yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: דנה קופל
    חדשות • 05.12.2020
    "כל לילה אני חווה מחדש את מותם של עמרי ועילי. כל לילה אני רואה אותם נופלים. הלב שלי נשאר למטה, בתהום, יחד איתם"
    ההבטחה לילדים שלא תבכה בבית, ההומור השחור שעוזר לה להתמודד עם האובדן, ערבי הקריוקי ביום ההולדת של עילי והבחירה לא לדעת מי הנתרמים שקיבלו את איבריו: ארבע שנים עברו מאז האסון שטילטל את חייהם של שירי רותם־ניר וילדיה, לאחר שבעלה עמרי ובנה עילי בן העשר נפלו לתהום במהלך טיול בנחל צאלים. בראיון ל"ידיעות אחרונות" היא מספרת על הזמן שנעצר למרות החיים שהמשיכו, השיחות שהיא עדיין מנהלת עם עמרי, והגעגועים שלא מרפים גם היום
    סמדר שיר | צילום: דנה קופל

    שירי רותם־ניר מכפר ויתקין, מידענית במקצועה, תמיד תגדיר את עצמה כאמא לשלושה. שניים מילדיה, נעמה (16 וחצי) ונדב (10), הם אלה שעוזרים לה להתנהל בתוך הפסיפס המחומש ששניים מחלקיו נגדעו לפני ארבע שנים, כשביום אחד היא הפכה לאלמנה ולאם שכולה.

     

    "הזמן נעצר", היא אומרת. "עילי היה אמור להיות היום בן 14 וחצי והוא נשאר בן 10. הוא לא עלה לחטיבת הביניים ולא חגג בר־מצווה. נדב חגג עכשיו את יום ההולדת של אחיו הגדול והוא כל כך דומה לעילי. יש להם אותו השיער ואותו ריח בצוואר. לפעמים, בלילה, כשנדב שוכב על הבטן, אני לא מתאפקת ונכנסת לחדר כדי לגעת לו בעורף ולדמיין, רק לרגע, שעילי בבית. אני יודעת שזה לא הגיוני, אבל יש היגיון במה שקרה?"

     

    ב־9 בדצמבר (ט' בכסלו) יצא בעלה, ד"ר עמרי ניר, חוקר בעל שם בתחום ההיסטוריה של המזרח התיכון, לטיול קבוצתי בנחל צאלים בדרום, עם בנו עילי. באחת הנקודות, אחרי שסיים לרדת בסולם, עילי החליק והחל להתגלגל לעבר התהום. עמרי, האב, זינק לעברו, חיבק אותו והתגלגל יחד איתו. עמרי ספג את מרבית הפגיעות ונהרג במקום. הילד פונה לבית החולים סורוקה במצב אנוש. למחרת, יום אחרי שאיבדה את בעלה, נאלצה שירי להתמודד עם הדילמה הקשה מכל. האם להחזיק את עילי בחיים על אף שכבר אין פעילות מוחית — או להיפרד ממנו, לשחרר אותו לדרכו ולתרום את איבריו.

     

    "החיים נמשכים", היא מעקלת את שפתיה לחיוך עגום, "העולם מסתובב, השמש זורחת, העונות מתחלפות, חבריו של עילי גדלים, חבריו של עמרי מתבגרים, מבחינתי זו שגרה שמתקיימת מעצמה מבלי שאירע בה דבר. ארבע שנים זה צמד מילים שאין בו כלום. עבורי, אין הבדל בין ארבע שנים לבין אתמול. בשבתות אני באה לבית העלמין לשתות קפה עם עמרי. לפעמים אני טובלת את האצבע בקפה הקר ומטפטפת אותו לתוך אותיות השם של עמרי. זה הכי קרוב שאני יכולה להגיע ללהכין לו קפה. וכל לילה אני חווה מחדש את מותו של עילי. כל לילה רואה אותו נופל שוב ושוב, סופרת איתו את הדקות עד שיחולץ, כל לילה נכנסת בשערי המיון ורצה את המסדרון הבלתי נגמר לעבר טיפול נמרץ. הלב שלי נשאר למטה, בתהום, יחד איתם".

