ליאל וליעד בעקבות האח אלעד ז"ל
שנתיים אחרי שבנם, אלעד ריבן בן ה־16, נהרג כשיצא להתנדב בכיבוי השריפה הגדולה בכרמל ‑ הביאו הוריו לעולם תאומות בהליך פונדקאות, ליאל וליעד. השבוע, במלאת עשור לאסון, הן עלו עם אמן, צביה, ל"עיקול המוות", הכביש שבו מצא את מותו, כשניסה לעזור לאוטובוס הצוערים שעלה בלהבות. "הן יודעות שקראנו להן על שם אח שלהן, אלעד, שהלך להציל אנשים בשריפה", אומרת האם. "הן גאות להיות האחיות שלו"
את "עיקול המוות" בכביש המתפתל במרומי הר הכרמל צביה ריבן מכירה היטב. בנה, אלעד ריבן ז"ל בן ה־16, נהרג כאן כשיצא להתנדב ולעזור לכבאים בכיבוי השריפה הגדולה. מאז, נהגה צביה לפקוד אותו מפעם לפעם, למצוא שם נחמה. "הרגשתי צורך להיות פה", מספרת צביה ועיניה מתמלאות דמעות, "הייתי עומדת בעיקול הזה בכביש וקוראת לו, צורחת את שמו. אבל אלעד לא ענה לי".
השבוע, לקראת האזכרה שבה יצוין עשור למותו של אלעד באסון השריפה בכרמל, הצטרפו אליה גם שתי בנותיה, ליאל וליעד בנות השמונה. התאומות יפות התואר נולדו בהליך פונדקאות שנתיים פחות תשעה ימים, לאחר פטירתו של האח שלא זכו להכיר. השמות שהעניקו להן הוריהן מורכבים משמו של אלעד ‑ ליאל וליעד. "עד שהן הגיעו היינו בחושך", מספרת צביה, "בשנה הראשונה לא רציתי בכלל לצאת מהבית. בחודש הראשון החברות שלי גם ישנו אצלנו, כי הן פחדו שנעשה משהו לעצמנו. גם אנחנו פחדנו שנעשה משהו כזה”.
אני הסעתי אותו לשם
ואז הגיעו ליאל וליעד “ואילצו אותנו לחזור לחיים”, מספרת צביה. “היינו צריכים למלא את המקרר, לבשל. אין מה לעשות, כשתינוקת בוכה חייבים לתת לה אוכל. אני מדמה את מה שקרה לנו למשחק סולמות וחבלים. היינו למעלה והחלקנו לנקודת ההתחלה. התחלנו מאפס. קמנו בלילה לתינוקות והחלפנו טיטולים ועשינו אמבטיות. כשהן גדלנו והיינו הולכים איתן לגן, הילדים אמרו: 'הנה סבא וסבתא הגיעו'. היום, כששואלים את ליאל וליעד האם אנחנו סבא או סבתא שלהן, הן עונות מיד: 'מה פתאום, זה אבא ואמא שלנו'. הן גאות להיות הבנות שלנו והאחיות של אלעד".
אלעד ריבן נולד להוריו אחרי כמה שנות טיפולי פוריות והפך מיד למרכז חייהם ומקור אושרם. הוא היה תלמיד מצטיין בכיתה י"א בבית הספר הריאלי העברי בחיפה, שלמד חמש יחידות במתמטיקה, באנגלית, בפיזיקה ובערבית. בנוסף, התנדב בצופי האש והיה מוקף חברים. חלומו הגדול היה להיות טייס קרב בחיל האוויר, והוא אף החל בלימודי טיסה על מטוס ססנה שמימנו לו הוריו.
ב־2 בדצמבר 2010 פרצה השריפה בכרמל, האסון האזרחי הנורא בתולדות המדינה שגבה את חייהם של 44 בני אדם. כצופה אש ומתנדב בשירותי הכבאות וההצלה חיפה אלעד לא יכול היה לעמוד מנגד. כשראה באותו יום חמישי נורא לפני הצהריים את העשן השחור הסמיך שהיתמר מכיוון יערות הכרמל, מיהר להתקשר לאימו ולבקש שתגיע לאסוף אותו מבית הספר כדי שיוכל להצטרף ללוחמי האש ולסייע להם.
"אני אמא חרדתית", מודה צביה, "ואלעד היה אתרוג האתרוגים. עטוף בצמר גפן, דאגה ואהבה. למרות זאת אני הייתי זו שהסיעה אותו לשם. לא יכולתי לעשות אחרת. הרגשתי את ההתלהבות שלו ואת הרצון שלו לעזור. לא תיארתי לעצמי שהוא לא יחזור".
