"המקום הזה החזיר אותנו לחיים": 24 שעות בבית הקפה שמעסיק רק אנשים עם מוגבלויות
מיוחד ליום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלויות: כתבתנו הצטרפה למשמרת בבתי קפה שמעסיקים רק אנשים עם מוגבלויות פיזיות ונפשיות, ושמעה מהעובדים על הילדות הקשה, ההתמכרות לסמים, הסכיזופרניה והמאניה־דפרסיה שהורידו אותם ממסלול החיים, והתקווה שמצאו בעבודה במטבח. וגם: איך משבר הקורונה והסגרים דירדרו אותם שוב לדיכאונות ולפחדים
כבר חודשיים שחבצלת עמוס וקלי סלסקובזקי לא עובדות. לכאורה עוד סיפור כואב אחד מני רבים של עובדים שהוצאו לחל"ת או פוטרו בעקבות משבר הקורונה. אלא שעבור עמוס, בת 58, וסלסקובזקי, בת 41, מדובר בסכנה ממשית לבריאותן. שתי החברות מתמודדות עם בעיות נפשיות, ובית הקפה "בעלמא" של האגודה לבריאות הציבור, שבו הן עובדות במתחם התעשייה בפתח־תקווה, הוא המסגרת התומכת היחידה שמחזיקה אותן על הרגליים מדי יום.
כשלושים אנשים בעלי מוגבלויות מועסקים ב"בעלמא". הם ממלצרים, מברמנים, עובדים במטבח, ובעיקר נהנים מחברה ומתעסוקה במקום לשקוע בדיכאונות.
"אנחנו פה כבר שמונה שנים", אומרת חבצלת, אמא לשניים שעלתה מברזיל בצעירותה, "אבל מאז שהוא נסגר לא הייתה לנו סיבה לקום בבוקר".
כמה זמן את עובדת פה?
"שש שנים. עברתי פה תהליך שיקום מדהים. הייתי לבד, גרתי ברחוב והייתי מכורה לסמים ולאלכוהול. כל היום נכנסתי ויצאתי ממוסדות גמילה. ופתאום מצאתי את 'בעלמא', מצאתי בית. אני, שלא ידעתי לחתוך עגבנייה, הפכתי למנהלת ראשית של המטבח".
המצב שלך החמיר מאז שהמקום נסגר?
"מאוד. להיות תקועה כל הזמן בבית, בלי תעסוקה - הכל חזר לי. הגעתי למצב שאני מידרדרת, חוזרת שוב לפוסט־טראומה ולסכיזופרניה קשה. אז אישפזתי את עצמי שוב במוסד לבריאות הנפש".
גם חבצלת סבלה מרגרסיה במצבה הנפשי בעקבות משבר הקורונה. היא סובלת מסכיזופרניה, ובמשך שנים הייתה מכורה לסמים קשים, נכנסה ויצאה ממחלקות פסיכיאטריות. "הייתה לי ילדות מאוד קשה", היא מספרת ומשפילה מבטה. "ילדתי שני ילדים ולקחו לי אותם בגלל המחלה והסמים. הגעתי למוסד גמילה, שזה בדיוק השלב שבו אתה מחליט לעשות שינוי או למות. התחלתי ללמוד ללכת מחדש, לאכול, כמו תינוק. וכשסיימתי את הגמילה הציעו לי לעבוד פה".
איך העבודה שינתה אותך?
"עברתי פה תהליך מדהים. התקדמתי בתפקידים וגם התחלתי להרוויח כסף. הייתי מגיעה לפה משבע בבוקר עד השעות הקטנות של הלילה, עושה כפולות, מדברת עם לקוחות, חיה פה. עם הזמן גם הילדים שלי החליטו לפתוח את תיק האימוץ, מצאו אותי, והיות שעברתי תהליך שיקום הסכימו שאחזור להיות איתם בקשר".
אז הקפה הפגיש אותך שוב עם הילדים שלך?