     

    עמרי ניר ז"ל
    עמרי ניר ז"ל

     

     

    היא נאחזת בחיים בזכות שני ילדיה, חתול ג'ינג'י וטונות של הומור שחור. "זה התחיל כבר בשבעה", היא מספרת. "החברות הטובות שלי ישבו לידי והחלטנו לערוך תחרות — מה המשפט הכי מטומטם ששמענו היום. הרי המילים נגמרות באסון כפול כזה ואנשים באמת לא יודעים מה לומר. הפסקתי לספור כמה פעמים שמעתי את 'תזכרי שיש לך שני ילדים'. וואו, מזל שהזכרת לי. אני אצלצל אליך בכל פעם שאשכח. שנאתי לשמוע 'את חזקה'. מי אמר לכם? ואם אני לא? עובדת סוציאלית אמרה לי, 'בכל יום שיעבור יהיה לך יותר קל'. חוכמה אדירה. מה אני אמורה לעשות כשכבר עברו אלפי ימים וההבטחה שלך עוד לא התממשה?"

     

    מי זכה במקום הראשון בתחרות?

     

    "השוטר שבא לאסוף את הנשק של עמרי. מאז ומתמיד הוא החזיק נשק בבית, בכספת, ואני אמרתי לו שזה נורא מטופש. מה יקרה אם תבחין בפורץ? תקפוץ מהמיטה, תרוץ לגינה, תביא סולם, תטפס ותפתח את הכספת? אבל השוטר בא ואמר, 'אני משתתף בצערך, שיהיה לך אחלה יום'. הוא הזוכה הגדול".

     

    שיהיה לך אחלה יום?!

     

    "כן, הוא נצרב בזיכרוני ואני תמיד אספר עליו".

     

    "מוות מיותר לגמרי"

    רותם־ניר, בת 43, הכירה את עמרי, המבוגר ממנה ב־11 שנה, בספרייה של אוניברסיטת תל־אביב שבה עבדה במהלך לימודיה לתואר ראשון ושני בהיסטוריה של המזרח התיכון. "עמרי חיפש ספר, ישבנו אחד ליד השנייה, חיפשנו אותו במחשב ומצאנו אותו בספרייה של אוניברסיטת הרווארד שאליה הגענו, הרבה שנים לאחר מכן, כשעמרי עשה שם פוסט־דוקטורט. מילאתי את הטופס להשאלה, הספר מעולם לא הגיע לתל־אביב, אבל כאות תודה עמרי הזמין אותי לקפה".

     

    הם בנו את ביתם בכפר ויתקין, שבו היא נולדה וגדלה ובו גם פגשה לראשונה את המוות. בחודש הבא יציינו שם 25 שנה למותו של אחיה, יריב רותם, סאונדמן במקצועו, בגיל 21.

     

    עילאי ניר ז"ל
    עילאי ניר ז"ל

     

     

    "חבר טוב שלו עבד כמאבטח בבית ספר והיה אמור להפקיד את הנשק בסיום יום העבודה, אבל במקום לעשות זאת הוא הגיע עם הנשק למסיבה", היא מספרת. "הוא רצה להדגים כמה מהר הוא שולף, כדי להרשים את החבר'ה, ולכן הוא שם מחסנית, דרך וירה כדור לקיר שממול. הכדור נחצה לשניים וחצי ממנו ניתז מהקיר, פגע בעורק הראשי של יריב, בצוואר, והרג אותו במקום. אני הייתי אז בצבא, אבל באותו שבוע הייתי בבית בגימ"לים. אני זוכרת דפיקה בדלת וכעבור דקה, את אמא שלי צורחת".

     

    היא לוקחת נשימה ומציינת ביובש: "מוות מיותר לגמרי. וזה מה שנורא מתסכל. הרי אילו יריב, אחי, היה עומד שני סנטימטר ימינה או שמאלה זה לא היה קורה. אולי אפשר לומר את זה על כל מי שחוצה את הכביש ונדרס. כשחזרתי לכפר עם בתי הבכורה, נעמה, זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אמא שלי מחייכת. ואמא שלי, טלי, שהיא באמת אישה חזקה, אומרת שהמוות של עילי היה יותר קשה לה מהמוות של יריב. עילי היה ילד של סבתא, הוא היה בא אליה אחרי בית הספר. שלושת ילדיי עזרו לה להתמודד עם האובדן".

