ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יונתן בלום
    7 לילות • 30.11.2020
    "כל חיי אני נשרף באש ונמאס לי ממנה. ויחד עם זה, הג'ננה הזאת פירנסה אותי"
    האנשים שלא רצו לעבוד איתו בגלל התקפי הזעם. ההתאהבות עד מעל לראש בפרק ב'. היתרונות בגידול תינוקות בגיל 57. וההבנה שנתניהו לא אשם בכל מה שרע בישראל. רמי הויברגר לא מאמין שהתיאטרון יחזור בשנים הקרובות, ומסביר מה למד מהעבודה עם אסי דיין שאת דמותו הוא מגלם ב'נורמלי', למה הוא לא מרחם על איבגי ואיך זה שהחמישיה הקאמרית לא תתאחד למרות שהוא דווקא מאוד בעד
    איתי סגל | צילום: יונתן בלום

    כמו רוב חבריו למקצוע, גם רמי הויברגר שקל השנה הסבה מקצועית. דרך אלטרנטיבית להתפרנס, אבל גם אמצעי להפיג את השיעמום מאז ירד המסך על עולם התרבות. "עברו לי בראש כל סוגי המקצועות והביזנסים האפשריים. נהייתי איש עסקים בפוטנציה. יש לי מלא רעיונות לסטארטאפים. נגיד, אני אוהב לשחק סנוקר אבל אין איפה לשחק היום. סגרו הכל. הצעתי לחבר לשכור דירה. לשים בפנים שולחן סנוקר, מקרר קטן לבירות, לפרסם בפייסבוק שמשכירים לפי שעה, כל אחד בא, משלם, משחק, זה נקי מבחינת הקורונה, והרי לך ביזנס אחד. אם הייתי אדם מעשי כבר מזמן הייתי ביליונר, אבל אני כל כך לא מעשי שלא יקרה כלום".

     

    הוקלט באולפני הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה

     

    אתה חושב על היום שאחרי הקורונה? השר טרופר יצא עכשיו עם מתווה תרבות חדש - לא יותר מ-500 איש באולם, הצופים ייכנסו רק עם אישור שבדיקת הקורונה שלילית.

     

    "לא יהיה תיאטרון בארבע השנים הקרובות. בטח לא אולם בתפוסה מלאה. אלא אם כן יבינו שכל אחד אדון לעצמו ויכול להחליט אם 'לקחת סיכון' או לא. הו, אז, אפשר למלא אולם מחר. קורונה זה הכי מידבק בתוך אולם. לא מאמין שיהיה חיסון. בשבוע שעבר כבר התגלו טעויות באחד מהניסויים. יהיו כמה תרופות שיעזרו. מכיר שפעת? לא ניפטר מהקורונה. היא כאן כדי להישאר".

     

    ארבע שנים בלי תיאטרון? קצת אפוקליפטי.

     

    "אני לא רואה שחורות. אני מציאותי. לפני כמה חודשים, במרץ, כשסיימנו חזרה אחרונה לקראת הצגה חדשה בתיאטרון חיפה, הגיעה ההודעה שסוגרים את התיאטרון. ברגע הזה יצאה לי מין צעקה כזו, כמו של כאב, וכולם שאלו אותי, למה אתה צועק ככה? אמרתי להם, אני מרגיש שאנחנו נפרדים. הבנתי שזה דרמטי מאוד. שאנחנו הולכים לקראת שינוי גדול בחיים. אבל נראה לי שרובנו עדיין לא הבנו את זה כי המוח האנושי לא מסוגל להבין שינוי. המוח האנושי בנוי תמיד לחזור למה שהיה. לצערי, אנחנו אפילו עוד לא בשלב שאחרי ההלם".

     

    מה זה אומר מבחינתך בפועל, כשחקן שהתפרנס בעיקר מתיאטרון?

     

    "אתה מראיין עכשיו שחקן מסך. אני אך ורק שחקן מסך. הייתי 32 שנה שחקן תיאטרון ועכשיו אני לא. זה המצב".

     

    לא בדיוק אי של יציבות לאדם כמוך.