"בדיוק. בזכות בית הקפה החזירו לי את הילדים שלי, ואני אפילו סבתא לנכדה. שש שנים הצלחתי להחזיק מעמד בגמילה, אני גרה בהוסטל יחד עם קלי (סלסקובזקי) פה בפתח־תקווה ומתכוונת לעבור סוף־סוף לדירה משלי. ופתאום באה הקורונה והוציאה אותי מאיזון לגמרי. בית הקפה, העבודה, הלקוחות, זה מה שהחזיר אותי לחיים, זה מה שהחיה אותי. והכל חזר — החרדות, הפחדים, אישפזתי את עצמי. המשכנו לקבל חל"ת, אבל הכסף לא משנה כמו המצב הנפשי שלנו. הפסקתי לקחת תרופות לפני חודשיים, אבל עכשיו אני כל הזמן בשיחות עם פסיכולוגים, עובדות סוציאליות ומי יודע לאן אדרדר".
"לא רואים את האופק"
יותר ממיליון אנשים עם מוגבלות חיים בישראל, והם מהווים כעשרים אחוזים מכלל האוכלוסייה הבוגרת בארץ. ביניהם אנשים עם מוגבלות פיזית, חושית, קוגניטיבית ונפשית. בשנים האחרונות חלה עלייה בשיעורי התעסוקה של אנשים עם מוגבלות, בין היתר כתוצאה מהמדיניות והחקיקה בתחום. מסקר שערכה נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות עולה כי רוב המועסקים פוטרו, הוצאו לחופשה או הפסיקו לנהל עסק בשיא משבר הקורונה.
"בית הקפה שלי הוא השגרה היחידה של מתמודדי הנפש", מסביר אורי רוזנר, בן 48, מנהל המסעדה. "כל סגר אנחנו נסגרים מחדש, מאז ספטמבר אנחנו חודשיים וחצי סגורים ולא רואים את האופק".
חשבתם לעבור לטייק־אוויי בזמן הקורונה?
"טייק־אוויי ומשלוחים זה לא מה שיספק את העבודה לאנשים פה. הם צריכים חברה, צריכים את הלקוחות והחברים שנמצאים איתם".
גם רשת בתי הקפה "קפה טוב", המעסיקה בעלי מוגבלויות, סגרה את שעריה עם הסגרים. אבל אחרי תקופה ארוכה החליטו בעלי הרשת שהם לא יכולים להרשות לעצמם להשאיר את עובדיהם בבית, והם פתחו את הרשת מחדש אך ורק לטייק־אוויי. צפרה דגן, אמא לשניים, בת 52, ודור סופר, סטודנט למחשבים בן 30, מיד קפצו על ההצעה והיו הראשונים לעבוד בסניף החדש שנפתח החודש בשכונת פלורנטין בתל־אביב.
שמונה בבוקר, יום רביעי. צפרה ודור מחכים לי בבית הקפה מחויכים ונמרצים. מאחוריהם עומד אבי צרפתי, מנהל הסניף. בעברו ניהל מסעדות מוכרות וגדולות אך בחר להצטרף ל"קפה טוב" מתוך שליחות.
"הלקוחות שנכנסים לפה לא יודעים שהסניף מנוהל על ידי אנשים בעלי מוגבלויות", הוא אומר. "מי שנכנס רוצה לקבל את השירות הכי טוב. אני מגיע מתחום המסעדנות ולפני חמש שנים למדתי את נושא הטיפול בהדרכה שיקומית במטרה לשלב שיקום עם בישול. הקונפליקט הוא לאזן בין מענה לציבור הרחב לבין המענה השיקומי. אתה צריך להגדיר את הגבולות. אתה רוצה שהמוצר שאתה מכין יצא הכי טוב, ולדעתי אנחנו מצליחים לעשות את זה".
הם מצליחים לעשות הכל במטבח?
"התהליך מורכב הרבה יותר מחיתוך מלפפון. זה מתחיל מההגעה למשמרת, ממשיך בהתמדה שהיא הבסיס, משם הדרך לעבודה במטבח היא פשוטה. וכל זה בזמן שצריך לשרת לקוחות. אם אחד מנותני השירות עובר התקף אני לא עוצר הכל - אני לוקח אותו הצידה, מדבר איתו, מרגיע וחוזר לשרת לקוחות".