     

    מה היה עונשו של היורה?

     

    "היורה בשוגג", היא מדייקת. "חצי שנה עבודות שירות. כלום".

     

    גם המוות של עמרי ועילי היה מיותר לגמרי?

     

    "ברור. עד היום אני לא יודעת מה בדיוק קרה שם מפני שאני לא רוצה לדעת. חבר שעובד בתקשורת הביא לי ארגז עם כל הכתבות והוא עדיין סגור. זו התמודדות שגדולה עליי, אני לא מסוגלת לראות את התמונות שלהם בעיתון, אבל ברור שזה לא היה אמור לקרות".

     

    את מאשימה מישהו?

     

    "מה פתאום. את מי? עילי כנראה איבד את שיווי המשקל, הוא לא עשה את זה בכוונה, ואת עמרי אני ודאי לא מאשימה מפני שהוא פעל באינסטינקט הכי בריא והכי טבעי. זו מהות ההורות — לעשות הכל כדי להגן על הילד שלך".

     

    גם את היית קופצת?

     

    "את אף פעם לא יודעת איך תגיבי ברגע האמת, אבל אני רוצה להאמין שכן. זה האינסטיקנט הכי ראשוני".

     

    אנחנו יושבות בגינת הבית, ביום שטוף שמש, שלפתע מרגיש לנו קודר. רותם־ניר מחייכת לעצמה. "בשבוע שעבר נסעתי עם נעמה, והתפקיד שלה היה להחליף דיסקים. ביקשתי שתכניס את הדיסק של 'אבבא', וכשהוציאה אותו הוא נפל לרווח שבין שני המושבים הקדמיים. התגובה הספונטנית שלי הייתה 'אבא נפל'. הסתכלנו זו על זו ופרצנו בצחוק מטורף. לא מזמן נעמה סיפרה לי שבדיון כיתתי היא נתנה אותנו כדוגמה להורים שיודעים לתקשר עם ילדיהם. הגבתי ב'בטח, כבר ארבע שנים לא דיברת עם אבא שלך'. ברור שבכל פעם שמשהו מתקלקל בבית אני מאשימה את עמרי, וכשאני מתבקשת למלא טפסים עם שם האב אני כותבת את שמו וגם את הטלפון הנייד שלו, שכבר לא פעיל. ביקשתם? קיבלתם. אתם מוזמנים לנסות. אולי לכם הוא יענה".

     

    ההומור השחור עוזר לך לשרוד?

     

    "לא, הוא עוזר לי להעביר את הרגע. לא להיתקע בו. יש המון רגעים של חוסר אונים או מבוכה שזו הדרך היחידה לצלוח אותם. עד לפני שנתיים נדב אהב סרטים מצוירים, שבהם הגיבור הראשי נופל מצוק, נעמד על רגליו וממשיך ללכת. זו סצנה שהצופים אוהבים. ברגעים כאלה, נעמה מסתכלת עליי ואני עליה, שתינו מרגישות לא בנוח, אבל אם זה מה שעושה טוב לנדב מי אני שאבקש ממנו לכבות? חיכיתי שהוא יגדל מסרטים מצוירים, אבל לאחרונה ראינו יחד את 'אינדיאנה ג'ונס' וגם שם הגיבור נפל וקם. הבדיחה הקבועה בבית שלנו היא שאסור להגיד למי שעולה על כיסא 'תיזהר לא ליפול'. למה אסור? כי אצלנו נופלים רק מהגובה".

     

    השולחן מתנדנד. היא מביאה מגב ומניחה אותו תחת הרגל הקצרה. "בקיץ אני מניחה ספר מתחת לרגל", היא מתנצלת, "אבל חבל על הספרים שיירטבו. תיקונים — זה רק עמרי".

     

     

    עמרי ועילי ניר ז"ל
    עמרי ועילי ניר ז"ל

     

     

    "היינו חברים טובים"

     

    את התואר השלישי עשתה רותם־ניר במידענות ומאז שובם מהרווארד, לפני 17 שנה, היא עובדת מהבית. "התרגלתי", היא אומרת. "אני בבית כשנדב יוצא לבית הספר, וגם בצהריים, כשהוא חוזר. נוח לי עם השקט שלי ולא מפריע לי שאני לא רואה אנשים. נעמה אומרת לי, 'אמא, זה שלא עשית סקס ארבע שנים לא אומר שאת צריכה לזיין את המוח', והיא צודקת. לפעמים אני מתגעגעת ומדברת. לפעמים, מרוב שאני לא מסוגלת להכיל את הגעגוע, אני שותקת בתוך עצמי".

