האדם שבטנק יבלע ציפרלקס

סגול 351 // אבי ולנטין - פרדס - 270 עמ'

קראו פרק מהספר באתר "עברית" 

לוזרים ופראיירים. בספטמבר השנה ניצת סקנדל תקשורתי סביב השאלה אם הנשיא טראמפ התייחס במילים אלה כדי לתאר חללי צבא אמריקאים לדורותיהם. זה היה רגע מעניין מבחינה תרבותית. הרעיון שמי שעומד בראש שרשרת הפיקוד ירשה לעצמו לסמן גם חיילים כלוזרים. לצרף אותם לקבוצה המתרחבת של אלה שהביאו את זה על עצמם: מהגרים, בני מיעוטים, נשים.

'סגול 351' הוא מעין סיפור נקמה קומי בשמם של הברווזים במטווח, החיילים הקטנים. "אנחנו יוצאים היום לקרב האחרון של גדוד הסיור, והפעם בלי טנקים ובאיחור של ארבעים וארבע שנים. אנחנו כבר לא צעירים, אבל לכבוד של הגדוד אין גיל. גם אם זו תהיה רק שורה בדפי ההיסטוריה, או אפילו פחות מזה - אנחנו נתקן אותה. נכתוב אותה מחדש, והפעם כפי שהייתה. יותר מדי שנים היינו סמרטוט הרצפה של החטיבה. הגיע היום שזה ישתנה".

חבורת גברים - הצעירים שבהם תכף יוצאים לפנסיה, המבוגרים בני 80 - יוצאת לפעולה צבאית בשם עצמה. 40 שנה אחרי מלחמת יום כיפור הם מחליטים לחטוף ולהעמיד לדין את הגנרל ששלח אותם למשימת התאבדות בקו הגבול עם סוריה. לתבוע את עלבונם ממי שעשה קריירה על גבם, בזמן שהזוועות שהם עברו בקרב הפכו לאגדה על פחדנות.

הספר הזה נשען על מושגים פסיכולוגיים, למרות שאין לו עניין בתיאור פסיכולוגי, ריאליסטי, של הדמויות. הדמות האמיתית היא קולקטיב. חבורה שממשיכה לשאת, לשחזר ולחלוק זיכרונות טראומטיים. "הנפש שלי הרוסה מהמראות שרודפים אותי בלילות, עם זיעה קרה ולחץ דם של מאה ושמונים על שמונים... זה לא נעשה קל עם השנים... בולע ציפרלקס אחד כל בוקר ומתפלל שהלילה לא יביא עמו שוב התקף".

אבי ולנטין הוא כותב ותיק. עיתונאי וכתב לענייני משטרה בעבר, שהחל לפרסם ספרי פרוזה בשנות ה־80. הספר, הוא כותב, מתבסס בחלקו על הניסיון שלו כלוחם שריון במלחמת יום כיפור. אבל אפשר להרגיש איך נאספים לתוכו הדימויים המרכזיים של הלוחם העברי. הוא ספוג בדיבור ובכתיבה ישראלית שחוזרים אל המלחמה ההיא, אל הפצעים, אל הזיכרונות שהפכו כבר למונולוגים, לתמונות, לעדויות מוכנות. הוא ניזון מהדמות הפוסט־טראומטית של החייל הישראלי שהתעצבה בשנות האלפיים בקולנוע, בספרות, בעיתונות - וחזרה לאחרונה לפריים־טיים עם השריונרים של 'שעת נעילה'.

מצד שני, 'סגול 351' כתוב כמין סיפור הרפתקאות כמעט חסמב"אי. כמו הגיבורים שלו, הוא נהנה לתרגם להקשר מקומי מסורת של קומדיות פשע אמריקאיות. חשבו למשל על 'אושן 11'. החבורה הישנה נפגשת לעוד סיבוב אחד. לקרב אחרון. במקום לשדוד כספת אגדית, החיילים הקשישים מקבלים הזדמנות לסגור חשבון עם המח"ט.

הספר הזה מעניין יותר מבחינה תרבותית מאשר כיצירת ספרות. קווי המתאר שלו מדליקים מבחינה עלילתית ודרמטית. אפשר לדמיין אותו הופך למחזה. אבל הוא כתוב בצורה נאיבית, רוב הזמן. כאילו העבודה הרצינית עליו רק התחילה. ולנטין מיקם היטב את הסיטואציה, בחר את הדמויות שלו ואת נקודות המפתח שיכולות להפעיל את הדמיון ואת המחשבה - אבל לא שלח את השחקנים להתבשל בחדר החזרות.

מצד שני, דווקא הקלילות היחסית של הספר, והעובדה שהוא לא לוקח את עצמו ברצינות יתרה, - מאפשרת לו לגעת בנושאים האלה מזווית לא מוכרת. לערבב בין המסורת של שיח לוחמים לדיבור משועשע יותר על גבריות שברירית, מזדקנת. "שמונה שעות הם הולכים בדירה מצד לצד, מתוחים כמו אישה בת חמישים אחרי טיפול פנים בבוטוקס שלא עלה יפה". הבדיחות הסקסיסטיות לא מסוות את העובדה שהגברים האלה דורשים להמשיך ולהיחשב לגברים. בכלל, הסגנון החברה'מני, המיושן, מאפשר לולנטין לומר דבר כמעט שערורייתי במונחי הספר. לתאר מלחמה לא רק כעימות עם צבא אויב, אלא כעימות עם המערכת עצמה. עם השקפת עולם שמחלקת את האנושות לווינרים וללוזרים, מפקדים וספקי שירות.

הדבר המעניין ביותר בספר הוא הרצון ליצור שוב מובלעת גברית, סולידרית. ליצור מין ירח דבש מחודש בין הלוחמים, בדירה שכורה שהופכת לרגעים לטנק בוער, לתיאטרון סודי של זיכרונות שתובעים הקשבה. במובן הזה, 'סגול 351' מזכיר את 'נבלות' של יורם קניוק, על שני לוחמים קשישים שיוצאים למסע נקמה בהווה, בנעורים. בישראל ששכחה את גבורתם. אבל ולנטין לא מציג בצורה מספיק מעניינת או מתוחכמת את העימות בין החוטפים והנאשם. ובאופן כללי, לא תמיד מצליח להתמודד עם התכנים המורכבים שהוא עוסק בהם, מבחינה אמנותית ודרמטית.

'סגול 351' היה יכול להיות סאטירה שחורה, ולכאורה, לשם הוא מכוון. הוא מפגיש בין המתים לחיים. בין הנרצחים, הרוצחים, המתאבדים. הוא מתאר למעשה סיפור על הפרת פקודה כסיפור גבורה. מיליציה שלוקחת את החוק לידיה והופכת את השכונה שבה גר יצחק רבין לשדה קרב סמוי. אבל מעל לכל, הספר מתאר איזה רגש רך, מפויס. האפשרות לזעם, להתקוממות, לרצחנות, בולמת את עצמה. ואיכשהו הופכת כמעט לסיפור ילדים, להרפתקה בלתי מזיקה. •