10 שנים לאסון הכרמל: הולכים בדרכם האחרונה
שמואל שימש כקצין המבצעים של שב"ס בשריפות הכרמל ועד היום לא ישכח את צעקות הלכודים תאמר היה על אוטובוס הצוערים שנלכד בלהבות, אך ניצל ברגע האחרון ושאדי התגייס לזכר חברו הטוב ביותר שנהרג באסון. עשר שנים חלפו מאז שהכרמל עלה באש, אבל על הכביש המעוקל בדרך לכלא דמון — הזמן עצר מלכת. מיוחד: כתבתנו הצטרפה לצעדה השנתית לזכר הנספים בשריפה הגדולה, עברה בדרך שבה נסעו הסוהרים בדרכם האחרונה, ושמעה מהמפקדים שמובילים עתה את הדור הבא של שב"ס על הצער ועל התמונות שלא מרפות
לפני עשר שנים תאמר מרזוק, בן 35, שימש מדריך קורס סוהרים בצפון. שריפות קשות השתוללו אז בכרמל, וכלא דמון החל לעלות בלהבות. "זה היה יום חמישי", נזכר מרזוק, היום קצין בדרגת כלאי. "הייתי עם אמנון והבי שהיה מפקד קורס הקצינים וקיבלנו שיחה ממפקד היחידה, שאמר: 'יש שריפה בבית סוהר דמון, אנחנו חייבים לשלוח כוח שיעזור בפינוי הכלא'. התחלנו להקפיץ כוחות ואני אישית לא הייתי חייב לצאת, אבל התנדבתי. הגענו לרחבת האיסוף בבית הספר והתחלנו לארגן אנשים שיעלו לאוטובוס — קורס קצינים, מש"קים, סוהרים. התיישבתי באוטובוס, ואז המפקד קרא לי וביקש ממני לרדת כדי שאנהג ברכב הפרטי שלו ונשתמש גם בו לפינוי. ירדתי מהאוטובוס ועליתי לרכב של המפקד".
מה שהציל לך בעצם את החיים.
"כן. בהחלטה של רגע ניצלתי. בשירות בתי הסוהר יש כרטיסיית רכב, כשיוצאים למשימה צריך למלא אותה ולפרט לאן נוסעים. באותו היום כתבתי את פרטי הנסיעה בצבע אדום, לא היה לי עט אחר. אצלנו בשב"ס עט אדום אומר מוות, לא ידעתי באמת מה הולך להיות".
"מראות שלא אשכח"
אתמול צעדו עשרות מפקדים בכירים וסוהרים צעירים משירות בתי הסוהר, שירותי הכבאות והמשטרה, את הדרך שבה נסעו לפני עשור בדיוק 37 הסוהרים בדרכם האחרונה. הסוהרים נסעו באוטובוס של השב"ס בדרך לבית הסוהר דמון כדי לסייע בפינויו בשל שריפות הענק בכרמל שהבעירו גם את בית הכלא, אבל אז האוטובוס נתקע ב"עיקול המוות", ונלכד באש. 37 סוהרים, נהג האוטובוס, שלושה כבאים ושלושה קציני משטרה נספו באסון המחריד. בכל שנה מתקיים טקס גדול להנצחתם בליווי המשפחות השכולות ואנשי מערך הביטחון. השנה בצל הקורונה קיום הטקס נאסר, אך מבחינת הקצינים בשב"ס לא הייתה אופציה לא לערוך אירוע הנצחה.
במהלך כל ששת הקילומטרים, שורר שקט מרגש בקרב הכוח. הדגלים מורמים, המפקדים צועדים בראש הצוותים ומדי פעם משפילים מבט, מזילים דמעה. מתנשמים מההליכה ונזכרים יחד במלחמה הקשה מול הטבע שהתרחשה ממש במקום שבו צועדים היום סוהרים חדשים. "קצת קשה לי לדבר, תסלחי לי", מבקש מרזוק והולך הצידה. אחר כך הוא ממשיך: "אני נזכר איך ראיתי בזמן הנסיעה בדרך לבית הסוהר רכבים יורדים במהירות, לא ידעתי באמת מה גודל השריפה ולא ידעתי שהם נמלטים מהאש".
איפה האוטובוס בזמן הזה?
"מאחוריי. תמיד הסתכלתי אחורה לראות שהאוטובוס איתי והכל בסדר איתו. אני זוכר בעיגול למטה", הוא מצביע, "לפני עיקול המוות, שהתחלנו לראות אש אבל היא הייתה רחוקה מהציר ולא הייתה אף סכנה לרכבים. אני זוכר גם סוסים מחוות סוסים באזור יורדים במנוסה, חולפים על פנינו. אנחנו ממשיכים לעלות ובעיקוף אחד לפני ההגעה לנקודה שבה האוטובוס נלכד איבדתי איתו קשר עין. כמה שניות אחרי ראינו שוטרים וכבאים שעוצרים רכבים ואת תת־ניצב אהובה תומר ז"ל חולפת על פנינו, מנופפת לשלום וממשיכה למטה לעצור גם את האוטובוס ואת ציר העלייה. זה היה עניין של שלוש שניות מאיתנו לאוטובוס, שלוש שניות שהצילו את החיים שלנו ולקחו את החיים של הסוהרים באוטובוס.
