להיות תמיד האח הגדול

אחי גדי, שגדול ממני בעשור, סובל ממוגבלות שכלית ומשיתוק מוחין שנגרמו לו עקב רשלנות רפואית ואי־קבלת חמצן בלידה. זה אומר שלמרות שהוא האח הגדול שלי הוא חושב כמו ילד קטן, נראה מוזר, מדבר מוזר והולך בצורה לא יציבה.

בילדות חלקנו אותו חדר וישנו במיטת קומותיים, אני למעלה והוא למטה, כדי שלא ייפול. אני זוכר איך, כמו כל אחים, היינו צוחקים, משחקים, רבים ואז משלימים, אבל לא משנה בן כמה הייתי - תמיד הייתי האח הגדול. אני זוכר שהייתי משחק למטה בשכונה, אבל הפעמים שאחי היה יורד היו מעטות ומלוות בחשש שיקרה משהו, כשהוא בסך הכל רצה להיות כמו כולם.

כבר מגיל צעיר חינכו אותי לא להתבייש בו. היום אני מבין שזה קרה אחרי תהליך שהוריי עברו עם עצמם. ועדיין, כששאלו אותי אם יש לי אחים הייתי מספר, אבל אף פעם לא נידבתי את המידע הזה בחינם. בשלב מסוים, עקב נסיבות משפחתיות (שיתאימו לטור אחר), הוריי נאלצו להעביר את גדי למוסד ליד אבו גוש. הוא תמיד התגעגע אלינו כל כך. אני זוכר שכשהיינו באים לבקר אותו, היה מרחק בין המקום שהוא המתין לנו לבין שער הכניסה, וכל פעם איך שהוא היה רואה אותי הוא היה שועט בריצה אדירה לכיווני, בזמן שאמא שלי וכולם מסביב צועקים לו שיאט וייזהר לא ליפול. אבל הוא לא הקשיב. הוא היה רץ אליי, מרים אותי ומחבק אותי כל כך חזק שכמעט העיניים שלי יצאו מהחורים. חיבוק כזה מוחץ של אחים.

כשהייתי בטירונות אחי גדי נפל והשתתק, ומאז הסרט אחר לגמרי. זה כיבה אותו. המוסד שהיה בו לא התאים למוגבלים סיעודיים ונאלצנו להעביר אותו למקום אחר, המצב הגופני החדש לקח לו את כל החופש, את כל החיות. בשלב מסוים הרגשתי ששמחת החיים נלקחה ממנו, הייתי בא לבקר אותו והוא כבר לא יכול היה לרוץ אליי.

בגלל שגדלתי עם אח מוגבל אני יכול להיכנס למוסד שלו, ולראות את החבר'ה האלה, מכל חלקי האוכלוסייה, שנראים שונה וזה לא מוזר לי. מה שכן, אני מסתכל עליהם ועוברת לי בראש המחשבה איזה אנשים הם היו יכולים להיות? מכירים את זה שאתם רואים אנשים ואתם ישר קולטים את הטייפקאסט שלהם? הוא בדוק היה הייטקיסט, זאת הייתה יכולה להיות גננת. ושם באמת אני נתקף במחשבות ובכאב לב, מתחיל לחשוב מה עושים במצב כזה. נגזר עליך לחיות במצב מסוים של חוסר אונים ואין לך מה לעשות עם זה. אין לך קול, אתה נתון לחסדיהם של אחרים.

בשנה וחצי האחרונה קרה נס - הגעתי יום אחד לביקור וראיתי את אחי זוהר, מאושר, מלא חיות. שאלתי אותו מה חדש, והוא סיפר לי שיש לו חברה, בת זוג. מי היה מאמין, יש לו חברה בשם חנה והם מאוהבים עד מעל הראש. לפני חצי שנה אפילו ערכו להם טקס חתונה אלטרנטיבי במוסד, אחד המדריכים חיתן אותם. גדי ביקש ממני לקנות טבעות ולהביא לו, אבל מובן שחנה לא תדע שאני זה שקניתי, אלא זה הוא שקנה. הם ממש מתנהגים כמו זוג נשוי: כשהוא קורא לאחת המדריכות "מותק" או "מאמי" - היא מורידה אותו לקרקע; כשהוא שואל אותי אותה השאלה כמה וכמה פעמים - היא מבקשת ממנו שלא "יחפור". וכשאני מסתכל עליהם, אני מבין שמבחינתם רק תתנו להם את הדבר הכי פשוט - והם מאושרים. הכל יחסי בחיים. כל פעם שאני בא לביקור אני מביא לו שתי מנות פלאפל ופעמיים מיץ ענבים, ואני יודע שאחרי שאני הולך הם יושבים בערב, בחדר האוכל בשולחן נפרד, "יוצאים לדייט" על פלאפל ומיץ ענבים (שהוא קנה כמובן), ולרגע אחד, כשאני יוצא מהמוסד, אני מגניב מבט אחרון, רואה אותו מאושר מהדייט העתידי, ולכמה רגעים אני כבר לא חייב להיות האח הגדול.

היום מצוין ברחבי העולם היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות, יום חשוב מאין כמוהו לגדי ולכל חבריו, ועוד יותר חשוב עבורנו, האנשים ללא המוגבלות, שיש לנו הזכות להבין, לעודד ולתמוך בהם. ¿