     

    "אם כבר, אני אי של אי־יציבות", הוא צוחק. "בהתחלה זה היה דיכאון מוחלט. כשאתה עובד כל כך הרבה שנים באותו מקצוע, יש איזה אפקט פבלובי, אתה רגיל לרדת בחמש אחר הצהריים, לעלות לוואן, לנסוע לאיזה חור בארץ, לשתות קפה באמצע הדרך ובשמונה וחצי לעלות על הבמה, לנסות לשעשע או להפיג את הבדידות. ופתאום זה לא קורה. יום אחרי יום. שבוע אחרי שבוע. חודש אחרי חודש. אני בתיאטרון מ־1988 בלי הפסקה ובמובנים רבים זה נתן לי תחושת משמעות לחיים. הרגשתי אובדן משמעות עצום".

     

    ועוגן כלכלי. בלעדיו אני מניח שמתעוררות חרדות פרנסה.

     

    "אני לא מתעסק בפרנסה עכשיו. להתעסק בפרנסה זה אומר שלא אתעסק במה אעשה עם החיים שלי בשנים שנותרו לי. מכרתי את כל חסכונותיי במקרה לפני הקורונה, ואני מוכן לתקופה הזאת. הייתה לי דירה ואין לי דירה עכשיו. עשיתי חצי־חצי עם גרושתי. עם הסכום שקיבלתי אני לא מתכוון לרכוש משהו, וכרגע יש לי פלוס בחשבון. אני לא הולך להשאיר לילדים שלי ירושה, אבל אני הולך לחיות בתקופה הנוכחית בלי חרדות. במקרה שלי זה יותר יעיל. לא אוריש להם דירה, אבל לפחות לא אוריש להם חרדות".

     

    "אוהב אותה כמו שלא אהבתי". הויברגר ויהלומי | צילום: רפי דלויה
    "אוהב אותה כמו שלא אהבתי". הויברגר ויהלומי | צילום: רפי דלויה

     

    × × ×

     

    הנה כותרת: רמי הויברגר כבר לא חרד. וגם הרבה פחות זועם מפעם. בגיל 57, בפרק ב' של חייו, עם אישה שצעירה ממנו ב־18 שנה, האמנית דנה יהלומי, ושני ילדים קטנים (אדם בן חמש, אסא בן שנה), הויברגר עדיין בשיא כוחו המקצועי - כפי שמוכיחים שני התפקידים המצוינים שלו לאחרונה ב'מנאייכ' וב'נורמלי' - אבל הצורך להפגין את הזעף שביעבע מתחת לכל דמות שגילם והתפרץ לא אחת בחיים שמחוץ לבמה - כבר פחות נוכח. את השינוי הזה הוא זוקף לזכות האבהות המאוחרת, אשתו החדשה, התחושה המנחמת של סיבוב שני והתיקון שהוא מביא איתו. דווקא בגלל כל אלה תקופת הסגר - בסיר הלחץ המשפחתי ובניגוד לכל היגיון סביר - עברה עליו בנעימים. "להיות תקוע עם הילדים זה בשבילי מתנה והצלה", הוא אומר. "זה הרבה יותר טוב לי מאשר לשקוע בתוך עצמי. הסתכלתי סביבי והבנתי: זאת האישה שאני רוצה לחיות איתה את חיי, כי אני אוהב אותה כמו שלא אהבתי אף אחת בחיים שלי, ואני משוגע על הילדים שלי, ומהבחינה הזאת אני שלם עם עצמי כמו שלא הייתי בחיים".

     

    עד שהכיר את יהלומי לפני שמונה שנים, היה בטוח שלא יתאהב שוב לעולם. הוא היה אז גרוש טרי, אחרי 20 שנות נישואים ושני ילדים גדולים (טל, 28, אורי, 25), וכבר היה מוכן להזדקן באלכסון. "רציתי מאוד, אבל לא חשבתי שאתאהב שוב. לכן, ברגע שהתאהבתי כמו שהתאהבתי בדנה לא הייתה שום התלבטות לגבי עוד ילדים. גם רציתי בעצמי".

     

    אז אתה כבר אחרי הבדיחות על האבא שהוא קצת הסבא של הילדים שלו?

     

    "קטן עליי, בסדר, אז אמרו 'סבא'. אני עדיין מוכן לצאת עם כל אבא צעיר לכל תחרות ספורט שהוא רוצה. אני בטוח שאני אעמוד בזה. אני קרוע על תינוקות. אני סקרן נורא. ויש לי כוחות, אני בכושר. ואין לי בעיה להתעורר בלילה או להירדם בכל הזדמנות שיש. הנה אחד מהיתרונות של הקורונה. אני לא עייף מעבודה. מה שכן, אני רואה אבות צעירים, היסטריים, אבודים, עם בעיות פרנסה, לחץ. הרבה הורים צעירים שאין להם זמן להיות הורים. ואני נזכר בעצמי כהורה צעיר שרצתי ועשיתי 30 הצגות בחודש כולל ימי צילום במקביל. היו תקופות שלא ראיתי את הילדים שלי. דווקא ממרום גילי, זו פריבילגיה לגדל ילדים קטנים כי יש לי יותר זמן, אני יותר בטוח בעצמי, קצת הסתדרתי. אני הרבה יותר רגוע, הרבה יותר פנוי".