"הגעתי לסניף הזה מסניף אחר שעבדתי בו ביהוד ונסגר בקורונה", משתפת צפרה תוך שהיא מכינה קפה. "סל השיקום כישר אותי לפה אחרי שהייתי מאושפזת בתל השומר, והטוב שיצא מהאשפוז הזה הוא 'קפה טוב'. הסניף הזה יוצא דופן כי אנחנו חלק מהשכונה, מואר פה, פינתי, וכולם חברים שלנו".
במה עסקת בעבר?
"לפני שהתפרצה אצלי המאניה־דפרסיה הייתי מורה ליוגה, היה לי סטודיו משלי. בשלב מסוים למדתי גם פסיכולוגיה התנהגותית בקנדה. אחרי זה למדתי בבית ספר לאחיות פה בארץ אבל לא סיימתי אותו כי פרצה אצלי המחלה ובית הספר לאחיות לא היה מוכן לתת לי להיות אחות כי יש לי מחלת נפש, ומי שיש לו מחלת נפש לא יכול להיות אח במקצוע".
זה שבר אותך, שלא איפשרו לך להיות אחות?
"כן, אבל עכשיו אני שמחה שזה קרה כי זה הוביל אותי לפה וממש נולדתי מחדש. עברתי משבר נוראי בחיים עם המחלה והייתי בלא מעט אשפוזים כפויים, והעבודה פה הצילה אותי. אני לא אוהבת סטריאוטיפים, ועכשיו אני רואה את הדבר הזה כתחליף לאשפוז ששם הכל מחולק לפי תבניות. בבתי חולים פסיכיאטריים מתייגים אותך בשנייה כחולה נפש. אתה מקבל יחס קשה והמון תרופות. פה כל אחד והבעיות שלו, אבל מקבלים אותו כמו שהוא, בלי לשאול ובלי לשפוט. גם הלקוחות לא שופטים. אם מישהו לא מגיע כי הוא בדפרסיה - לא מוותרים ושומרים איתו על קשר".
קשה לך עם התיוג "חולי נפש"?
"בהתקף הראשון שעברתי פירסמתי המון ברשתות החברתיות והמשטרה עצרה אותי. בתקופה הזאת כל החברות שלי מלימודי האחיות התרחקו ממני בבת־אחת, פשוט ניתקו איתי קשר. זה היה הכי כואב. נשארתי בלי כלום, איבדתי הכל וחזרתי לגור אצל אמא, וכל הביטחון שלי נעלם. המקום הזה מחזיר לי את הביטחון, גורם לי להאמין בעצמי. אם לא הייתי יכולה לעבוד אפילו כמה שעות ביום, אני לא יודעת מה היה קורה".
דור גילה את המחלה בגיל מאוחר יחסית. מילד ספורטאי מוקף בחברים הוא קיבל את תווית הסכיזופרן, התנתק מכולם והסתגר למשך שנה בבית. היום, אחרי התהליך שעבר עם "קפה טוב", חזר לו הביטחון והוא לומד מחשבים.
"הייתי ספורטאי עד גיל 16 בהפועל תל־אביב בכדורסל, אבל אז התפרצה אצלי סכיזופרניה", הוא אומר ומסביר שהוא מעדיף להסתכל ברצפה. "בהתחלה לקחו אותי לבית חולים גהה, לא עשו לי בדיקות לא כלום, פשוט לא האמינו למה שאמרתי. הסתגרתי שנה בבית ולא יצאתי לשום מקום. לא דיברתי עם אף אחד. אז ההורים לקחו אותי שוב לבדיקות, והפעם האמינו לי ויצא שיש לי סכיזופרניה. זה בא והולך אבל למדתי להתמודד עם זה. אם אני נבהל או נלחץ, האנשים פה מבינים אותי ועוזרים לי. לפני שנכנסתי לעבוד פה ניסיתי לעבוד במקום אחר, אבל נפצעתי שם בגלל המחלה וכל הביטחון שלי ירד".
