בשבוע שעבר ביטלו הסעודים במפתיע ביקור מתוכנן של גורם ביטחוני ישראלי בכיר בארצם. על פי מקורות מדיניים בירושלים, לא מן הנמנע שמדובר בראש המוסד יוסי כהן, ציר מרכזי ביחסים בין המדינות, מה שהופך את ביטול ההזמנה לאירוע משמעותי מאוד.

זה קרה ימים ספורים אחרי שישראל התפארה בפגישתו של ראש הממשלה נתניהו עם יורש העצר הסעודי על אדמת סעודיה, ולפני חיסולו של מדען הגרעין האיראני, מוחסן פח'ריזאדה, ב־27 בנובמבר. להערכת אותם מקורות מדיניים, ביטול ההזמנה נועד לבטא חוסר שביעות רצון סעודי מההתנהלות הישראלית. ספק רב אם הסעודים ידעו משהו על החיסול המתוכנן. סביר יותר להניח שהם כעסו על חוסר הדיסקרטיות של נתניהו וסביבתו. פרסום דבר המפגש לא נעשה על דעתם וחייב את שר החוץ הסעודי לצאת בהכחשה גורפת של עצם קיומו.

זו לא הפעם הראשונה. בשנים האחרונות מרסק נתניהו בהדרגה את מדיניות העמימות, ששירתה את ישראל שנים רבות כל כך ביחסי החוץ החשאיים שלה ובניהול ענייניה הביטחוניים הרגישים ביותר. זה כבר הפך לרפלקס: מגיעים להישג שכל כוחו בחשאיותו — והופכים אותו לכלי פוליטי שמטרתו להאדיר את ראש הממשלה. ההדלפות על ביקור נתניהו בעיר ניאום שבסעודיה אולי לא יעלו בחיי אדם, אבל לרמיזות שלו על כך שהיה עסוק מאוד בימים שבהם חוסל אבי תוכנית הגרעין האיראנית עלול להיות מחיר, גם בחיי אדם.

ג'יפ וארבעה אופנועים

המכונית מנוקבת הכדורים. אף עד ראייה איראני לא שרד את המארב | צילום: איי-פי

מי שחיסל את פח'ריזאדה השקיע מאמץ רב מאוד בטשטוש העקבות. נראה שלמד היטב את לקחי חיסולו של בכיר החמאס מחמוד אל־מבחוח בדובאי, לפני 11 שנה. אין עדויות מצולמות ממבצע החיסול של המדען האיראני, שהיה בדרכו לביקור אצל מחותניו בעיר אבסרד. ככל הידוע, האיראנים עדיין מגששים באפלה, אבל יש להם עניין לפרסם גרסה מסוימת, שתאפשר להם להצדיק את הכישלון בעיני הציבור שלהם. מכאן גם הסיפורים הפנטסטיים על חיסול בשלט רחוק וכדומה. במקביל הם משחררים "מידע" כדי לחלץ תגובה כלשהי שתקל עליהם את פענוח האירוע. הפרסום הלא הרשמי של תמונות ארבעה מן המתנקשים, לכאורה, הוא עוד ניסיון גישוש שנועד לגרות מישהו לעשות טעות, להגיב ולחשוף את עצמו.

לגורם שהתנקש, לעומת זאת, יש עניין בפרסום גרסה שתסייע לטשטש את עקבות המחסלים, תאפשר להם להיעלם ותגביר את החרדה האיראנית לנוכח החדירה העמוקה לתוך מנגנוני האבטחה שלהם.

הגרסה המקובלת היום על ה"ניו יורק טיימס", ועל כלי תקשורת אמינים אחרים, מדברת על הפסקת חשמל של חצי שעה בתא השטח שבו התבצע החיסול, מה שמנע כנראה הפעלת מצלמות אבטחה המותקנות באזור. הנקודה שנבחרה נמצאת סמוך לכיכר תנועה, שם צריכים היו שלושת כלי הרכב בשיירה של המדען להאט את מהירותם. יש תיאור של ג'יפ ניסן כחול ששימש כמכונית תופת ופוּצץ בהפעלה מרחוק מול מכונית האבטחה שנסעה בסוף השיירה. במקביל לפיצוץ הותקף רכב האבטחה שנסע בראש הטור בירי מנשק אוטומטי, בעוד צלפים מטווחים את המכונית האמצעית, שבה ישב פח'ריזאדה. המתנקשים הסתלקו משם בארבעה אופנועים וג'יפ מדגם יונדאי סנטה־פה.

