כשלימור גולדשטיין הגיעה בפעם הראשונה לתיאטרון בית ליסין אחרי תשעה חודשים, היא התקשתה להסתיר את הדמעות. במיוחד כשנכנסה לחדר החזרות. "הרגשתי כמו בן־אדם שחוזר הביתה מגלות ארוכה", היא אומרת. "חדר החזרות הוא המקום הכי אהוב עליי בעולם. אני על הבמה 30 שנה, ובתשעת החודשים האחרונים הייתי צריכה לעשות איזושהי הדחקה למקום הזה כדי לא למות מגעגועים. אתה לא יכול לחיות עם גווייה. כשהגעתי לאולם החזרות, זה הציף אותי בטונות של רגשות, ובכיתי. להיות שחקנית מגדיר אותי יותר מכל דבר אחר — לפני היותי אמא ולפני היותי בת זוג, וחוסר הוודאות, חוסר השליטה וחוסר הפרנסה היו נורא קשים לבן־אדם כמוני שהוא מאוד חרוץ, משימתי ורגיל לחיי יצירה".

עכשיו גולדשטיין נמצאת בחזרות להצגה "סינית אני מדברת אליך" שכתבה סביון ליברכט, אבל אין לה שום מושג מתי הקהל יראה אותה שוב על הבמה. עוד כמה שבועות של חזרות, וההצגה תיכנס להקפאה עד שעולם התרבות יחזור לחיים. "זה כמו להיות בהיריון ולהקפיא את העובר", היא אומרת, "תחושה מאוד מוזרה, אבל אני אומרת כל יום תודה שאני הולכת לחדר החזרות".

"הקירות סגרו עליי"

החודשים הראשונים של הקורונה היו הכי קשים עבור גולדשטיין (52), מהשחקניות המוערכות בארץ. קצת לפני שהעולם נעצר היא רצה עם השלאגר "משפחה חמה" בכל רחבי הארץ והייתה עסוקה בחזרות להצגות שמעולם לא עלו בגלל הקורונה. "אתה מכיר את הסרטים המצוירים שבהם הדמות רצה ורצה, ואז יוצאת מהמצוק, ממשיכה לרוץ כמה דקות באוויר, קולטת שהיא בתהום ומתרסקת?" היא אומרת. "זה מה שהרגשתי. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אחר כך הגיע השלב שבו אתה מעכל שאין כלום, ואז שלב הדיכאון. יש אחד שצריך לטפס על הרים ולעשות בנג'י כדי לחוות ריגושים, ואני מתחפשת על הבמה לחיים של אנשים אחרים כדי לחוות את זה. ניסיתי לחזור לציור, ניסיתי להמציא את עצמי מחדש, והבנתי שבשביל להיות מאושרת אני חייבת לשחק".

מה הכי דיכא אותך?

"חלק מהדיכאון היה התחושה ששום דבר לא מנוהל כאן. אם לפחות היית נושא את עיניך למישהו שנותן דוגמה וחזון, נחמה ואופטימיות, שאתה מאמין שהוא עושה הכל כדי שנצא מזה, היה במה להיאחז. אבל התחושה היא של קטסטרופה, שהבית שלך בוער וכל אחד צריך להציל רק את עצמו. אם ראש הממשלה השתמש בדימוי של הטיטניק, אז מבחינתי, הקפטן לקח את סירת ההצלה ואת האוצר של האונייה, הלך להציל את עצמו ואנחנו טובעים. מי שיודע לשחות אולי נשאר בחיים, ומי שלא — טובע. כל ההחלטות שמתקבלות כאן הן פופוליסטיות ופוליטיות. בהתחלה זה היה חצי דיכאון וחצי התקף חרדה. אתה קם בבוקר ומרגיש שהקירות סוגרים עליך".

לפני כמה חודשים גולדשטיין הבינה שאין לה ברירה, ובנתה יחד עם השחקן והבמאי אלון אופיר ערב שירוץ החל מהשבוע הבא בבתים פרטיים ובחצרות הבתים. מונולוגים מהצגות שבהן הופיעה שסביבם תפרה סיפורים מחייה. אופיר מביים, שר שירים ששניהם אוהבים ומשחק לצידה. "באיזשהו שלב יצאתי מהפוזיציה של המחאה והכעס כי הרגשתי שזה פשוט עושה לי רע נורא, ואני לא רוצה להעביר ככה את החיים.