ואיך זה עבד פה?
"בזכות העזרה החברתית. בהתחלה לא הצלחתי לחתוך מלפפון ועכשיו אני חותך לבד סלט צ'יק־צ'ק, עובד בקופה, עושה קפה, הכל. בנוסף אני לומד מחשבים במכללה, כותב מוזיקה. חי מחדש".
פועלים גם בבתי חולים
קפה "יום טוב" הוא אחד מכמה בתי עסק שמנהל עופר כהן, אבא לשניים בן 48, שסובל בעצמו ממוגבלות פיזית. כהן הקים במקביל בתי קפה חברתיים שנמצאים בתוך חברות היי־טק, בתי חולים פסיכיאטריים, ועוד. יש מפעלי נרות, שוקולד, סבון וקרמיקה, רשת חנויות הספרים "סיפור חוזר", ואפילו 250 דוג־ווקרים ברחבי העיר - בכולם מועסקים בעלי מוגבלויות.
"כל העסקים שלנו הם חברתיים ומופעלים כמרכזי הכשרה לאנשים עם חסמים תעסוקתיים", מתגאה כהן. "כולם נמצאים בקהילה מתוך הבנה שאם רוצים לייצר תהליכי שיקום איכותיים חייבת להיות אינטראקציה עם הקהילה. כל העסקים נורמטיביים לחלוטין כדי לשלב את מקבלי השירות בשוק הרגיל. אדם שמגיע לכאן להכשרה עובד בצורה נורמטיבית על קופה מתקדמת, מכונת קפה שיש בכל בית קפה, וככה המעבר להשתלבות בשוק העבודה יותר קל. זה פותר המון חסמים בדרך".
אתם מתנהלים ככה גם מבחינה עסקית?
"אנחנו קבוצה שעובדת כמו ארגון רגיל - ראייה עסקית עם יעדים, מדדים, מטרות. בכל ישיבת הנהלה יושב בעל מוגבלות שיודע הכי טוב להסביר לנו את הצרכים, מה טוב ומה לא טוב. אנחנו לא מקבלים תרומות כאידיאולוגיה. אנחנו רוצים לצאת מהמקום של התלות והמסכנות. אדם שיש לו חסמים תעסוקתיים בשוק העבודה, הדבר האחרון שאנחנו רוצים להגיד לו זה שבית הקפה שהוא עובד בו צריך להיסגר".
איך הגעת לזה?
"תמיד עבדתי בעולם העסקים והמזון במקומות כמו 'לחם ארז' ו'פיקנטי'. הייתי בתפקידים בכירים, ולפני 16 שנה עברתי תהליך רפואי לא פשוט, השתלת כליה בסין. פתאום מצאתי את עצמי מוגבל פיזית. ניסיתי לחזור לעבודה אחרי השיקום והבנתי שיש המון חסמים. טיפסתי על הקירות מרוב שעמום. ואז הכרתי את עירד איכלר שהקים ב־2005 את 'שכולו טוב' - עמותה לקידום ושילוב תעסוקתי וחברתי של אנשים עם התמודדויות נפשיות בקהילה. הארגון היה אז מאוד קטן, שלושה־ארבעה סניפים בסך הכל. התחברנו, ושנה אחרי ההקמה נכנסתי לנהל והתחלנו להרים את המערכת ואת הפעילות והתפרענו.
"כל אדם שמגיע אלינו שומע את המשפט 'טוב שבאת, מתי אתה הולך'. טוב שבאת כי זה בחירה, שיקום תעסוקתי זו בחירה, לקום בבוקר ולא להישאר במיטה ולעשות משהו עם החיים שלך. מתי אתה הולך זה בסוף לראות שהבנאדם שעובר תהליך הכשרה מהיר יכול לצאת לשוק החופשי. מקום עבודה רגיל משמר את העובדים הכי טובים שלו, פה העובד המצטיין יוצא מבית הקפה מיד כדי להתחיל בחיים בחוץ".
לפנייה לכתב/ת 
