בעבודתי העיתונאית ליוויתי מקרוב את הליכי הגיבוש והאישור של עשרות תקציבי מדינה שנתיים. הייתי עד למחלוקות קשות על עקרונות התקציבים השונים ועל המדיניות הכלכלית והחברתית המגולמת בהם. ראיתי מפלגות פורשות מהממשלה משום שהצעת התקציב שהובאה לאישורה סתרה את תפיסת עולמן, ומפלגות המתקפלות בלחץ שר אוצר דומיננטי. חוויתי סערות של פוליטיקה כלכלית שסיפקו המון חומר עיתונאי עסיסי. ולמרות הניסיון שצברתי אני עומד עתה נבוך ולא מאמין מול הוויכוח התקציבי בין המפלגות הגדולות המרכיבות את הקואליציה, המוצג כסיבה להקדמת הבחירות.

הוויכוח לא נסב על הרכב התקציב ל־2021 (תקציב 2020 כבר נגמר), לא על עקרונותיו החברתיים, לא על סדר העדיפויות של ההוצאה הציבורית המתוכננת ולא על האופן שבו רצוי לממן את ההוצאות העצומות לתמיכה בנפגעי הקורונה. אפילו לא על הצעת נגיד בנק ישראל, שאימץ שר האוצר, להימנע בשנה הבאה מכל שינוי בשיעורי המיסים ולבטל את "יעד הגירעון" המסורתי.

ההכרעות החשובות האלה, המשפיעות על חיי כל ישראלי ושהיו צפויות לעמוד במוקד של דיונים תקציביים, סולקו מהבמה הפוליטית. את מקומן תפס מחזה אבסורד שכותרתו "חייו המסתוריים של תקציב 2021". המחלוקת העכשווית בין ליכוד לכחול לבן היא על עצם הבאתו לאישור הממשלה. אחר כך לכנסת.

אין הכוונה לתקציב דו־שנתי במתכונת כלשהי. 2020 נגמרת בעוד 27 ימים ואין מכונת זמן שתוכל לשנות בדיעבד את ההוצאה הממשלתית שכבר הוצאה במהלכה. הוצאה כספית עצומה: בשנה החולפת אמנם לא היה לממשלת ישראל תקציב מאושר אחיד, אבל היה לה "תקציב המשכי" המבוסס על חוק התקציב מ־2019 שנוהל בהצלחה על ידי חטיבת החשב הכללי באוצר. הייתה לה גם תוספת מאושרת של כ־11 מיליארד שקל לאותה המסגרת ההמשכית והיו לה קופסאות תקציביות מיוחדות לנפגעי משבר הקורונה ב־85 מיליארד שקל, לא כולל ערבויות לאשראי לעסקים במצוקה. לכשנגיע לסוף השנה יתברר שהממשלה הוציאה על פעילותה ב־2020 כ־500 מיליארד שקל. חצי טריליון. בתוספת פירעון חובות, תשלומי ריבית והעברות לביטוח הלאומי העריכו כלכלני סוכנות דירוג אשראי S&P את ההוצאה הציבורית הכוללת השנה בכ־620 מיליארד שקל. 46% מהתוצר המקומי שלנו.

מאות המיליארדים הללו, סכומים ללא אח ורע בתולדות ישראל, הוצאו ויוצאו באישור מלא של הקואליציה וכמעט ללא חילוקי דעות על הרכבם ויעדם. לכנסת נותר רק להלביש אותם בבגדי חוק התקציב כמקובל בספר החוקים שלנו. באין ראיה לתחיית מתים פיסקלית, זה צעד טכני ופורמלי, נפרד לגמרי מתקציב ל־2021 המתבשל על אש קטנה.

ומה קורה איתו? תלוי את מי שואלים. בכחול לבן אמרו בתחילת השבוע, לפני ההצבעה על פיזור הכנסת, שלא קורה מאומה; נתניהו הרדים את האוצר. במשרדים בשליטת מפלגת העבודה אמרו ש"ניכרת התקדמות". ובמשרד האוצר אמרו שהם "מוכנים ומזומנים להשיק את התקציב. סיימנו את העבודה על עקרונותיו, מסגרתו והרכבו, ואלו הוצגו על ידי השר ישראל כץ לנתניהו". שעות ארכה ההצגה, ועדיין דווח שביבי נראה בה חסר סבלנות. נקבע גם מועד להצגתה לשר הביטחון בני גנץ. אולי יגיע.

