי דווקא בגלל זה להשמיע קול פמיניסטי מהשטח, שאומר שאידיאולוגיה לא יכולה להכפיף את המציאות אליה".
את הקול השמיעה נגן בחוות דעת שהגישה לבג"ץ שדן בעתירה שדרשה לפתוח את כל הסיירות הקרביות בצה"ל לנשים. היא לא נגד שירות קרבי של בנות. יש לה חניכות שעשו שירות כזה והיא ליוותה אותן לפני, במהלך, ואחרי השירות. אפשר אפילו לומר שאת חייה המקצועיים הקדישה לפתיחה של עוד ועוד מסגרות בצה"ל לנשים. אבל היא חוששת מפתיחת כל הסיירות בפניהן, מבלי לבחון לעומק את ההשלכות.
נגן ביקשה להצטרף לעמדת המדינה וצה"ל שהוגשה לבית המשפט, בה נטען שצריך להמתין למסקנות הוועדה המקצועית שהקים הרמטכ"ל לבחינת הסוגיה. חוות הדעת שלה לבג"ץ מציגה תמונה מורכבת מהשטח. מצד אחד נגן מציינת שהצבא משקיע מאמצים כדי לשלב נשים בתפקידי לחימה באופן מיטבי. מצד שני היא טוענת שלמרות הרצון הטוב ישנם עדיין קשיים משמעותיים בשילובן בתפקידי לחימה. נגן מתארת בעיות פרט ופציעות שהחמירו עקב פתיחת תפקידים בלי תשומת לב מספקת, ורומזת גם על "פגיעה במרחב האינטימי והאישי של החיילות והחיילים, בעיקר ביחידות השדה".
למה הכוונה? נשמע כמו עניין נפיץ.
"אי־אפשר לשמור על פרטיות או על הפרדה במקומות כאלו, ולהיות שם נערה לבד זאת לא מציאות שכל אישה מוכנה להשלים איתה. שמעתי למשל על מקרה מחיילת שירדה להתפנות בשטח וביקשה מהחברים שיפנו מבט הצידה. לא רק שלא עשו זאת אלא שהם נעזרו באמצעים לראיית לילה שלהם. כמה שזה 'קטן' - עבורה זה נחווה כפגיעה עמוקה באמון. איך אפשר שלא, בעצם?"
אם לשפוט לפי המחמאות שהרעיפה נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, היה מי שקרא היטב את חוות הדעת. חיות גם ביקשה לזמן את נגן לוועדה הצה"לית. הוועדה טרם זימנה אותה לפרט את עמדותיה. בינתיים היא קיבלה זימון לעשות זאת כאן.
ליד הבית של תמר
נגן, 52, שגדלה ברמת־גן ובירושלים, שירתה בצבא כמש"קית הוראה בחיל חינוך ובהמשך כקצינת הוראה ומפקדת קורס קצינות הוראה. בתקופה ההיא שירות בנות דתיות בצה"ל לא היה נפוץ. "כחיילת הרגשתי בודדה מאוד. מאז יותר ויותר דתיות מתגייסות לצה"ל. כיוון שזו תופעה חדשה יחסית, הן לא יכולות לקבל הדרכה מהאמהות שלהן, שלא שירתו בצבא, וגם האולפנות והתיכונים הדתיים לא מעניקים ליווי שמאפשר להן להגיע לצבא מוכנות. הרגשתי אחריות לכך שלא יעשו את הדרך הזו לבד. לכן לפני 15 שנה תנועת הקיבוץ הדתי יזמה והקימה את 'צהלי' שנקראת כיום על שם תמר אריאל ז"ל (נווטת הקרב שנהרגה באנאפורנה והפכה לסמל ־ י"א), מכינה קדם־צבאית לבנות דתיות שתאפשר להן מקום של בירור ערכי, מעמיק, פמיניסטי וגם אמוני".