"היה איזה סבב שאמרו שחוזרים להופיע אחרי חצי שנה, ואז סגרו עוד פעם את התיאטרון. ווייקנד שלם הייתי בגובה דשא, ואז קמתי ואמרתי, 'גמרנו, אני מצילה את עצמי'. נכון לרגע זה — טפו־טפו — אני בן־אדם מאושר. מה יהיה מחר בבוקר אני לא יודעת. אלון המוכשר הוא גם הסאונדמן ואני גם הנהגת, ושנינו פועלי במה. זאת באמת תחושה של לחזור לבסיס של מה זה להיות שחקן. שחקן שמביא את מרכולתו לאיזו חצר של אנשים, עולה על ארגזים ומופיע".

במפגש של אנשי תיאטרון בית ליסין עם שר התרבות חילי טרופר שאלת אם הוא לא נחמד מדי כדי להוציא את העגלה מהבוץ.

"לצערי אנחנו נמצאים במזרח התיכון, ותרבות המזרח התיכון השתלטה עלינו. אני מרגישה מאוד זרה בתרבות האגרסיבית והמתלהמת הזאת, עם השפה המאוד נמוכה, שלתוכה אנחנו מתפתחים בשנים האחרונות. יש תחושה שבזים לכל מה שהאינטלקטואלים ואנשי הרוח מייצגים. נהיה מין בון טון שדורסים את כל מה שמייצג אליטה תרבותית. נהיינו שכונה. אם אתה לא אגרסיבי, יורדים עליך. בעצם אמרתי לשר, תנסה להיות קצת יותר מרפקן בקונטקסט שאתה חי בו, כי כל מה שהביא לפוליטיקה בשנים האחרונות יושרה, משהו מנומס, דרכו עליו, קיפלו אותו וירקו אותו החוצה. מאוד הערכתי את התשובה שלו. הוא אמר שאלו שהופכים שולחנות ועושים הרבה רעש וצלצולים, בזה זה מתחיל ובזה זה נגמר, והוא עובד בשקט וביסודיות".

יש אנשי תיאטרון שאומרים שמירי רגב, עם הכוחנות שלה, כן הייתה מצליחה להזיז דברים.

"אני לא מסכימה. במקרה שלה זה יותר מכל רעש וצלצולים ונזק בכל משרד שהיא פועלת בו. אני לא רואה שם כישרון. יש בולדוזר שמניע כוחות סביב האלקטורים של עצמה. זה פשוט קונטקסט כל כך ציני העולם הפוליטי. אני חושבת שלכולם יש גועל מהעולם הפוליטי, לא קשור לאיזה מחנה פוליטי אתה שייך".

ולמה אף אחד בממשלה לא סופר אתכם?

"זה לא מהיום. אנחנו מגיעים למצב הזה אחרי כמה שנים שעולם התרבות שימש שק החבטות של הממשלה. מהיותנו חלק מעולם הרוח, מעולם התרבות, נהיה נורא פופולרי לחבוט בנו. הגענו לקורונה כילד החבוט של הכיתה. במה נאיים? נעשה שביתות? את מי זה מעניין. תמיד לאורך ההיסטוריה האמנים היו נתונים לחסדיהם של בעלי הממון. הפגנות של אמנים מעוררות גם אנטגוניזם. תראה מה שקורה בהפגנות נגד ראש הממשלה. מכנים את המפגינים אנרכיסטים, והם האחרונים להיות כאלה.

"תחשוב כמה אבסורדי ומקומם זה שלהגיד היום על מישהו שהוא יפה נפש זו קללה. אבל אני חושבת, ותרשה לי לצטט את אחד המונולוגים שאני עושה במופע, מ'ליזיסטרטה 2000' של ענת גוב, שאף אחד לא יזכור עוד אלף שנה איך קראו לאנשי הצבא מספרטה או אתונה, כי אנשי צבא לא מתים, רק מתחלפים. גם פוליטיקאים. את סוקרטס, סופוקלס ואריסטו יזכרו, ומה שיישאר אחרינו זה דויד גרוסמן וחנוך לוין ומאיר שלו, לא כל מיני שרים מלחכי פנכה ופוליטיקאים. הם מתחלפים. היום הם פה ועוד שנה אף אחד לא יזכור אותם. לכן בסופו של דבר התרבות תנצח".