"המשכנו לעלות ואני זוכר שלא הפסיקו להתיז עלינו מים מהזרנוק של כיבוי האש, עד עכשיו הרעש באוזניים שלי, הרכב בכלל לא בער, לא הבנו את מידת החום עד שיצאנו מהרכב והתחלנו לעכל מה הולך".
הבנת כבר מה קרה?
"עדיין לא. הייתי באטרף לנסוע עם הרכב למעלה. חשבתי שעוד שנייה האוטובוס יבוא אחרינו, יקבל גם זרנוק מים וימשיך. חנינו בבית הסוהר ליד פינוי הסוהרים, באנו לפרוק כדי לעזור לשאר הכוח ופתאום המפקד שהיה איתי ברכב, אמנון, מקבל טלפון, עד עכשיו הקול הזה מהדהד לי בראש, אחת הניצולות מהאוטובוס צועקת מהטלפון: 'כולם נשרפו, תגיע מהר להציל אותם'.
"מרוב הלחץ אתה לא מעכל מה הולך, לא מבין את המשמעות. עכשיו ראיתי אותם, אין סיכוי, זה לא יכול להיות. ואז התחלנו לרוץ אמנון ואני מבית סוהר דמון עד צומת אורן, נטשנו את הרכב, התחלנו לרוץ במהירות שלא רצתי בה בחיים, לא הצלחתי ללכת שלושה ימים אחרי. הגענו לשם והיו שם כמויות של אנשים, הניצולים צורחים ובוכים 'יש פצועים, יש הרוגים', לא רואים את האוטובוס. פרסנו אלונקות וחיכינו לעוד פצועים, כל הפיקוד מגיע ואני שואל שאלות, לא מבין איך זה קרה. הזיכרון האחרון היה שהביאו את אהובה תומר ז"ל לאזור הפינוי, היא הייתה פצועה קשה מאוד, מראות שלא אשכח לעולם, רק אז נפל לי האסימון. אחרי שירד העשן ראינו את האוטובוס. לא היה מה להציל, הכל שרוף, נשאר רק לעלות לדמון ולעזור שם עם סיום הפינויים".
"אנחנו צועדים היום, עשור לאחר האירוע הקשה, מצומת כרמל עד אנדרטת קיר החללים שנפלו בשליחות משטרת ישראל, כיבוי האש ושירות בתי הסוהר", מסביר גונדר משנה שמואל לביא, מפקד מרכז ההדרכה בשב"ס שמוביל את הצעדה. "אחד לאחד אותו מסלול שהאוטובוס עשה וממנו לא שב. מי שצועדים פה איתנו הם חניכים של קורסים במכללות ובבתי הספר של משטרת ישראל, כיבוי האש ושירות בתי הסוהר כי למעשה אנחנו מנחילים להם את המורשת".
את הצעדה מלוות המשפחות השכולות דרך שידור בלייב, "והן רואות אותנו צועדים בגאווה עם דגלים ומספרים את סיפור הגבורה של יקיריהם", מוסיף לביא.
באותו יום נורא, לביא שימש קצין המבצעים של שב"ס במחוז צפון. הזיכרונות באים אליו ככל שהצעדה מתקדמת. "בכל פעם שאני עולה על כביש 721 אני נזכר, המראות עולים לי מחדש בלי שליטה. הנוף הירוק שאנחנו רואים מסביבנו, הצבע המתחדש, הטבע חזר לקדמותו אבל לעולם לא יחזיר את הנופלים".
מה הכי זכור לך משם?
"עוצמת האש, חום הלהבות, אצטרובלי אש שעפו לכל עבר, אספלט שנמס, הרכב שלי שהמגבים בו עלו בלהבות וכל הפלסטיק נשרף. תדמייני שלוש קומות של בניין, עד לשם הגיע גובה האש. רק מי שהיה באירוע יכול להבין את העוצמה שהתחוללה פה".
מה בעצם נשלחת לעשות?
"לפנות יישובים ולאחר מכן להתחיל לפנות שיירות של אסירים ואסירות מבית כלא דמון. כשהגעתי לפה לא ידענו מה גודל האירוע, התעסקנו בפעילות הפינוי אבל במהלך הזמן הבנו בקשר את גודל האסון: צעקות 'לכודים', 'נעדרים', 'פצועים' — ואז כמות מתים. נכנסנו לאירוע לא פשוט, אבל פעלנו הכי טוב שיכולנו.
"היינו צריכים לדווח למשפחות, לארגן לוויות, לנהל משימות שוטפות של בתי הסוהר וכל זה תחת אש שלא נפסקת מספר ימים. האירוע לא נגמר באותו היום ולא נגמר עד היום בעצם. איבדתי פה חברים לדרך, חברים שהיו איתי במשמרות, חברים ששיכנעתי לצאת לקורס קצינים והמלצתי עליהם ובמהלך האירוע אני מבין שהם אינם בחיים. אני לא מעכל שאני מוביל עכשיו את דור העתיד של שירות בתי הסוהר ועומד בראש הצעדה. גם אחרי עשור הנופלים תמיד איתנו, בתובנות בהכשרות, בערכים, מה שלמדנו בדרך נמצא איתנו וזה מרגש אותי מאוד".