המכינה יושבת כיום במבנה גדול בעין צורים, לא רחוק מקריית־מלאכי, שבעבר שימש את ישיבת הקיבוץ הדתי שנסגרה. החניכות, שלנות במכינה במשך השבוע, מנהלות חיי קומונה. כחלק מתפיסת העולם של המקום הן מפעילות אותו בעצמן, תוך חלוקת תחומי אחריות - החל מהמטבח והכביסות ועד ארגון פעילות חברתית וסדנאות שטח שבהן הן נפגשות עם חלקיה השונים של החברה הישראלית. כך, למשל, יש גם לימוד משותף עם מכינה בדואית ועם מכינה חילונית. לצד שעות רבות של לימוד תלמוד, הלכה ומחשבה, הן גם לומדות פילוסופיה, פסיכולוגיה ואקטואליה. אל המכינה מגיעות צעירות דתיות מכל הארץ, שמבקשות לצאת מהבועה המגזרית אבל גם להישאר דתיות, ומעוניינות להשתלב בשירות משמעותי בצה"ל.
הקמת המפעל הזה לא היה דבר ברור מאליו. "הקשיים היו בעיקר מתוך הציונות הדתית. ביקורת של גופים שמרניים יותר, שהתקשו לקבל את פריצת הטאבו של המגזר על שירות צבאי לנשים", אומרת נגן. "המתחים האלה ליוו אותנו מראשית הדרך וכללו כרוזים וחרמות נגדנו. לפני שלוש שנים המתח שוב הגיע לשיא, בשל ביקורת נוקבת על הצעירות המתגייסות לצבא מצד ארגון 'חותם'. לא יכולתי לקבל את המצב שהחיילת הדתית מותקפת מתוך המחנה שלה, שהיא כל כך מתאמצת ומתקשה לשמור על זהותה וערכיה בתוך העולם החילוני, ולא מקבלת גב מהציבור שבשם ערכיו יצאה למשימה. צילמנו אז 'קולולם', שירת המונים של חיילות דתיות, שקראנו לו 'צהלולם', עם השיר 'הדרך שלך' שזכה לתהודה גדולה".
בשנים הראשונות פעלה המכינה בקיבוץ משואות יצחק שבשפלה, סמוך מאוד לבית הוריה של תמר אריאל. "הכרנו את תמר ואהבנו אותה מאוד. אחרי הסתלקותה זה היה טבעי לקרוא לצהלי על שמה. תמר היא סמל לשילוב האפשרי בין האישה הדתייה לבין השתלבות מלאה בצה"ל. תמר ידעה להיות גם דתייה וגם נווטת קרב. והיא סמל עבורנו ועבור דור שלם של נערות שמבינות שהאתגר הזה אפשרי".
על סמך מה גיבשת את חוות הדעת לבג"ץ?
"מעבר לליווי הצמוד של יותר מאלף בוגרות שלנו, שוחחתי עם הרבה לוחמות מרמת מ"פ ומטה וגם נעזרתי בסקר שנערך על ידי ארגון שמלווה חיילות. הוטרדתי מכך שמרבית הלוחמות שתיארו את הקשיים ביקשו לא להיחשף בשמן. ממה יש לפחד? בגדול אפשר לומר שברוב התפקידים הקרביים, אחרי שצה"ל עשה את ההתאמות ליכולת של הנשים, יש היום פחות פציעות. אבל בתחילת הדרך היו המון פציעות. לכן להכניס עכשיו בנות לגיבושי סיירות בלי לעשות שום התאמה זה חוסר אחריות". בכך היא יוצאת נגד עמדת העותרות, שמבקשות לפתוח את כל היחידות כעניין עקרוני, בלי להתאים בהכרח את הרף לנשים.
בחוות הדעת לבג"ץ לא התייחסת לקשיים הספציפיים של בנות דתיות שמשרתות בקרבי.