     

    למה, בעצם?

     

    "כבר בהתחלה הילדים ביקשו ממני לא לבכות בבית. אני בוכה כמה פעמים ביום, הבכי בא מעצמו, כאילו משום מקום, אבל נדב מעולם לא ראה אותי עם עיניים אדומות. אני מכבדת".

     

    הגעגועים, לדבריה, לא מרפים. "עמרי ואני היינו חברים טובים, צחקנו המון והבנו זה את זה גם בלי מילים. אני מתה לשתף אותו בדברים שקשורים בילדים, דברים שיכולים לשמח או להדאיג רק את ההורה השני. תראי", היא מצביעה על גדר העץ שעוטפת את ביתה, "כאן הייתה גדר חיה ענקית, שניים וחצי מטר רוחב, והיא הייתה הבייבי של עמרי. הוא נהג לגזום אותה בדיוק מופתי".

     

    לאן היא נעלמה?

     

    "אחרי השבעה לקחתי על עצמי את הטיפול בגדר וזה היה סיוט. לא קל לגזום, זה תמיד יצא עקום, ותמיד נזקקתי לאחד הילדים שיחזיק לי את הסולם. ארבעה חודשים אחרי מה שקרה, כשנעמה החזיקה את הסולם ואני עמדתי על השלב השמיני, הרגליים שלי התחילו לרעוד, המסור החשמלי כמעט נפל לי מהיד ואמרתי לעצמי, 'כוס... מה את עושה?' באותו הרגע החלטתי לעקור את הגדר החיה. התייעצתי עם הילדים, גם הם חשבו שזה עול מיותר, ולמרות זאת היה לי קשה לשחרר. אמרתי לעמרי, 'אם אתה רוצה שהגדר החיה תישאר — בבקשה, אתה מוזמן לטפל בה'. הייתי שמחה לשמוע מה עמרי חושב על גדר העץ שאבא שלי בנה. ולפעמים אני מטיחה בו, 'אתה לא כאן אז אין לך שום זכות להתנגד. אני המחליטה'. אולי הוא שומע ומחייך".

     

    חדרו של עילי, בן ה־10 לנצח, נותר כשהיה?

     

    "לא. בבית הוריי, החדר של אחי נשאר בדיוק כמו שהוא היה ואני לא אוהבת את האנדרטה הזאת. מצד שני, לא יכולתי לשאת את המחשבה שבכל פעם שאני עוברת במסדרון, לחדר של נעמה, אני חולפת על פני דלת סגורה של חדר שכאילו מחכה למישהו שייכנס אליו. ארבעה חודשים אחרי האסון הזמנתי קבלן שהוריד את הקיר שהפריד בין החדר של עילי לחדר אחותו, שנהנית מחדר מרווח. את הבגדים של עילי שמרתי בארגזים ועכשיו נדב לובש אותם. מדהים כמה שהם דומים. את השולחן החדש שקנינו לו לתחילת שנת הלימודים מסרתי לחברה שהבת שלה עלתה לכיתה א'. את המיטה העברתי לחברה אחרת, ואת כל צעצועי ה'נרף', משחק שהוא אהב, ארזתי בקופסת פלסטיק. איפה היא? במחסן. ארבע שנים, ולא נגעתי בה".

     

    הם לא עשויים להציף בך זיכרונות יפים?

     

    "הנוכחות של שניהם קיימת בבית כל הזמן, אבל יש דברים קטנים שמביעים, בעיניי, סוג של חזרה לשגרה ואני לא עומדת בהם. זה כמו שאני מזמינה משלוח מסופרמרקט בחדרה מפני שמאז האסון לא נכנסתי לצרכנייה של המושב".

     

    בראיון שנתת ליהודה שוחט וחילי טרופר (לפני שהפך לשר התרבות) ופורסם בספרם "מרד של תקווה" (ידיעות ספרים) אמרת: "לא רוצה שיחבקו אותי, לא רוצה שינחמו אותי, לא רוצה שיגידו לי כלום".