כפי שנכתב כאן לפני שבוע, התקציב המוצע מסתכם ב־426 מיליארד שקל, כ־3.5% יותר מהתקציב הרגיל של 2020. התוספת משקפת את גידול האוכלוסייה ואת הצרכים הדחופים של משרדי הממשלה שלא נענו במסגרת ה"קופסאות". לא טמונות בו מהפכות או שינויים בסדרי העדיפויות המקובלים על משרדי האוצר מימים ימימה. לאמיתו של דבר זה תקציב שמרני כמו־המשכי, וחבל: את החודשים הרבים של המתנה להחלטות הפוליטיקאים המתקוטטים יכלו בכירי אגף התקציבים לנצל לרענון יסודות התקציב. לשכתב את הרכבו כדי שיספק מנועי צמיחה חדשים, יהדק את הרשתות הסוציאליות המחוררות ויעודד השקעות ושיפורים במערכות הבריאות, החינוך, הרווחה, התשתיות הדיגיטליות ופריון העבודה. ובמקביל ירסן את הגידול הלא מרוסן בתקציב הביטחון.

מלבד אותו תקציב רגיל יעמדו לרשות הממשלה בשנה הבאה עוד 53 מיליארד שקל כ"קופסה" מיוחדת לסיוע לנפגעי משבר קורונה. הוצאת הכסף הזה אושרה מראש בחקיקת חירום והיא בתוקף עם בחירות או בלעדיהן.

אם כן, יש כסף בכספת המדינה, כסף גדול. אבל הכספת נעולה מפני שראש הממשלה נתניהו מחזיק את המפתח אליה בידו הקמוצה ולא משחרר. לא פותח. לא עושה אפילו את המהלך הקטן הראשוני המתבקש לפי סדרי ממשל נאותים: מכנס ישיבת ממשלה לדיון ואישור המסגרת התקציבית לשנה הקרובה. זה כל מה שנדרש ממנו כמנהיג מדינה אחראי וכראש מפלגת הקואליציה המובילה, בין שבכך ייבלם אקספרס הבחירות ובין שימשיך לדהור.

לכן זה המשבר התקציבי המשונה ביותר שיצא לי לסקר בשנות עבודתי העיתונאית. זר לא יבין אותו, גם האזרח הישראלי לא; כי איזה אינטרס אמיתי יכול להיות לליכוד, מפלגת שלטון עממית רחבת תמיכה, למנוע את אישור התקציב שנציגיה בממשלה גיבשו, הסכימו עליו ומוכנים לבצע? למה להיחנק כשאפשר לנשום? אבל נתניהו, ראש הממשלה נתניהו, רואה בתקציב ל־2021 קניין של כחול לבן ולא של המדינה. הוא לא ייתן "להם" לממשו. להשתמש בו. ושניחנק כולנו.

זהו מקרה קלאסי של חוצפה פוליטית שלא תיאמן. ראוי יהיה להענישה ליד הקלפיות, אם וכאשר ייפתחו.

העם לא אשם

התגובה בה' הידיעה של מקבלי ההחלטות בירושלים לעליית התחלואה, להתנפלות ההמונית הצפופה והמסוכנת על הקניונים וליבוא מסיבי של נגיפי קורונה מטורקיה (בגלוי) ומדובאי (בהסתר, בעצימת עין מדינית) היא, "הציבור חוטא, הציבור מופקר, הציבור אשם".

אלה אמירות מקוממות. מהשוואות בינלאומיות עולה בבירור כי מידת הציות של הישראלים לעטיית מסכות ולהימנעות מהתקהלויות חברתיות במקומות סגורים, להוציא חתונות ותפילות במגזר החרדי והערבי, יחסית גבוהה, לבטח גבוהה מזו של הבריטים והאמריקאים, הדנים והאירים, לדוגמה.

האשם לא בציבור, האשם בממשלה. לכל בר דעת היה ברור מהתחלה שפתיחת קניונים ושווקים ב"פיילוט" מעורפל תגרום לצפיפות בלתי נסבלת ובהמשך לגל נוסף של הדבקה. בייחוד לנוכח היעדר מוחלט של מוכנות, הסברה, אכיפה, ביזור סמכויות ודוגמה אישית.