"לא התייחסתי לנושא הדתי, כי הוא לא הנושא. שמחתי גם שהרבנים עשו בחכמה ולא התערבו, כי אם הם היו מתערבים ישר היו צועקים הדתה. הדיון הוא אחר: האם האידיאולוגיה, טובה ככל שתהיה, יכולה להיות הפרמטר היחיד שלפיו אנחנו מכוונים את המציאות. ההכרעה שנדרשת בסיטואציה הזאת נובעת מהתנגשות של ערכים. אני מאוד מאמינה בשוויון הזדמנויות, אבל גם מאוד דואגת לשלומן של חיילות צה"ל. אני נזהרת מהמקומות שבהם האידיאולוגיה מפסיקה לשרת את האנשים ואנשים מתחילים לשרת את האידיאולוגיה. יושבות כל מיני חוקרות פמיניסטיות בהיכלי השן של האקדמיה, וצועקות רק בשם הערך המוחלט של שוויון. אבל הן לא אלה ששולחות את הנשים, שמסתכלות להן בעיניים ומתמודדות עם הקשיים בקצה. הבנתי שאני חייבת להשמיע את קול המציאות כדי לאזן את קול האידיאולוגיה".
פעם האשימו את הדתיים שהם אידיאולוגים שלא רואים את האדם שבקצה. האם עכשיו הפמיניזם נוהג כך?
"את זה את אמרת", עונה נגן בזהירות ואני מהרהרת בקול שאולי זו הסיבה שהיא מגדירה את עצמה פוסט־פמיניסטית. "הפמיניזם בישראל עדיין טוען לערכים מוחלטים. אבל מתוך שנים של ליווי נשים צעירות הנאבקות לפרוץ את דרכן בצבא, אני מבינה שאנחנו זקוקות היום לקול רך יותר, שמחבר בין האדם לבין הערכים ושלא מקריב את הפרט על מזבח הרעיונות. פוסט־פמיניזם יכול לראות איפה צריך להשוות את תנאי הקבלה בלי שיקולי מגדר, ואיפה זו תהיה טעות. מותר אפילו לקרוא תיגר על הדבר עצמו - התנועה של כניסת נשים לתוך המרחב הגברי הפטריארכלי והאלים של הלוחמה - ולשאול 'אבל למה?' ובכל זאת להישאר פמיניסטית אמיתית".
לרוב הנשים אולי לא מתאים לשרת בסיירת, אבל אם יש נערה שזה מתאים לה, למה למנוע את זה ממנה?
"סליחה, ככה מנהלים מדינה? לא זכור לי שהמדינה יודעת להגשים לפרט חלומות בסדר גודל כזה. יש מטרות כלכליות וציבוריות שצריך להציב אותן, וזה לגמרי בסדר שהצבא יגיד אני מגן על כוח האדם שלי, אני רתום למשימות שלי, ולכן אני לא שולח נשים למקומות מסוימים. אני מקווה שיהיה לוועדה אומץ לב ציבורי לומר שיהיו מקומות בצה"ל שסגורים לנשים. אני כן שמחה שהעתירה לבג"ץ תהפוך את הצבא לשקוף. הציבור יידע מה פתוח ומה סגור בפני נשים, ואני גם בהחלט אתמוך בפתיחת מסגרות קרביות נוספות לבנות, אבל רק אחרי התאמתן לשירות נשים, לא בלי הליך מסודר שעלול להותיר פצועות בשטח".
כאב מתחת לאלונקה
נגן אולי נשמעת קרבית ונחרצת בעמדותיה, אך גומות החן שלה, שלא מפסיקות לחייך, מרככות את דבריה. האישיות שלה משדרת חמימות, אכפתיות ושמחת חיים שבאות לידי ביטוי בתנועות ידיים נמרצות. לצד פעילותה החינוכית היא שחקנית באנסמבל תיאטרון רחל קשת ותומכת לידה כתחביב. היא נשואה לרב יעקב נגן, ד"ר למחשבת ישראל ודמות ססגונית בפני עצמה. הם גרים ביישוב עתניאל ומגדלים שבעה ילדים ושתי נכדות. "הבת הגדולה שלנו דווקא עשתה שירות לאומי, אולי כדי להוכיח שבמשפחת נגן יש בחירה חופשית אמיתית", היא צוחקת.