     

    הילדים הגדולים שלך יודעים להצביע על השינוי הזה?

     

    "אני משוכנע שכן, אבל הם לא יגידו לי, למה איתנו לא היית כל כך רגוע? גם איתם, אין דבר שאני אוהב יותר מאשר את זה שאני אבא. רציתי להיות אבא מגיל אפס, וגם זה קשור בילדות המחורבנת שלי. שנים אמרתי לעצמי, 'עד שלא יהיה לי בן שאני אצליח להיות האבא שלו פול־טיים־ג'וב אני לא אתקן את החרא שלי'. אני חושב שהצלחתי. גם הכפלתי את זה בארבע, כדי לוודא שהתיקון אכן קרה".

     

    להתחיל הכל מחדש בגיל הזה יכול להיות פתרון לא רע למשבר אמצע החיים.

     

    "אני לא יכול לדמיין את החיים שלי אחרת. אני רואה את בני גילי. הילדים שלהם עזבו את הבית, ויש להם הרבה זמן פנוי עכשיו. הם מתחילים להרהר בחיים. אני לא בטוח שהייתי רוצה את זה. אני מספיק מהרהר בחיי גם ככה. אני מעדיף להרהר בהם קצת פחות. אפילו עם התינוקות בבית עדיין יש לי זמן להרהורים, וגם על זה הייתי מוותר. די. מספיק להיות עסוק בעצמי. אני משעמם את עצמי. לא חושב שדילגתי מעל המשבר. כשמלאו לי 50, הייתי די בהלם מהגיל. הייתי בטוח שמשם אני ממשיך לבית קברות".

     

    ובמובן הזה, להתאהב באישה צעירה הוא לדחות קצת את המוות?

     

    "זה היה מפץ גדול. זה משהו שלא דמיינתי בכלל. ומעבר לזה, השינוי שאני עברתי בגילי המופלג, בזכות זה שהכרתי את דנה והקמנו בית, מפתיע אותי מאוד. פתאום אני מחליט לבדוק דברים. רעות חולות, כעסים והתחשבנויות שסחבתי איתי כל החיים. ברור לי שלפאזה הנוכחית בחיי ולטיפול יש חלק בזה. הכל, כמו תמיד, קשור בילדות. רק שבמקרה שלי מעולם לא הגיע מישהו והודיע לי, שמע, זה נגמר. די. אתה לא יכול לסחוב את זה כל החיים".

     

    אם יש דבר שהתגבר אצלו בחודשים האחרונים זה השיחות עם הפסיכולוגית שלו. "אין משהו שמשתווה לעזרה שלה. חשבתי שיפריע לי לעשות טיפול בזום, אבל זה היה נחמד. מצאתי את עצמי לא מסתכל על האייפד, פשוט חופר בילדות המקולקלת של עצמי ומיילל במרפסת".

     

    עדיין מחטט בילדות, אחרי כל השנים?

     

    "בלי הפסקה. אצלי, הילדות לא עוזבת. לא מניחה. ילדות של התרוצצות מבית לבית. עם הורים גרושים, בלי לדעת איפה אישן הלילה, בלי חדר משלי. הזמן הפנוי איפשר לי לחפור בזה עוד ועוד, ולראשונה בחיי גם לכתוב את תולדות המשפחה שלי. זה בטח ייקח עוד הרבה זמן עד שזה יתגבש לסדרה, אבל בינתיים תהליך הכתיבה הוא תרפויטי. דברים שלא רציתי להתעמק בהם כי הם היו טראומטיים מדי עבורי, הם עכשיו חומר לעבודה. יכולתי, כמו הרבה אנשים להדחיק, בתי הקברות מלאים באנשים שהדחיקו והסתירו סודות. אפילו מעצמם. ואני החלטתי לא להדחיק".

     

    וכשאתה נזכר בהתקפי הזעם והכעס שלך בעבר, אתה נבוך מהם?