ראשון בתור הוא מחדל המוכנות. לפני מתן היתר לקניונים להיפתח היו צריכים האחראים על בריאות הציבור בממשלה וברשויות מקומיות לבדוק את מוכנותם בפועל להתמודד עם גל המבקרים הצפוי. לקבוע מדדי צפיפות מחייבים, שיטות אוורור, דרכי זרימת הקונים ומבחיני התאמה נוספים. להתקין בכניסות קוראי ברקודים מאפליקציות מיוחדות על הסלולריים ולהכשיר ולהציב שומרים המווסתים את העומסים בחנויות. כל זה היה צריך להיות מוכן פיקס לפחות שבוע לפני מועד הפתיחה.

להד"ם. למנהלי הקניונים הורדו בבהילות, בשלוף, הנחיות חלקיות — וגם ביחס אליהן הפגינו רוב המנהלים (לא כולם) אוזלת יד מדהימה. תהייה: מה עשו הנהלות הקניונים בחודשי הסגר הארוכים שבהם היו צריכים לתרגל אמצעי הגנה יעילים מהתפשטות הקורונה? נראה שהם לא התאמצו ולא השקיעו. בחרו לחסוך במאמץ, בכסף ובחדשנות. העדיפו לשבת באפס מעשה, לקטר על המדינה ולהתלונן בלי ליזום דבר; גם זו שיטה, להרוויח כש"הקנס על אי־ציות הוא רק כמה אלפי שקלים", כאמירתו הבוטה של אחד ממנהלי הקניונים באוזניי. אחד שהקניון שלו עדיין סגור והוא עדיין לא חולם להשקיע פרוטה בהכנתו לפתיחה. המוני הקונים ממילא יציפו אותו, הוא אומר. הם לקוחות שבויים, הוא מוסיף.

אל הכשל במוכנות מתלווה הכשל באכיפה. משטרת ישראל הפיקה סרטון טלוויזיה המיועד להביא לתודעת הציבור את תפקידיה והישגיה בשנת הקורונה, והם רבים. המשטרה כגוף הממונה על אכיפת חוק וסדר עושה כמיטב יכולתה, מותחת עד הקצה הגבול את משאביה. אך האמת הפשוטה היא שאת אכיפת הוראות הקורונה ואת הטלת הקנסות (המוגדלים, יש לקוות) על הפרתן היה צריך להעביר מזמן מהמשטרה לפקחי הרשויות המקומיות — ולהבטיח שההכנסות מהקנסות ייכנסו ישירות לקופת הרשות המקומית ולא לקופת האוצר. מהלך כזה היה מספק תמריץ חזק לאכיפה תקיפה וגובה מהמפירים מחיר גבוה. הוא אף היה משחרר את המשטרה מתפקיד שלא הולם אותה, מרדף אחר סרבני המסכות.

השלישי הוא מחדל הריכוזיות העודפת. לממשלת ישראל כוח ריכוזי כפי שאין לאף ממשלה בעולם המפותח. השלטון המקומי בארץ תלוי בה תלות מוחלטת, בתקציבים ובסמכויות. לרשותו רק שארית של עוצמה שלטונית, זניחה לעומת הרשויות המקומיות במדינות ה־OECD. כשלראש עיר גדולה במקומותינו אין סמכות להציב רמזור בעירו, קל וחומר אין לו סמכות לפזר התקהלות בלתי חוקית הסותרת את חוקי הקורונה. הוא צריך להתחנן בפני המתקהלים, לקרוא לעזרת המשטרה ולהמציא פטנטים של אכיפה עצמאית, רובם ככולם לא מעוגנים בחקיקה. בעיקר כבולות ידיהן של הרשויות המקומיות במגזר הערבי. חולשתן בלטה והזיקה בימים כסדרן, והפכה לסיכון כלל מדינתי בימי הקורונה.

משבר הקורונה יצר פה הזדמנות היסטורית לצמצום הריכוזיות השלטונית של הממשל, המתחילה באוצר ומתפשטת כמגפה לכל יתר המשרדים. ההזדמנות הוחמצה, הריכוזיות רק התגברה — ואת פרי הבאושים של המחדל ניאלץ לאכול כולנו.

הבא בתור, לא בחשיבות, הוא מחדל ההסברה. משרד הבריאות צימצם למינימום אקראי את תשדירי ההסברה שלו בטלוויזיה, לא מפרסם מודעות הסברה בעיתונות המודפסת, ומלבד ערים אדומות במגזר הערבי שכח את שלטי החוצות. אמצעי הסברה בסיסיים אלה נפוצים מאוד ברוב העולם ומומלצים על ידי מומחים לפסיכולוגיה חברתית כיעילים ביותר להשפיע על התנהגות הציבור.