בבוקר חורפי ושקט בקיבוץ עין צורים, מתכנסות כ־60 צעירות, בשתי קפסולות שונות ואחרי שעברו בדיקת קורונה, בבית המדרש של צהלי. באנרגטיות ובתיאטרליות נגן פותחת את המפגש בהקדמה קצרה שבסופה היא מזמינה לקבל במחיאות כפיים סוערות את ש', חיילת במדים, בוגרת המכינה, לספר על חוויות השירות הקרבי. "הרגשתי שאני רוצה שטח, רוצה להיות לוחמת, מתוך מטרה להגן על מדינת ישראל", מספרת ש' על התהליך שעברה. "לא כל אנשי הצוות במכינה תומכים בשירות קרבי לבנות, ועל הנושא הזה מתנהלים ויכוחים ארוכים, כפי שאתן בטח יודעות. המסר שקיבלתי ממיכל הוא שאחרי כל המחלוקות, זה בסדר שאבחר את מה שנכון לי. אחרי שמיכל הבינה שאני סגורה על קרבי, היא הציעה לי את יחידת האיסוף הקרבי ונתנה לי טלפון של בוגרת שהייתה בתפקיד הזה. התחלתי לחקור על התפקיד וממש התאהבתי".
ש' מתארת את ההלם הראשוני מול מסלול ההכשרה המפרך. "עברנו שבועות רבים בשטח, שבהם את פשוט ישנה בתוך בור, מתחפרת עם השק"ש כדי שהיה לך קצת חם. שבועות שבהם את מתקלחת בבוץ". תחילה בלטה במוטיבציה ובכושר הגופני הגבוהים שהיו לה, כך שבמסעות השונים הייתה בעיקר מתחת לאלונקה וסייעה לאחרות. אך לקראת סוף ההכשרה החלה לסבול מכאב חד בברך. "הייתי מורעלת ולכן נחתי מעט. התעקשתי לצאת לכל המסעות. זו הייתה גאווה לא נורמלית לסיים את המסלול".
במשך שמונה חודשים שירתה ש' כלוחמת, תוך שהכאב בברך מחמיר ולדעתה לא טופל כראוי. מפקדיה לא זיהו את מוטיבציית היתר שלה שמסכנת את בריאותה, ואיפשרו לה לצאת לפעילות מבצעית למרות הבעיה. בסופו של דבר נאלצה לפרוש משירות קרבי בשל פגיעה כרונית בברך שממנה היא סובלת עד היום.
הבנות נפרדות מש' במחיאות כפיים לא פחות סוערות מאלו שבהן קיבלו אותה. נגן לא מרגישה צורך לסכם את השיחה, המסר נותר מורכב ופתוח, מפגיש את הבנות עם המציאות כפי שהיא. בשקט היא לוחשת לי ש"לצערי כמו הסיפור של ש', פגשתי עוד מקרים רבים, אגב לא רק בשירות קרבי. יש לי שתי חניכות שהתגייסו לתפקיד של מ"כיות, לא קרבי, שתיהן חזרו למכינה כמדריכות עם שברי מאמץ חמורים. הן עמדו 19 שעות ביום. בתום השירות הן לא היו מסוגלות לעמוד על הרגליים, אחת מהן סובלת מנכות עד היום. דיברתי גם עם לוחמת ששירתה בתפקיד לחימה שנפתח לנשים לפני כמה שנים. תוך כדי השירות, מרוב המאמץ הפיזי האדיר, היא הפסיקה לקבל מחזור. כלוחמת היא הייתה מאושרת להיפטר מ'המטרד' הזה, אבל היום כאישה בוגרת עם בעיות פוריות, היא מבינה את המחיר. אני לא יודעת אם בצה"ל ערכו מחקר מסודר על פציעות נשיות".
מבחן הבשר הכשר
"לא נלחצתי יותר מדי מהשיחה של ש'", אומרת טל פלוטהיים, חניכה בצהלי, בת 19 שעתידה להיות לוחמת בחי"ר גבולות, במעגל שיח של חניכות ובוגרות עם נגן. "אני יודעת שזה יהיה שובר מנטלית ופיזית. ברור שיש חששות, אבל אני מאוד שלמה עם ההחלטה שלי להתגייס לקרבי".
