"רופאים כמוך הם סוג של אלוהים", אני אומרת לד"ר אורי גלנטה, רופא מומחה בכיר ביחידה לטיפול נמרץ פנימי במחלקת הקורונה של בית החולים סורוקה. הוא צוחק צחוק מריר ועונה שהקורונה הוכיחה אפילו לטובי הרופאים בטיפול נמרץ - שמהווים את המחסום האחרון בין החולה לבין המוות - עד כמה הם רחוקים מהדימוי הכל יכול שלהם.
"תפקידנו הוא להציל את החולים שלנו ממוות", הוא אומר, "עד לא מזמן שיעור ההצלחה שלנו עמד על יותר מ־80 אחוז. אבל הנה הגיעה הקורונה, שהיא מחלה שאנחנו עוד לא מכירים ולא יודעים בדיוק איך היא מתנהגת, שאין לה תרופה כרגע - והיא ריסקה את שיעורי ההצלחה שלנו, שירדו לכיוון ה־50 אחוז. עם זה קשה לנו מאוד להתמודד. אנחנו מרגישים הרבה פחות גיבורים ממה שהרגשנו לפני הקורונה. עכשיו אנחנו לחלוטין לא אלוהים".
את מה הקורונה שינתה?
"את היכולת שלנו להבין מול מה אנחנו עומדים ולפעול בהתאם. יש לנו אמצעים משוכללים ויעילים להצלת חיים, אבל בקורונה הרבה פעמים זה לא עוזר, כי אם הריאות של החולה לא יבריאו, שום דבר שנעשה לא יציל אותו. זו חוויה חדשה וקשה עבורנו. אנחנו לא רגילים לראות שיעורי תמותה כאלה ואנחנו מפסידים יותר מדי בקרב מול המוות. מורלית זה קשה מאוד עבור צוות טיפול נמרץ שמוכן לעשות הכל ולהילחם על כל חולה כדי להציל חיים", אומר ד"ר גלנטה.
גם ד"ר גילת שנהב זלצמן, סגנית מנהל מחלקה פנימית בבית החולים שיבא, וכעת מנהלת מחלקת הקורונה המשותפת של בתי החולים שיבא־הרצוג, מדברת על הקורונה כעל מחלה שמערערת את הביטחון של הרופאים.
"רופאי המחלקות הפנימיות מתמודדים כל הזמן עם מוות. לפעמים התפקיד שלנו הוא לרפא ולהציל חיים ולפעמים הוא מסתכם בליווי של האדם אל מותו באופן מכובד. העניין בקורונה שהיא מבלבלת אותנו. אנחנו לא יודעים מי ימות ומי לא. המוות בקורונה הוא בלתי צפוי".
באיזה אופן?
"זה לא כמו חולה אונקולוגי קשיש, שאנחנו יודעים לצפות את מותו, או מי שלקה באירוע מוחי קשה וברור לנו לאן הדברים הולכים אצלו. בקורונה אי־אפשר לנבא יותר מדי. כבר כמה פעמים ערכתי שיחה עם משפחה, הכנתי את כולם לכך שהאהוב שלהם נוטה למות, הכנסתי אותם להיפרד - ופתאום הוא התאושש וחזר לחיים. וגם ההפך: חשבנו שהאדם לא בסכנה, ופתאום המצב הידרדר".
מחקרים סותרים
העובדה שמדובר במחלה מתעתעת גורמת גם למנוסים שברופאים לאבד את האמון באינטואיציה שלהם. "הייסורים הגדולים שלנו נובעים מכך שיש חלון הזדמנויות צר מאוד שבמהלכו אנחנו יכולים לתת לחולים הקשים טיפול שיציל את חייהם, אבל לא תמיד אנחנו יודעים איזה טיפול הוא הנכון", מודה ד"ר שנהב זלצמן, "למרות הכלים המדעיים והביג דאטה, בסופו של דבר ברפואה אנחנו עובדים הרבה מאוד על אינטואיציה. אינטואיציה זו קבלת החלטות מבוססת ניסיון, אבל פה אין לנו ניסיון, אין מחקרים, אין פרוטוקולים, אין על מה להסתמך בינתיים, וגם כאשר יוצא מחקר, מיד מתפרסם מחקר אחר שסותר אותו וזה לא עוזר לנו להרגיש בטוחים בעצמנו. בפועל, בהרבה מאוד מצבים אנחנו מוצאים את עצמנו מבולבלים ולא מצליחים להציל חיים. מה שחשבנו שידענו בתחילת הדרך כבר לא יעיל בהמשך, יש סתירות, וככל שעוד מידע מצטבר הוא לא תמיד עוזר, אלא להפך - יכול גם להפריע".