פח'ריזאדה עצמו נמצא שוכב מחוץ למכוניתו, לאחר שספג שלושה כדורים לפחות. או שיצא לבדו אחרי שנפצע או שהמתנקשים ביצעו וידוא הריגה. כך או כך, אף עד ראייה איראני לא שרד את האירוע.

מאיר דגן | צילום: אלכס קולומויסקי

לא צריך להיות מומחה כדי להסיק שבפעולה כזו מעורבים כמה עשרות אנשים הנמצאים בשטח, כאשר רובם משמשים כתשתית מבצעית על אדמת איראן. חוליית החיסול שמגיעה לאיראן נקלטת על ידם ונעזרת בתשתית שהוכנה עבורה: דירות מסתור, מודיעין בזמן אמת, גיוס סייענים, דרכי מילוט וכו'. החילוץ הוא בדרך כלל עקב אכילס של מבצעים מהסוג הזה.

התגובה האיראנית, אם וכאשר תגיע, תהיה מכוונת כנראה לנציגויות ישראליות בחו"ל וליעדים ישראליים אחרים בעולם. ההערכה היא שיתקפו במקומות שבהם יש תשתית של חיזבאללה שתקלוט את אנשי המבצעים של המודיעין האיראני או שיפעילו את מנגנוני פיגועי חו"ל של חיזבאללה. מדובר בדרך כלל במדינות ששיתוף הפעולה של גורמי הביטחון שלהן עם ישראל אינו רחב, כמו מדינות בדרום אמריקה, באפריקה ובמזרח הרחוק, וכן טורקיה ואיחוד האמירויות — שהפכה ליעד תיירותי עבור ישראלים.

כאן עובר הכדור לידי השב"כ, שמופקד על אבטחת נציגויות ומשלחות בחו"ל, ומתחיל השלב ההגנתי במבצע: מתגברים את מערך האבטחה, מערבים את המשטרות המקומיות ומעדכנים את נוהלי ההתנהגות בשגרירות ובסביבותיה. העלאת הכוננות יכולה להימשך פרקי זמן מוגבלים. לאיראנים יש סבלנות. הם יחכו לרגעי התורפה.

האיראנים עלולים גם להגיב באמצעות ירי מסוריה או ממערב עיראק לעבר מטרות בישראל. יש להם טילי שיוט, שהם בעצם מל"טים סילוניים הנושאים חומרי נפץ במשקל 30 ק"ג. במאי 2018, אחרי שחיל האוויר השמיד מערכי נ"מ סוריים ותשתיות איראניות בסוריה, האיראנים שיגרו כ־30 רקטות. רק ארבע מהן הגיעו לשטח ישראל, והן יורטו על ידי כיפת ברזל.

יוסי כהן | צילום: יאיר שגיא

תולעים וסוסים טרויאניים

גם אם ישראל אינה לוקחת אחריות על שום חיסול, בשום מקום בעולם, לחיסול מדעני גרעין איראנים המיוחס לישראל אפשר לקרוא "דוקטרינת דגן", על שם ראש המוסד המנוח מאיר דגן, שראש המוסד הנוכחי יוסי כהן רואה עצמו כתלמידו וכממשיך דרכו. בכנס לזכרו של דגן, שנערך ב־2017, תיאר כהן את אותה דוקטרינה. "דגן האמין שאפשר לקדם אסטרטגיות דרך רצף נמשך של פעולות טקטיות", אמר בכנס. "הוא האמין בכוחם של מבצעים ממוקדים לייצר מסה שתהפוך למעצבת מציאות. היו פעמים שדגן הודה בעצמו כי אינו יודע לסמן במדויק קו אחד שמחבר את רצף הפעולות המבצעיות הקטנות. אבל הוא האמין שכל עוד יש לך כיוון פעולה ברור, רצף המבצעים הנקודתיים יתניע את המציאות לכיוון הנכון".