     

    "הייתי שמח להיות יותר שקול ומיושב ומופנם ולהיות טוטאלי רק בלחיצת כפתור, אבל זה בלתי אפשרי. כל חיי אני נשרף באש הזאת שוב ושוב. זה הרגל מגונה כי אני משלם על זה מחיר, וגם המשפחה שלי, אבל אני מנסה לקטוע את השרשרת הזאת כי נמאס לי ממנה. יחד עם זה, הג'ננה הזאת פירנסה אותי כל החיים. היא המנוע. בסופו של יום, את 'ספר השירה' שכתבתי ב־30 השנה האחרונות לא הייתי כותב בלי הצלקות ובלי הכעס ובלי הזעם. אבל הבנתי איך זה לדפוק את הראש בקיר. זה נורא כואב".

     

    שילמת גם מחיר מקצועי על הכעס הזה?

     

    "בוודאי. לא רצו לעבוד איתי. אמרו, זה משוגע, למה אנחנו צריכים צרות. ניקח מישהו פחות מוכשר ובסוף היום נחזור הביתה בשקט. יאללה, לך הביתה. אבל מעולם לא נדרשתי לשכנע במאי לעבוד איתי. בינינו, אם הייתי צריך לשכנע מישהו - זה לא לקחת אותי. הכישורים שלי הספיקו. אמרו, 'כדי לבלוע את הסירופ הזה, נשתה הרבה מים ואולי זה ישתלם'. אני מאמין ומניח במלוא הצניעות שזה השתלם להם בלא מעט פרויקטים".

     

     

    × × ×

     

    אז הויברגר כבר לא ילד רע, אבל הוא עדיין בכושר לגלם ילדים רעים היטב. ב'מנאייכ' גילם שוטר מפוקפק, וב'נורמלי' (משודר בימי רביעי וחמישי ב־HOT3 וזמין לצפייה ב־HOT VOD וב־NEXT TV) הוא נכנס לנעליו של אסי דיין, ואיפשר לעצמו לשחרר כל רסן. "זה תפקיד שהוא לונה־פארק. הכל מותר".

     

    להויברגר היה לא מעט זמן להתבונן על דיין במהלך עבודתם המשותפת על הסט של 'בטיפול'. בניגוד לדיווחים על מצבי הרוח התכופים של דיין, הויברגר דווקא זוכר פרטנר נוגע ללב. "אסי היה בן־אדם מאוד לא אגרסיבי. לא הייתה בו אלימות בצורה די מוזרה. היה לו סוג של טורט. הוא היה מנבל את הפה בלי הפסקה וכשהוא היה מדבר על אבא שלו, אז בכלל היה עף מבחינת הקללות והדימויים. אני זוכר שהוא אמר לי שהוא חולם למות לפני הגיל שאביו מת. הוא לא הצליח. הוא חי שלוש שנים יותר ממנו".

     

    הרבה בזכות הכישרון שלו סלחו לו על התנהגויות והתפרעויות שאחרים היו מסיימים בגללן את הקריירה.

     

    "אולי כי לא הייתה משפחת מלוכה בארץ כמו משפחת דיין. כשאסי היה ילד הוא יצא מהבית, בירושלים המחולקת אז, ועבר לצד הירדני. זה יצר תקרית בינלאומית עד שהירדנים החזירו אותו. מבחינתו של אסי, הוא היה כמו ילד שעושה את הדברים הכי איומים, קקי בבריכה, ואף אחד לא מתייחס. אף אחד לא 'מעניש'. זאת טרגדיה איומה. העונש של אנשים כמו אסי הוא אסי. אין עונש גדול יותר לבן־אדם כזה מאשר הוא עצמו. הסנקציה שהחברה מפעילה או לא מפעילה כלפיו היא קטנה לעומת בן־אדם שמסניף 200 כדורי ריטלין ביום או מתאשפז מיוזמתו באברבנאל. לאסי לא היה מה להפסיד. הוא היה זקוק לתשומת לב כדי לא למות".

     

    במשך שנים נדמה היה שגם הויברגר נהנה לא פחות מתשומת הלב שניתנה לו על התנהגותו מחוץ לבמה מאשר על ביצועיו על הבמה עצמה. ב־2007 מצא עצמו מעורב בשערורייה, כשמאפרת שעבד איתה האשימה אותו בהטרדה מינית - אך התיק נגדו נסגר מחוסר אשמה. הויברגר לא נלהב לחזור לעסוק בפרשה ההיא, אבל כן יודע לומר ממרחק הזמן, שאם העניין היה מתפוצץ כיום, בעיצומה של מהפכת מי־טו, היה "מקבל תוספת של תשומת לב שלילית".

