מלחמת תרבות

את ההופעה הכי מרגשת שלו בזמן האחרון נתן איתי לוי דווקא בכנסת. זה לא שהיו לזמר הרבה אלטרנטיבות, ובכל זאת היה נדמה שהנאום שלו מלפני שבוע וחצי בפרלמנט הוא רגע אחר בתקופה המזעזעת הזאת, שבה עולם התרבות נדחק, נשחק וייתכן שאפילו נמחק, בחסות ההזנחה הפושעת של השלטון. "בשמחות, כשמישהו מביא את המדליה או את האירוויזיון, ראש הממשלה מר ביבי נתניהו, יודע לבוא", אמר לוי בקטע החזק ביותר. "לפעמים צריך לבוא גם בהלוויות".

אבל תעשייה שלמה, שמפרנסת מאות אלפי אנשים ומעצבת את הנפש יותר מכל קנייה ב"בלאק פריידי", נקברת כמו חמור אומלל. לא במקרה קשה היה למצוא התרגשות וציפייה בשטח נוכח "מתווה" חדש שפורסם השבוע ואמור לאפשר למוסדות להיפתח ולאירועים להתקיים. הרוח הנושבת מכיוון נתניהו ומשרד הבריאות מדברת על הגבלות נוספות וחזרה אחורנית בהקלות עד ההבטחה – זה כבר מזמן לא איום – להטיל סגר נוסף. ואילו הגוף שגיבש את המתווה, משרד התרבות, נשלט על ידי שר עמוס בכוונות טובות, אבל כזה שמסמל את המפלגה שהיא ילד הכאפות של הפוליטיקה. כשנתניהו והליכוד יסיימו איתם, נראה אם לחילי טרופר בעצמו יישאר חשק לשיר.

ולכן לא נותרו יותר מדי ברירות אלא להתכונן לחורף ארוך, מר ומתסכל של צעקות מחאה מחד והיערכות ליום שאחרי הפצה נרחבת של החיסון מאידך. ברובד המיידי, עוד ועוד אמנים מצליחים צריכים להסתכל על לוי וללמוד, שגודל השעה מחייב לשבור את החומות של הזהות הפוליטית, לאחד כוחות ופשוט להשתמש בפופולריות כדי לא להוריד את הנושא מסדר היום. זה אומר גם פעולות חריפות יותר, שימשכו תשומת לב, נגד האלימות המתוחכמת שמופעלת נגד התרבות. זה בטח יותר מוסרי מחיפוש אחר חלטורות בדובאי, מכניסות ככל שיהיו.

בטווח הארוך, המסקנה המדויקת של לוי צריכה להדהד בראשם של האנשים שלא יודעים מאיפה יביאו פרנסה לעצמם ולאלה שתלויים בהם. יום אחד זה יקרה ופעמוני "גאווה ישראלית" יצלצלו בזירה כלשהי. או אז יתחיל טקס ההתנפלות והניכוס הלאומי, שבו המנגנון המנוון והרקוב עוד יבוא לגבות חובות של יחסי ציבור. הלוואי וכשזה יקרה, ואמן או אמנית ישמעו את המשפט "ראש הממשלה רוצה לדבר איתך", הם יענו בשידור חי: "מי שלא יודע לבוא להלוויות, שלא יבוא גם בשמחות".