עיקרון נוסף של דגן, שגם אותו כנראה אימץ כהן: "לדוקטרינה הזו יש ערך רב אם הפעולות ההתקפיות נעשות בטריטוריה של האויב".

במבט לאחור, שרשרת הפעולות הממוקדות שעליה דיבר דגן כוללת, על פי הפרסומים, פגיעה במפעלים בעולם המייצרים רכיבים עבור תוכנית הגרעין האיראנית, פגיעה במערך הכספים המשרת אותה, פגיעה במפעלי טילים ובמתקני העשרת אורניום על אדמת איראן ועוד. ולצד אלה — גם פגיעה במנהלי פרויקט הגרעין ובמדענים. אף פעולה כזו לא יכולה לבדה לעצור את המרוץ לגרעין. אבל כמכלול הן גורמות לעיכוב ולפגיעה ביכולת האיראנית להגיע לגרעין צבאי.

אגב, לדגן כראש המוסד הייתה מחלוקת מהותית עם ראש הממשלה נתניהו לגבי הדרך לעצור את הגרעין האיראני. בראשית העשור הקודם, שעה שהדרג המדיני דיבר על מכה צבאית באיראן, טען דגן שמכה כזו תגבה מחיר בלתי נסבל מישראל. תנו לי את המיליארדים, אמר, ואני ארוויח לכם בין שנתיים לארבע שנים של השהיית הפרויקט. זה יהיה יותר זול ופחות מסוכן.

והוא צדק. לאיראנים עדיין אין יכולת צבאית גרעינית, למרות התחזיות הקודרות שדיברו על פצצה איראנית כבר ב־2010.

ניתוח מבצעי של התשתית הגרעינית באיראן עשוי להצביע על הקושי לשתק אותה לזמן ממושך באמצעות פעולה צבאית. כיום יש באיראן 11 מרכזים הקשורים לפרויקט הגרעין. שניים מתוכם – בקום ובנתנז – הם תת־קרקעיים. הגורם היחיד שמסוגל לבצע, מהיום למחר, השמדה סימולטנית של מרבית מרכזי הגרעין הוא פיקוד אירופה של הצבא האמריקאי.

בראשית העשור, מתקני הגרעין היו פגיעים יותר, לכן האפשרות שלא רק האמריקאים, אלא גם גורמים אחרים – ישראל, למשל – יוכלו לפגוע בהם ביעילות הייתה מעשית יותר. אבל בשנים 2012־2013, לנוכח הוויכוח הפומבי בישראל על אופציית התקיפה באיראן, הטמינו האיראנים חלק מהמתקנים במעבה האדמה, פרסו סביבם סוללות טילי קרקע־אוויר והפכו אותם למתחמים מבוצרים. הכלי העיקרי שנותר בידי ישראל היו הפעולות החשאיות.

מאז שנכנס דגן לתפקידו ב־2002, אז קיבל מראש הממשלה אריאל שרון את האחריות לנושא הגרעין האיראני, לקח לו שלוש־ארבע שנים לבנות תשתית כדי לממש את הדוקטרינה שלו. מדובר בהשקעות עתק, הנמשכות עד עצם היום הזה. לא רק הפעלת צוותי חיסול, המיוחסת למוסד, אלא גם בניית יכולות מודיעיניות ותשתיות במדינות היעד.

ב־2007 החלו להתפרסם ידיעות על פיצוצים מסתוריים במתקני גרעין באיראן. בינואר אותה שנה נודע על מדען שעבד במתקן להמרת אורניום באיספהאן והורעל למוות. אבל הגל הגדול היה בין 2010 ל־2012.על פי הפרסומים, באותה תקופה חוסלו עוד ארבעה מדעני גרעין. אז גם פורסם על תולעת ה"סטקסנט", ששיתקה את מערכות המחשב של הצנטריפוגות, ועל החדרת "סוס טרויאני" לכמה ממתקני הגרעין.

נראה כי במקביל לבניית תשתית לביצוע פעולות התקפיות, הודק גם שיתוף הפעולה בתחום עם סוכנויות ביון ידידותיות. סר ג'ון סוירס, לשעבר ראש סוכנות הביון הבריטית MI6, התפאר בראיון כי גם סוכנים בריטים פגעו בתוכניות הגרעין האיראני.