     

    "נכון. ואני עדיין לא רוצה שיחבקו אותי מפני שמה יעזור לי החיבוק? אם אפרוץ בבכי בזרועותיו של מישהו הכאב יפחת? הכאב על עמרי הוא נורא ואיום, אבל אפשר לחיות איתו. הכאב על עילי הוא משהו שמכלה אותי מבפנים. הכאב הכי נוראי הוא לאבד ילד".

     

    דלת הבית נפתחת. נעמה היפה נכנסת כמו רוח אביב ומקטרת. בצדק. היא לא ידעה שהיום הכיתה שלה לומדת בזום ונסעה לבית ספר, הלוך וחזור. לפני שנתיים היא עברה לתיכון עירוני א', בתל־אביב. היא תלמידת י"א במגמת אמנות.

     

    "השכבה של עילי עלתה לתיכון האזורי ברמות ים שבו נעמה למדה, והיא לא יכלה לראות את החברים שלו יורדים כל בוקר מההסעה", מספרת אמה. "היא רצתה שינוי, משהו אחר. כל בוקר, ברבע לשמונה, אני לוקחת אותה לצומת בית ינאי, משם יש לה אוטובוס לקניון עזריאלי, שממנו זה עשר דקות הליכה. באחד הבקרים אמרתי לה, 'אילו המשכת ללמוד בתיכון האזורי לא היית צריכה לקום כל כך מוקדם' והיא ענתה, 'נכון, אבל לא הייתי הולכת לבית ספר בכזאת שמחה'. המהלך הזה הוא אחת מההחלטות הנבונות שקיבלתי לבד".

     

    נעמה מראה לי ציורים שיצרה על פי צילומים של אביה ואחיה. "רק בלילות, במיוחד כשאני לא נרדמת, אני שולפת צבעי שמן", היא מספרת. וגם היא חובבת הומור שחור. "ראיתי עם אמא סרט על אמא וילדה שנקלעו לתאונת דרכים. הילדה נהרגה, האמא נשארה בחיים. אמרתי לאמא 'יו, זה נוראי' והיא ענתה 'אל תדאגי, לנו זה לא יקרה, אצלנו זה ילד פלוס הורה'. ושתינו צחקנו".

     

    "ילדה בריאה עם תגובה בריאה!" בורח מגרונה של שירי צחוק צוהל.

     

    "לא השלמתי עם המוות"

     

    ביום האסון הנורא נסעה רותם־ניר לבקר את סבתא שלה בתל־אביב. רק כשחזרה הביתה, אחרי ארבע שעות, התבשרה על מה שקרה. "משלחת של מכובדים התקרבה אליי, יצאתי מהרכב וצעקתי 'מה קרה?'" היא נזכרת "היו שם שתי חברות שלי, מזכיר הכפר, רופא ויו"ר הוועד המקומי. ישר הבנתי שלא מארגנים משלחת כזאת כדי לשאול אם התחלתי שיפוצים. וזה עד היום אוכל אותי. למה חיכיתם עד שאחזור? הרי יכולתי לנסוע מתל־אביב לבאר־שבע, אולי הייתי רואה את עילי כשהוא הגיע למיון".

     

    בשישי בערב היא יצאה מסורוקה בתחושה טובה. "אמרו לי שבבוקר ינסו להעיר אותו ושרוב הסיכויים שהוא יהיה בסדר. הייתי בטוחה שבשבת בבוקר עילי יפקח את העיניים וזה לא קרה. החלה הידרדרות. עוד סיטי ועוד אחד, ובכל פעם הסבירו לי שעוד חלק של המוח כבר לא מתפקד, ואני, בלב שלי, צעקתי 'אני מוכנה לוותר על הדיבור, רק שיחיה'. כשהרופא רצה להוריד אותו לניתוח צעקתי שאני לא מרשה. לכאורה זה מנוגד לאינסטינקט האימהי — להילחם כמו לביאה ובכל מחיר, אבל שאלתי את עצמי, 'אם אני נלחמת להשאיר אותו צמח, איזו מין אמא אני?' הרופא אמר לי שיש רק שתי אפשרויות: לנתח או להניח לו. ביקשתי כמה דקות למחשבה והוא אמר, 'אין כמה דקות'. יצאתי למסדרון, נשענתי על הקיר, לאט־לאט החלקתי לרצפה ובכיתי, אבל לא התרסקתי. דקה ואספתי את עצמי".