החיים חטפו סלטה נוראית
אלעד הצטרף לצוות “עמק 9” של כבאות והצלה (ראו מסגרת). במהלך הניסיונות לסייע לאוטובוס הצוערים שנקלע ל"עיקול המוות" והחל לעלות באש קיפח גם צוות לוחמי האש, ובהם אלעד, את חייהם. "לאחר שהסעתי אותו לשטח הכינוס של הכוחות נסעתי לקניות", נזכרת צביה. "חזרתי הביתה, הדלקתי את הטלוויזיה וראיתי כיתוב: 'כבאים לכודים באזור כלא דמון'. ידעתי מיד שאלעד קשור לזה. הרגשה של אמא. התקשרתי אליו, אבל הוא לא ענה".
כשהגיעה הבשורה הנוראה, מספרת צביה, הבית התרוקן באחת. "איזו סלטה נוראית החיים שלי חטפו", היא אומרת. "הוא היה בסך הכל בן 16. פתאום הכל נשבר. הכל נמחק. השריפה הזאת שרפה גם אותי".
זאת הייתה ההרגשה שלך?
"כן. אמרתי לעצמי, 'טוב, אני אלווה אותו להלוויה, כי מגיע לו. ואשב עליו שבעה, כי מגיע לו'. הוא היה כל החיים שלי. אבל אז בא אליי שר החינוך דאז, גדעון סער, ואמר: רוצים להעניק את פרס שר החינוך על שמו של אלעד. ובשלושים היה כנס עם ראש הממשלה ועליתי לדבר. זה החזיק אותי. הבנתי שרוצים לשמוע על אלעד. המפגשים האלה, עם בני נוער במכינות קדם־צבאיות או חיילים בצבא, מחזקים אותי עד היום. אלעד היה ילד עם מוסר גבוה והרבה מוטיבציה. חרוץ מאוד. היה לו דרייב עצום. עשה מיליון דברים, כאילו להספיק במעט שנותיו. הוא אהב אנשים, אהב את החברים שלו, אהב אותנו. נתן כבוד. היה אומר תודה למורים שלו בסוף שיעור. הייתה לו ראייה בוגרת, אחראית, ואינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה".
טייסת הכיבוי, שהוקמה ב־2011, קרויה "טייסת אלעד", על שמו. "זה המעט שמגיע לו", אומרת צביה. "הרי את החלומות שלו הוא כבר לא יממש".
את מספרת לליאל ולליעד על האח הבכור שלהן?
"כן, אבל טיפין־טיפין. אני יכולה להגיד: 'אלעד אהב לאכול את זה', 'אלעד לא אהב את זה'. הן יודעות שהוא הלך להציל אנשים בשריפה. אחת מהן שאלה אותי: 'אמא, אבל למה נתת לו ללכת?'. אמרתי לה: 'כי סמכתי עליו, כי הוא היה אחראי'. הוא גם הרגיע אותי כשאמר, 'אמא, לא שמים אותנו בקו הראשון, אין לך מה לפחד'.
הבנות, תלמידות כיתה ג', כבר יודעות שהשם שלהן מורכב משמו. “כשהן היו בגן, הגננת ביקשה מההורים לכתוב איך בחרו לילדים את השם. אמרתי: זו ההזדמנות לספר להן. כתבתי שליאל וליעד קרויות על שם אח שלהן שנהרג בשריפה. הגננת סיפרה את זה לילדים. כך זה בעצם נכנס הביתה. לאט־לאט הן מבינות יותר ויותר. הן באות איתי לעיתים לבית הקברות. לא לעיתים קרובות כמו שאני הולכת", אומרת צביה ועיניה דומעות, "אני הולכת הרבה. לפעמים בקיץ הבנות באות איתי, משקות. זה מכניס אווירה של שמחה כזאת, לשפוך הרבה מים ולהשקות".
התמונה האחרונה של אלעד ריבן ודני חייט
בשבוע שעבר, לקראת האזכרה השנתית לאלעד ריבן, שתיערך ביום שישי הקרוב ‑ קיבלה צביה מזכרת מצמררת מבנה האהוב. יש לה אמנם מספר תמונות שצולמו במהלך השריפה הגדולה, שבהן הוא משתתף בפעולות הכיבוי, אבל הוא לא נראה ברור וחד בגלל הנסיבות. תמונה חדשה, שלא ידעה עליה לפני כן, הגיעה אליה ביום חמישי שעבר ומרגשת אותה מאוד. אפשר לראות בה היטב את אלעד ודני חייט ז”ל (בווסט האדום), הכבאי שיצא גם הוא לעזרת אוטובוס הסוהרים, נפצע בשריפה באורח קשה ומת מפצעיו. שניהם עומדים מאחורי כבאית “עמק 9”. "ראיתי את התמונה וקיבלתי שוק", אומרת צביה, "אני לא מפסיקה להסתכל עליה. זו התמונה האחרונה של אלעד שהיא גם ברורה כל כך. אני רואה בה את אלעד שלי, עם מדי הכיבוי, על כל מה שאפיין אותו. בטוח, נחוש, רציני, עומד בשטח, עם מוטיבציה בשמיים, מקשיב להסבר של דני חייט, מתעניין במה שהוא מראה לו. הוא כל כך חי שם, שבא לי לצרוח" | כתב: ליאור אל־חי