"לא נכנעתי להטרדות"

היא נשואה לרון אבידן, מנכ"ל חברת אזורים ובנו של כדורסלן מכבי תל־אביב אמנון אבידן, ואמא לדניאל (13) ואורי (אוטוטו 17). גולדשטיין הצליחה לשמור במשך שנים על מעמדה כאחת השחקניות המצליחות והעסוקות בתיאטרון הישראלי, היא כיכבה בהבימה, תיאטרון חיפה ובקאמרי ובשנים האחרונות בבית ליסין ("הים הכחול העמוק" ו"אוסלו"). "בתחילת הקורונה הייתי עושה לילדים שלי משטר מסכים, אבל כבר אין משטר מסכים", היא אומרת. "למזלנו, הילדים הם יצורים מאוד סתגלנים, אבל אני לא יודעת מה זה יעשה להם בעתיד, ואיך הם יזכרו את התקופה הזאת בחיים שלהם. הבן הגדול חזר השבוע לבית הספר, והקטן, שנראה לי שילך בדרכי, עוד לא. לדעתי מתחילת השנה הם היו איזה יומיים בבית הספר. הם כל היום מול המסכים, וזה הדבר שהכי מבאס אותי. הם נהיו זומבים".

גולדשטיין היא אחת שלא חוששת להביע את דעתה. הרבה לפני מהפכת מי־טו חשפה כי שחקן מוכר ניסה לכפות את עצמו עליה בתחילת הקריירה שלה. "אני בעצם דיברתי על מי־טו לפני שזה היה פופולרי", היא אומרת, "רק שעכשיו משנים גישה תודה לאל. המהפכה הצליחה עד גבול מסוים. אין ספק שאנחנו כחברה הרבה פחות שוביניסטים מפעם, מתייחסים אחרת לנשים, אבל עדיין יש לנו דרך ארוכה לעבור. עדיין יש פער כלכלי גדול בין מה שגברים מרוויחים למה שנשים משתכרות. תראה גם מה קורה מבחינת אלימות נגד נשים ורצח נשים. זה רק נהיה יותר נורא ומפחיד בקורונה. עשינו דרך ארוכה ויש עוד דרך לעשות".

היו רגעים שרצית להפסיק לשחק?

"כן, גם בשנה הראשונה, המדוברת, כשאותו שחקן הציק לי והטריד אותי מינית. היה לי מאוד קשה להמשיך לשחק איתו, אבל לא עזבתי את ההצגה. נשארתי אז מתוך תחושה שאם אני מוותרת, אני כנראה מוותרת על מי שאני, על המהות שלי כשחקנית, על החלום הגדול שלי, ועל צ'אנס חד־פעמי שקיבלתי שלא בטוח שיחזור אי פעם".

קשה שלא לחוש בהתרגשות של גולדשטיין בחזרות ל"סינית אני מדברת אליך", שכתבה סביון ליברכט ומביימת מנכ"לית התיאטרון ציפי פינס. יחד עם גולדשטיין נמצאים על הבמה גם דניאל גל, קובי פרג' ושירי גולן. "זה מגניב, כי זו למעשה הפעם הראשונה שאני עובדת עם ציפי כבמאית. חוויתי אותה עד עכשיו כמנהלת תיאטרון, וזה היה לגלות בה צד שלא הכרתי — את הצד של היוצרת, ושם היא הרבה יותר פתוחה ורכה. היא נורא אוהבת שחקנים ונורא נעים לעבוד איתה. אבל הדבר שהכי ירגש אותי יהיה כשנוכל להציג את ההצגה הזאת בפני קהל ושעולם התרבות יחזור. אני מקווה שזה יקרה וכמה שיותר מהר, כי היו לי לפעמים גם חששות שאולי לא נחזור לשחק יותר". •