טל גדלה ברבבה, יישוב תורני שלא מאוד מקובל בו שבנות יתגייסו לצה"ל, בטח לא לשירות קרבי. "האחיות הגדולות שלי עשו שירות לאומי מדהים, אבל אני בחרתי בצבא. המשפחה תומכת בי בכל דבר שאעשה. אני מודעת לזה שלא כולם ברבבה חושבים שבנות בצבא זה נכון, אבל אני עושה את מה שאני רואה לנכון. אם מישהו יגיד שאני לא דתייה בגלל זה, הוא יכול להגיד. אני יותר מסתם מילים או תוויות. אני מרגישה שאני מקבלת מהמכינה תמיכה לקרבי. יש כאן הרבה מד"סים, וזה נותן מוטיבציה לעשות אימונים פרטיים בזמני החופשי. אני גם יודעת שיש סוגיות וקשיים שאתקל בהם בשירות, שהלימוד בשיעורים מכין אותי אליהם".
לבד מטל יש עוד חמש חניכות במחזור הנוכחי בצהלי שמשובצות לשירות קרבי. בשונה מש' ששירתה בצוות נשי, טל משובצת לשירות קרבי בגדוד מעורב. כמה דקות קודם הסבירה נגן שמבחינה הלכתית שירות קרבי רק עם בנות הוא הרבה יותר פשוט, ואילו השירות בגדוד מעורב מאתגר יותר. כשאני שואלת את נגן מה היא אומרת על כך שטל הולכת לשרת בגדוד קרבי מעורב, היא עונה: "השאלה היא מה טל אומרת על זה. 'זו סוגיה שהיית מודעת למורכבות שלה, טל?'". טל מהנהנת. כשהיא מתקשה להסביר את עמדתה, נגן מגוננת עליה: "טל לא צריכה עכשיו לעמוד על המוקד ולהצדיק את עצמה. תעברי לשאלה הבאה", פוקדת נגן בחיוך. עברתי.
מה אתן כחניכות ובוגרות חושבות על חוות הדעת שהגישה מיכל לבג"ץ?
"מיכל היא דמות חינוכית. גם כשהדעה שלנו שונה משלה, היא תשאיר בידינו את הבחירה. בדיוק באותו האופן, אתמוך בה בלי קשר לשאלה אם אני מסכימה איתה", אומרת נעמה ארביב, בוגרת צהלי והיום מדריכה, בת 21 משערי תקווה, ששירתה כמפקדת במחווה אלון. "אנחנו גאות שמיכל הייתה האמיצה היחידה שפנתה לבג"ץ ועוררה את השיח החשוב הזה".
"יש בי הרבה הערכה לבנות שהגישו את הבג"ץ", אומרת עדי בן מאיר, חניכה בצהלי, בת 19, ממודיעין, שנמצאת בהליך מיון לשירות ביחידה מסווגת. "אני חושבת שהדיון על שירות קרבי לבנות צריך להתקיים גם מחוץ לצה"ל. יש מקום גם לנו, כמי שרוצות לשרת בצה"ל, להשמיע את קולנו. אני מבחינתי הייתי מצטרפת לבנות שעתרו. ברמה האישית אני יודעת שמקומי לא בקרבי, אבל אני מעריצה כל מי שנלחמת על המקום שלה".
"בציונות הדתית צהלי נחשב למוסד מאוד פמיניסטי, ליברלי וחדשני", אומרת נועם בשיא, בת 18 מטירת צבי, הנמצאת גם היא בשלבי מיוון ליחידה מסווגת. "דווקא בגלל זה יפה בעיניי שמיכל בוחרת להגיד את מה שאולי לא נשמע פמיניסטי, ויש לה את האומץ לצאת מהתבנית". נועם לומדת במדרשת "רוני", האחות הצעירה של מכינת צהלי שהוקמה גם על ידי נגן, וממוקמת במשואות יצחק הסמוכה. גם ב"רוני" כל החניכות מיועדות לשירות בצה"ל, אך הדגש הוא יותר על לימודיים תורניים, והחניכות מתגייסות יחד בקבוצות ולא כבודדות כמו במכינת צהלי.
באילו קשיים נתקלתן כחיילות דתיות?