"הם היו חברים שלי"
ליד עיקול המוות מרזוק נזכר בחברים שאיבד באותו היום, אנשים שהיו יכולים היום להיות לצידו וללוות סוהרים חדשים תחת פיקודם. "כל אחד ואחד באוטובוס הזה היה חבר שלי", הוא מתקשה לדבר. "יש לי סיפור על כל אחד ואחד, היינו ביחד באותו בית ספר לפיקוד. היה באוטובוס צלם, חבר יקר, מוריס לוי ז"ל. הוא תמיד היה עם מצלמה, אדם מדהים. רציתי לבקש ממנו לצלם מהזכוכית של האוטובוס את האש בדרך לפינוי בדמון כדי שיהיו לנו תיעודים וזיכרונות אבל הוא לא ענה לי. גם בזמן הריצה אחרי שהתבשרנו על המקרה ביקשו ממני להשיג אנשים מהאוטובוס, התקשרתי אליו והוא לא ענה. הוא יצא לקורס קצינים יום לפני האסון ואני לקחתי את המיטה שלו בבית הספר לפיקוד. בארונית היו תמונות של המשפחה שלו, התקשרתי ואמרתי לו שאשמור אותן ואביא לו כשיחזור. הוא אמר שלא צריך, שאשמור אותן לעצמי לזיכרון. יום אחרי הוא נהרג. גם איילה יפרח ז"ל הייתה חברה טובה מאוד שלי, בשבוע לפני האסון היא הייתה חולה ובאותו יום היא הרגישה טוב פתאום והחליטה שהיא מגיעה לעזור".
מיד אחרי האירוע חזרת לבית הספר לפיקוד?
"לא. שבועות אחרי האסון לא הצלחתי לנסוע על הכביש הזה בכלל. האנשים האלה כל יום איתי, הגבורה שלהם, הם נתנו לנו את החיים".
יוצא לך לחשוב מה היה קורה אם לא היית מהיר מהם בשלוש שניות?
"כל הזמן, כל יום. יכולתי למות יחד איתם או להציל איתי ברכב כמה מהם. זה לא עוזב אותי. תמיד כשאני באנדרטה אני חושב שהמרחק בין השם שלי לקיר הוא שלוש שניות".
הסוהרים החדשים שצועדים בדרך אולי לא היו חלק מהארגון בזמן האסון, אבל רבים מהם הגיעו למעמד הזה בעקבות חבר, בן משפחה או בן זוג שנספו באסון. התגייסו כדי להנציח את זכרם ולהמשיך את המורשת. אחד המפקדים שמובילים את הכוח, רב־כלאי שאדי קבלאן, בן 42, התגייס מיד אחרי האסון לזכר חברו הטוב ביותר שנלכד באוטובוס ונהרג, מישר עאדל טאפש. היום הוא מפקד קורס סוהרי קבע וסגן מפקד מגמת סוהרים. "לפני האסון הייתי קצין בצה"ל, סמח"ט 406", משתף קבלאן. "שבועיים לפני כן, פגשתי את עאדל ונסענו יחד לסיבוב. בדרך דיברנו הרבה וקיבלתי החלטה שאני רוצה לעבור לשב"ס. לקח לי זמן להודיע וביום של האסון החלטתי סופית להמשיך את דרכו".
מתי נודע לך על האסון?
"בזמן שנסעתי הביתה, עברתי דרך יקנעם וראיתי המון עשן שיוצא מהרי הכרמל, אבל בשלב הזה לא קישרתי כלום. יותר מאוחר שמעתי בתקשורת על אוטובוס של אסירים שעלה באש, אחרי זה התברר שאלו סוהרים וחבר שלי ביניהם. הוא עוד נחשב נעדר. הכל היה מבולגן, מלא דיווחים לא נכונים. יום למחרת נודע לי על האסון הכבד. עאדל רצה מאוד להתקדם, אהב את הארגון. היו לנו המון שיחות סביב מערכת הביטחון ובמיוחד השב"ס. היום לאחר שמונה שנים אני ממשיך את דרכי בקצונה וקיבלתי דרגת רב־כלאי, התקדמתי יפה ואין שמח ממני על ההחלטה".
איך היום אתה מרגיש להוביל סוהרים משלך בדרך שבה טאפש נסע בפעם האחרונה?
"אין גאה ממני. היום אני משפיע על דור העתיד כמפקד, משליחות ואהבה למקצוע ושמח על ההחלטה שעשיתי. מספר לכולם על עאדל שלא ישכחו. המון פה באו בגלל בני זוג, אחים, הורים — ואני אחד מהם. זו סגירת מעגל, סיפוק עצום. גאה שאני מבצע את הצעדה לזכרם ומבטיח להמשיך ללכת בדרכם". •
לפנייה לכתב/ת 