ד"ר מרים צבייר־בן דוד היא מתמחה צעירה במחלקה הפנימית בבית החולים מאיר זה כשנה וחצי. הקורונה היא עניין מסובך עבורה ועבור חבריה, המתמחים הצעירים אשר מתמודדים עם מגפה עולמית שהמדע יודע עליה כל כך מעט. "רגשית זה מצב לא פשוט", היא מספרת, "המנהלת המהממת שלנו דאגה לכך שתהיה לנו שיחה שבועית עם פסיכולוגית בית החולים כדי לעזור לנו רגשית, כי חלק מאיתנו ממש בתחילת ההתמחות ואנחנו מתמודדים עם מוות קשה ולא צפוי. אנחנו מנסים לדבר את הקושי ולהיות ערים ומודעים לו. כולם מדברים על מספרים ועל כמה נדבקו ואומרים שהמספרים לא גדולים, אבל המציאות הרבה יותר מורכבת. יש אנשים מאחורי המספרים. גם אדם בן 90, בסוף חייו, לא מגיע לו למות לבד, זה קורע לב. אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים לעשות אבל הידע על המחלה מוגבל. אנחנו נלחמים על החולים בכל הכוח אבל כמות התמותה באנשים צעירים זה לא משהו שאנחנו רואים בפנימית. הרבה אנשים בני 60 ו־70 שמונשמים".
70 זה צעיר אצלכם?
"בשביל פנימית? כן. אנחנו רגילים שנפטרים אצלנו אנשים, אבל הם מבוגרים יותר, אנחנו צופים שזה סוף חייהם ויודעים להקל את הסבל שלהם. אבל בקורונה קשה לקבל את המוות כי הם צעירים, מדברים איתך, צלולים, יודעים מה קורה להם, ואז קשה להם לנשום, הם הולכים ומידרדרים, אנחנו לא יכולים לעזור להם והרבה מהם לא יוצאים מזה. זה מאוד קשה".
ויש עניין נוסף ששובר את לב הרופאים במחלקות הקורונה: בדידותם של החולים. "במחלקה פנימית אנחנו רגילים להיות בקשר ישיר עם החולים. לדבר איתם ועם קרוביהם, לשתף אותם במחשבות ובדרכי הטיפול. פה, לעומת זאת, יש נתק מהחולים. ההסתגלות לכך מאוד קשה. כואב לראות את החולים מבודדים, בלי בני המשפחה סביבם. לי, כרופאה צעירה, הכי קשה לראות איך הם מתים לבד, בתוך בדידות איומה. זה מטלטל".
וגם הקשיים הטכניים, המיגון וחוסר היכולת לתקשר עם החולים באופן מלא, מכבידים: "לא קל עם זה שהרופאים הם גם המטפלים, גם המרפאים, גם הפיזיותרפיסטים, גם מכינים קפה וגם הפסיכולוגים - כי ככה מתנהלות מחלקות הקורונה - כל ההיררכיה משתנה, וצריך להתרגל גם לזה", אומרת ד"ר שנהב זלצמן.
לסיום, ד"ר שנהב זלצמן מחזירה אותנו לתחום האחריות האישית. "כשבא אליי חולה קשה עם סרטן או עם אירוע מוחי - אלה מחלות שמסובך למנוע. את הקורונה, לעומת זאת, קל מאוד למנוע: רק לרחוץ ידיים, ללכת עם מסכות כשאתם בקבוצה צפופה ולשמור מרחק של שני מטר. חשוב שנעשה את זה כי הקורונה כאן כדי להישאר, לפחות בתקופה הקרובה. זה נאיבי לחשוב שהחיים שלנו יחזרו להיות כמו שהיו לפני המגפה. החיים משתנים וכולנו צריכים להתנהל אחרת, לפחות בשנה הקרובה, כדי למנוע לא רק את ההדבקה, אלא גם את הפגיעה הכלכלית, החברתית והמורלית בכולנו. ערבות הדדית היא לא מילה גסה והיא חייבת להדהד לנו בראש בכל יום ובכל שעה", אומרת ד"ר שנהב זלצמן, ומבקשת להוסיף עוד נקודה למחשבה: "עצוב לנו לחשוב על זה שמחלה שכל כך קל למנוע אותה הופכת בלתי מנוצחת בגלל התנהלות וקבלת החלטות שמעורבים בהן שיקולים פוליטיים. המון פעמים אנחנו מרגישים כמו הילד ההולנדי ששם את האצבע בסכר ומנסה לעשות הכי טוב, אבל מסביב הפוליטיקה חוגגת". *