"זה ידוע שחיל האוויר הוא הכי פחות דתי שיש. לא היה פשוט לשרת בתוך יחידה קטנה ומבצעית", מספרת כליל ידיד בת 21 מצור יגאל, ששירתה כפקידת מבצעים בטייסת מסוקי קרב. "התגייסנו שבע בנות מצהלי לתפקיד פקמ"צית, ועברנו יחד את הטירונות והקורס. בכל החגים והשבתות היינו מקיימות יחד תפילה ושירה. ואז פיזרו אותנו בחיל האוויר בטייסות שונות, וכמובן, למרות כל ההכנות, נכנסתי להלם. כבר בשבוע הראשון, אחרי פעילות מבצעית מוצלחת, היה 'על האש' בפרגולה של הטייסת. ניגשתי אל האוכל, ואז פתאום צצה התהייה האם הבשר כשר. הוא לא היה כשר, וזה באירוע רשמי של הטייסת".
מהר מאוד התברר שגם המטבח בטייסת הקטנה שבה משרתים כ־40 חיילים, אינו כשר, מפני שהחיילים המעטים שנותרים בו בכוננות בסוף השבוע מבשלים לבד. "הבנתי שאין שום דרך בטייסת כל כך קטנה לאכוף את זה, אז הבאתי מבית כלים כשרים ובישלתי לעצמי כל השירות. אבל עדיין מאוד הפריע לי הבשר הלא־כשר בכל 'על האש'. החלטתי ללכת לדבר על זה עם סגן מפקד הטייסת. רעדתי לפני שנכנסתי אליו, התלבטתי כמה אני רוצה להדגיש עוד יותר את זה שאני שונה. בסוף אמרתי לו שאני מאוד מכבדת את ההרגלים בטייסת, אבל אני לא חושבת שהוא כרב־סרן בצה"ל יכול לאפשר שיהיה אירוע שבו לא כל החיילים יוכלו להשתתף, ושהדבר אסור על פי ההוראות של הצבא. הוא היה בהלם, הוא לא חשב שיהיה לי אומץ להעיר על זה, כי הייתי הכי צעירה בעולם. אבל מאז היה בשר כשר".
"את מבינה מאיפה מצאתי את האומץ ללכת לבג"ץ?", מתרגשת נגן. השוני הדתי של כליל השפיע תחילה גם על השילוב החברתי שלה ביחידה. "גייסתי את כל הכוחות שצברתי במכינה כדי לעבור את המשבר האישי־חברתי הזה. סיימתי את השירות עם קשר נהדר עם החיילות האחרות, שהן החברות הכי טובות שלי היום".
"אני מרגישה, גם מהחודשים שאני לומדת כאן במכינה, וגם מהסיפורים של הבוגרות, שהדבר המרכזי שהשנה בצהלי מעניקה הוא הכוח להתמודד עם כל קושי – פיזי, חברתי, נפשי או דתי", אומרת טל. "זו הכנה חשובה מאוד לצבא, ולחיים בכלל".
"בעוד כמה חודשים את תראי שצהלי מכוונת לא רק להתמודד בכל סיטואציה, אלא גם להוביל", מוסיפה נגן. "לכן צריך אתכן בצה"ל, בשביל האומץ להוביל".
את חושבת שבנות דתיות הן יותר אמיצות?
"לא. אני חושבת שאין להן ברירה. 'עברי אנכי ואת אלוהי השמים אני ירא', אמר יונה הנביא. כדי לשמור על זהות, את מוכרחה לא לפחד מאנשים אחרים. את חייבת לא לעגל פינות בכל הרמות, המקצועית, הערכית, והאישית. צה"ל מזהה זאת, ולכן הוא כל כך רוצה אתכן, החיילות הדתיות".
מדובר צה"ל נמסר: "צה"ל פועל בכל עת על מנת לאפשר לכלל המשרתים בו שירות תקין ומשמעותי. בנוגע לפציעות החיילות, צה"ל וחיל הרפואה ביצעו מחקרים וכן עבודות מטה רבות ונרחבות, שמטרתן היא הפחתת הפציעה בקרב כלל הלוחמים והלוחמות. כחלק מכך, נבנתה מעטפת רחבה הכוללת התאמות סרגל מאמצים ייעודי ללוחמים וללוחמות. בנוגע לשמירת הכשרות, צה"ל מקיים פיקוח סדיר על כלל המטבחים. המקרה המדובר אינו מוכר והנושא ייבדק".