ריאיון מהיר וחולף עם בכיר/בכירה במשרד הבריאות ונאומי נתניהו שריח בחירות תמידי נודף מהם אינם תחליף להסברה לאומית משכנעת, שקופה, מנומקת, מדעית ומפיצה מסרים אחידים. היעדרה שוחק ומערער את אמון הציבור בממשלה, שהחלטותיה המבורדקות נתפסות יותר ויותר כקריזה ארוכה ומפחידה.

ולבסוף, הנושא העדין של הדוגמה האישית חשוב לא פחות מההסברה, ואין הכוונה רק לפוליטיקאים ולפקידים בכירים שסטייתם מהחוק ומההוראות הקורונה מכעיסה ופוגענית במיוחד. תפקיד משמעותי ממלאים כאן גם הידוענים, גיבורי התרבות הפופולרית ודמויות מובילות מעולם הבידור הטלוויזיוני, שהוא בעבור רבים מקור להזדהות ולדוגמה. לכן לא יעלה על דעתו של עורך בערוץ טלוווזיה בצרפת, גרמניה, ספרד או פולין לשדר תוכניות שבהן מופרות בפומבי הוראות והמלצות של רשויות הבריאות. הרשויות לא יעברו על כך לסדר היום ויקימו קול זעקה וגינוי. שם, לא כאן. אצלנו משרדים ערוצי הטלוויזיה באין מפריע התקהלויות הסותרות את המינימום ההכרחי של תקנות הקורונה. אנשים, בכלל זה סלבריטאים, מצולמים לתפארת כשהם יושבים כתף אל כתף ביחד, בלי ריחוק פיזי, צוחקים בקול, שרים בצוותא, אוכלים בצפיפות, מורידים מסכות בחדווה. מצפצפים על הקורונה.

המסר לצופים: האיסורים הם בלוף, ולהתעלם מהם זה מעשה אופנתי וקולי. הדוגמה הרעה נפוצה במיוחד בשידורים הזוכים לרייטינג גבוה. תרבות עממית לא צריכה לחנך את העם, אך גם לא להוליכו שולל אל תחלואה וחולי.

מתנפחת

ביטקוין אינו מטבע, לא "דיגיטלי" ולא אחר. ביטקוין הוא רצף של פקודות מחשב הכתובות בשפה בינארית של 0 ו־1 המשמש, לפחות לרוב, להעברת כסף אמיתי בהסתר ובאלמוניות. אין מאחוריו דבר ערך ממשי כלשהו ומחירו בבורסות, ששוב חזר לשבור שיאים, משקף את מממדי הניפוח של הבועה הפיננסית הגלובלית. אוויר חם שעולה, זה הכל.

התואר "בועה" חמקמק; אם שער של מניה, איגרת חוב וכל נייר ערך אחר הוא "בעיה" אפשר לדעת בוודאות רק לאחר המעשה, לעיתים בחלוף שנים. מעטים שיערו ב־2006 כי השווי הבורסאי של בנקי השקעות כמו מריל לינץ' וליהמן ברדרס הוא בועה שתתכווץ לאפס. הרי באותה התקופה לא פסקו, בעולם ובארץ, תשבחות לשוק האשראי החוץ בנקאי ויוזמות לעידודו. עד שבנקאות הצללים הזאת התנפחה לממדים מפלצתיים, התפוצצה וגררה את העולם לחומש של משבר פיננסי, כפי שקבעה חד־משמעית ועדת חקירה של הממשל האמריקאי.

בהקשר לבועות מומלץ לזכור את ההבדל המהותי בין השווי הבורסאי המופרז של חברות טכנולוגיה ואינטרנט יצרניות — ולדעתי שוויין כעת מופרז מאוד – ובין השווי של תופעות פיננסיות לא יצרניות וספקולטיביות כמו אג"ח מגובה משכנתאות מפוקפקות והימורים בורסאיים חסרי תוחלת שנפוצו בארה"ב באמצע העשור הקודם. חברות מבוססות ידע ומידע הן עתיד האנושות, והן מסוגלות לספוג מכה בורסאית ולהתאושש כפי שקרה בין 2000 ל־2002. אבל משחקי פירמידה פיננסיים כמו אותן אג"ח מגובות משכנתאות אז, וכמו המטבעות הדיגיטליים, אג"ח ללא דירוג מינימלי וחברות בורסאיות נטולות פעילות עסקית ממשית כעת, מועדים להתרסקות ולריסוק המעורבים.

עד שדור חדש של רודפי כסף קל מתחיל להשקיע בהם ובדומיהם ולנפח בועה חדשה.