דגן סיים את תפקידו ב־2011. שרשרת התקריות באיראן נמשכת לפחות עוד שנה. ואז, ב־2013, נפסק לפתע גל הסיכולים של מדענים איראנים. הרקע, כך הנראה, היה תחילת המגעים בין ארה"ב לאיראן, שהסתיימו בחתימה על הסכם הגרעין ב־2015.

ב־2018 יצא ממשל טראמפ מהסכמי הגרעין, ב־2019 חזרה איראן לאיים בפריצת המגבלות שהוטלו עליה בהסכם, ובסוף אותה שנה חידשה את המרוץ לפצצה. לא מפתיע אפוא שבאמצע 2020 חזרו הדיווחים על פעולות של גורמים עלומים באיראן. ביוני אירע פיצוץ במתקן טילים בחוג'ר, ביולי התפוצץ מתקן לייצור צנטריפוגות בנתנז, באוגוסט חוסל בטהרן מספר 2 באל־קעידה, ובנובמבר מחוסל פח'ריזאדה. כך קרס עמוד התווך השני – אחרי קאסם סולימאני – שעליו נשענה מדיניות ההרתעה והביטחון הלאומי של איראן.

לא "פצצה מתקתקת"

לדעת מומחים במערב, השפעתו של חיסול פח'ריזאדה על המשך פרויקט הגרעין היא סמלית בלבד. אבל אם תחזור איראן להפעיל במלואה את תוכנית הנשק — כלומר, בניית הראש הקרבי־הגרעיני — או אז יורגש מאוד חסרונו של האיש בשל יכולותיו וניסיונו בתחום. נראה שמישהו הגיע למסקנה שהאיראנים מנצלים את הקפאת הסכם הגרעין כדי לחדש את המרוץ לפצצה וצריך לתת להם תזכורת עוד לפני שביידן ייכנס לבית הלבן ויפתח במגעים על חידוש הסכם הגרעין.

דוקטרינת דגן — בעיקר הפרק המיוחס לישראל בתחום הסיכולים הממוקדים — יכולה להצליח רק אם נשמרת החשאיות. התנקשות היא סוגיה בעייתית במדינה דמוקרטית. בישראל מדברים בדרך כלל על סיכול ממוקד רק בהקשרים של "פצצה מתקתקת". סביר להניח שמדעני הגרעין האיראנים לא נכנסים להגדרה המשפטית הזו. חיסול "מוקדי ידע" נועד בדרך כלל להרתיע, לפגוע במוראל, לזרוע מבוכה בקרב גורמי הביטחון ולסלק מהדרך מוחות יצירתיים. אבל יש כאן צדדים תדמיתיים נוספים. העולם יודע להעריך כוח ולכבד פעולות נועזות ומתוחכמות. מבצע אנטבה הוא עדיין מותג בינלאומי. הצלחה מבצעית גם מבליטה את היותה של ישראל נכס לבעלות בריתה — בעיקר ארה"ב.

מנגד מתעוררות דילמות, כמו אם אני מחסל את המדען, מדוע שלא אחסל את שר ההגנה שנותן לו פקודות או את המנהיג הרוחני? איפה עוצרים? אם חיסלת יריב במדינה ידידותית ונתפסת — אתה מסכן מערכות יחסים דיפלומטיות. ובניגוד לפגיעה במתקן או בתשתית, חיסול של אדם מזמין נקמת דם. כשמדובר באישיות ממלכתית, יש בכך השפלה של המשטר שלא הצליח לאבטח אותו. ייתכן גם שדגן האמין שאותן פעולות נקודתיות מתמשכות, שיוחסו לישראל, יחלישו את המשטר מול הציבור שלו. וזו הסיבה למחויבות הפומבית של המשטר האיראני לבצע פעולת נקמה.

היעדר כתובת ברורה היה יכול לאפשר לאיראנים להימנע מתגובה. אין להם את מי להפליל. ולכאן נכנסת ההתרברבות, אפילו ברמז, של ראש הממשלה. לאיראנים זה מספיק.