     

     

    "תפקיד שהוא לונה־פארק". עם רועי ניק ב'נורמלי'
    "תפקיד שהוא לונה־פארק". עם רועי ניק ב'נורמלי'

     

    בדיעבד, היית עושה היום דברים אחרת?

     

    "לא. זו הייתה תלונת שווא. לא היה לי מה לעשות. אם זה היה קורה לי היום הייתי מתמודד עם זה אותו דבר. ניסיתי להוציא את צדקתי לאור והצלחתי. אני מניח שהיום היה לי הרבה יותר קשה בגלל המי־טו וכל הקמפיין המוצדק הזה".

     

    איבגי משלם מחיר כבד על ההאשמות נגדו לדעתך?

     

    "אני חושב שאיבגי משלם את המחיר שהוא צריך לשלם".

     

    הוא הפסיק לעבוד עוד לפני שהוא הורשע.

     

    "כנראה שזה המחיר שהוא צריך לשלם".

     

    איך מי־טו שינתה אותך? יותר זהיר?

     

    "אני הפעלתי את משנה הזהירות גם לפני מי־טו. לא השתנה אצלי שום דבר בעניין הזה. ידעתי שאם אני הולך לחצות את תחום הפרטיות של בן־אדם אחר, צריך להגיד לו, הלו, אני הולך להיכנס לך לפרטיות, אני יכול לעשות את זה? הייתי צריך לתת סטירה לדב'לה ב'חמישיה'. אני זוכר שאמרתי לו שהמערכון על הפנים ואם אני לא מעיף לו כאפה בסוף הטייק, אנחנו מפילים את זה. אז דב'לה זרם, נתתי לו סטירה מצלצלת. הוא לא קיבל את זה כל כך יפה, אבל המערכון היה נורא מצחיק".

     

    אגב החמישיה, 'זהו זה!' התאחדו השנה והפכו לאחד הדברים הכי מקסימים שקרו בטלוויזיה. לא עשה לך חשק לאיחוד משלכם?

     

    "עשה לי חשק. הרמתי טלפון לאיתן צור, הבמאי של החמישיה, אמרתי לו, מצב חירום. צריך להתאחד. הוא אמר שדווקא נחמד לו בבית, אז זה ירד לטמיון. אני מקנא בחבר'ה של 'זהו זה!'. אני בטוח שהם עושים חיים משוגעים. אני רואה שכל מיני צעירים משתפים מערכונים של החמישיה ברשתות. משמח אותי שהפכנו לקונצנזוס אחרי שהחמישיה נחשבה בזמנו לכל כך קיצונית".

     

     

    × × ×

     

    יש מעט מאוד תיקי עבודות מרשימים כמו זה שהויברגר בנה לעצמו במהלך שלושת העשורים האחרונים. גם בכמות הבלתי־נתפסת של התפקידים, וגם באיכות. גם כשהפרויקט מחורבן, הויברגר עדיין זורח מעל. אחרי כל השנים, זוכרים לו בעיקר את 'החמישיה הקאמרית' ו'מבצע סבתא', אבל לא פחות מאלה את ההתבטאויות הפוליטיות השנויות במחלוקת. באקלים ציבורי שמקיא מתוכו את כל מי שלא מתבייש עדיין להיות שמאלני, זה נס ששרד מקצועית עד היום. אלא שהריכוך שעבר בחייו, מתבטא גם באופן שבו הוא מתנסח עכשיו על "המצב". את הלהט שאפיין אז את קריאות השבר, מחליף עכשיו פיהוק. "התקופה כרגע גדולה והיסטורית יותר מלהתעסק במדינה שלנו. גם הפוליטיקה המקומית היא קטנה מאוד ליד הקורונה. נכון, היא מושפעת ממנה, אבל היא לא מעניינת. ביבי הוא לא מפלצת כמו טראמפ. השבוע אמרתי לדנה, איזה כיף שביידן נבחר לנשיא, אז אדם צעק מהסלון: אבל יש עוד את ביבי. ניסיתי להסביר לו שביבי פחות נורא מטראמפ. טראמפ איים על כדור הארץ, וביבי מאיים לנו יותר על המוסר. על המרקם החברתי. אבל אני לא אזרח כל כך מודאג".