     

    באותם רגעים, סוגיית תרומת האיברים טרם הועלתה. "צילצלתי הביתה, הסברתי לילדים שאין פעילות מוחית, ואבא של עמרי, שהיה אצלנו, הציע שאצלצל לפרופ' שלומי קונסטנטיני. נעמה נולדה עם נקב בגב והייתה אצלו במעקב. ביעילות מדהימה קונסטנטיני קיבל את הצילומים תוך חמש דקות ואמר לי, 'לא תהיה פעילות מוחית'. האמירה הזאת העלימה את סימני השאלה. אמרתי לרופא שאני רוצה לדבר על תרומת איברים וזהו. ירדנו למחלקה".

     

    את יודעת מי הנתרמים?

     

    "את הלב של עילי קיבל ילד מפתח־תקווה, אלמוג שמו, שבקרוב יחגוג בר־מצווה. הריאות הושתלו באישה שלא שרדה את הניתוח. הכבד והכליות הושתלו אצל ילדים. אני לא מכירה אף אחד מהנרתמים. למה? מפני שלא רציתי. לא היה לי צורך בחמש דקות התהילה המרגשות האלה על המסך. הרי אף אדם לא ימצא מספיק מילים כדי להודות לי על שנתתי לו חיים במתנה, אז למה שהוא ירגיש מחויבות כלפיי? זה כמו בשיר של ערן צור, 'יום אסוני הוא יום ששוני'. אני שמחה ומאושרת שהלב של עילי, שמכיל גם את הדנ"א שלי, ממשיך לפעום, אבל קשר בין התורם לנתרם לא נראה לי בריא. ראיתי תמונה של אלמוג והוא באמת ילד כובש. אני חושבת שאילו היו מראים לעילי תמונות שונות ומבקשים ממנו לבחור למי הוא נותן את ליבו, הוא היה בוחר באלמוג".

     

    הנצחת אותם?

     

    "להנציח זה להשלים עם המוות ולשם עוד לא הגעתי. בתקופות הסגר ניסיתי לסדר אלבומים והיה לי קשה מאוד לראות תמונות וסרטונים של עילי. גם לא אקים בבית ספר פינת חי שנדב יראה אותה מדי בוקר. מדי שנה, ביום ההולדת של עמרי, אני מזמינה את כל חבריו לארוחת ערב וקריוקי. אני שרה לכבוד עמרי את 'מרי לו' של צביקה פיק, כי זה מה שהוא נהג לשיר בקריוקי שנהגנו לעשות ביום העצמאות".

     

    את ועמרי דיברתם על המוות?

     

    "רק על מי אנחנו רוצים שידאג לילדים שלנו אם נמות ביחד. והרצנו הרבה בדיחות. למרות שאני צעירה ממנו ב־11 שנה, הייתי אמורה למות לפניו כדי שהוא יוכל ליהנות עוד כמה שנים בלעדיי. צחקנו שהוא לא יעזוב אותי בשביל אישה יותר צעירה".

     

    בארבע השנים האחרונות היא פעילה במושב ובחיי הקהילה. "הבית חי ונושם ושמח", היא מדגישה, "זה רק הזמן שנעצר. יש לי מעטפת תומכת של חברים ומשפחה, כששואלים אותו מה שלומי אני עונה 'הכל בסדר' מפני שזה מה שאנשים רוצים לשמוע, אבל בסופו של יום אני יושבת על הספה. נטפליקס ואני".

     

    התלבטת לפני הראיון הזה. עם מי התייעצת?

     

    "שתיתי קפה עם אמא שלי, שלפני ארבע שנים לא הבינה מה זה מוות מוחי והתנגדה לתרומת איברים מפני שקיוותה לנס. היא זו שאמרה לי, 'אם בעקבות הראיון הזה יצילו אדם אחד — היה שווה'". •

     


    פרסום ראשון: 05.12.20 , 21:30
    yed660100