     

    שנים היית אופוזיציונר לוחם. אולי התעייפת.

     

    "בגילי, אני יכול להסתכל על הדברים בצורה יותר רחבה. נסעתי לא מזמן לקיבוץ ליד הגלבוע. עליתי על הגלבוע, השקפתי משם אל הנוף וראיתי מצד ימין את בית־שאן - עיירת פיתוח ומקבץ של קוביות, ומהצד השני מרחב עצום של אדמות קיבוצים. וכל מה שראיתי זה חוסר שוויון, חוסר צדק חברתי והדרה של אוכלוסיות. ועד שלא יתקנו את זה, לא ישתנה כאן כלום. אני חושב שאנחנו צריכים לעשות הפסקה, להסתכל על 150 שנות ציונות ולנסות להבין איפה טעינו חברתית מקום המדינה במרקם שבנינו כאן. את התוצאה של הטעויות האלה אנחנו אוכלים היום. כל עוד לא נעשה חשבון נפש ונגיד מה קרה פה לא בסדר ואיך אפשר לתקן, לא ישתנה פה דבר".

     

    לנתניהו יש אינטרס לתקן את זה?

     

    "אין לו אינטרס. לכן ההיסטוריה תזכור אותו כמישהו שעלה כתוצאה מבעיות חברתיות־פוליטיות לא מטופלות, ולא עשה שום דבר לתקן אותן בדיוק כמו ב־80 שנות הציונות לפניו. כמו בן־גוריון. כמו שרת. כמו בגין. כמו פרס. כמו רבין. כמו כולם שלא עשו כלום. לא הזיז להם".

     

    מדכא אותך שהסכסוך הפלסטיני ירד מסדר היום?

     

    "יותר מדכא אותי שהסכסוך הפנים־ישראלי, פנים־ציוני לא מטופל. המחלות עוד קיימות, החולים עוד חולים. ושום דבר לא עובר. ואי־אפשר לתת לביבי כזה קרדיט כאילו הוא אחראי לכל פשעי הציונות. זה לא נכון. המחנה שלנו מחפש פתרונות קסם, ואנחנו לא רוצים לעשות חשבון נפש לעצמנו. אנחנו לא רוצים לצאת מגעילים, לא רוצים לצאת פריבילגים, לא רוצים לצאת לא טוב, אז אנחנו מעדיפים להאשים את ביבי, וכביכול את כל ההמון שעומד מאחוריו. ואנחנו לא לוקחים אחריות על ההמון הזה שהם האחים שלנו. אנחנו באותה סירה, ואם לא תהיה להם חגורת הצלה הם יטביעו את הסירה, וזה לא ישנה שלנו תהיה חגורת הצלה".

     

    כמו רוב הדברים שאין דרך להתמודד איתם, גם הויברגר מדחיק את העובדה שתכף יהיה בן 60. "אני בן 57. זה אומר שאני מתקרב למוות", הוא מחייך את החיוך הערמומי שלו, סמל ההיכר שלו. "כאמור, אני עדיין חי את הילדות שלי אז החיסרון ברור - אבל היתרון הוא שאני מרגיש כמו ילד. אני עושה דברים פסיכיים. אני עדיין משתולל. עדיין גולש בים. אני לא זהיר. מנטלית אני הרבה פחות מבן 16".

     

    ועדיין מול המראה עומד גבר עם יותר קמטים ופחות שיער.

     

    "אז פה נכנס היתרון של אובדן הראייה. אני לא רואה את השינויים. הבן־אדם שנשקף לי מהמראה, נראה לי מוכר, אבל זה לא מעניין אותי. להתבאס מהדברים האלה זה כמו להתבאס שנמות בסוף. כל החיים אני רוצה להזדקן כשחקן. שנים אני מבקש ממאפרות שיזקינו אותי, שיוסיפו לי לבן. שנים היו לי בייבי פייס. כך שכל הזמן ליהקו אותי לתפקיד המאהב. נמאס לי להיות מאהב. רציתי להיות רשע. לכן אני לא מרגיש שנגזלים ממני תפקידים. אם כבר להפך, אני מרגיש שהקשת התרחבה. זה שאני מזדקן - חוסך לי במשחק. אני כאילו צריך לשחק פחות. אני רק צריך למלמל".

     

    itaisegal@hotmail.com

     


    פרסום ראשון: 30.11.20 , 23:30