אני בחורה מלאה, מגניבה ואתיופית"
לדבר הכי מרענן ברדיו שלכם בימים אלה קוראים חני מסלה, צעירה ממוצא אתיופי שלא חוששת להכיר לאוזן הישראלית סגנון מוזיקלי חדש שייבאה מג'מייקה, וגם גישה לא מתפשרת לחיים. "המראה שלי לא כזה נפוץ בישראל", היא אומרת, "אני רוצה לשבור את אידיאל היופי". חוץ מזה, חשוב לה שאנשים יידעו כמה שיותר על העדה שלה, "כי אנחנו חלק מהמדינה"
אם תפתחו רדיו בימים אלה, יש סיכוי לא רע שתשמעו שיר באמהרית, ושהגוף שלכם יתחיל לנוע באופן לא רצוני. בשלב הבא, המילה "למבדינה", שפירושה אור באמהרית, תיתקע לכם חזק בראש ותמצאו את עצמכם ממשיכים לזמזם את הלחן הממכר הרבה אחרי שהשיר ייגמר.
מאחורי התופעה המוזיקלית הזאת, שהגיעה כבר לקרוב לחצי מיליון צפיות בחודשיים, עומדת חני מסלה, חיילת בת 20 והדבר החם הבא בסצנת המוזיקה בישראל. מסלה לא שרה על כסף, לא על אהבה, וגם לא על אפליה וגזענות. לסגנון המוזיקה שלה קוראים דאנסהול, ובימי הקורונה השוממים תרבותית היא לגמרי שינוי מרענן בנוף.
"דאנסהול זה פופ ג'מייקני", היא מסבירה וטיפה מצחקקת על עצם השאלה. "זה שדרוג של רגאי. בעיקר סצנה של בנים, בשפה מאוד־מאוד בוטה. אבל אני החלטתי שלא אקח את זה כמו בג'מייקה למקום נורא בוטה. זה התרבות שם, ונורא רוצים לחקות את זה פה, אבל בתור אישה אני לא רוצה לעשות את זה ככה אלא בצורה שיותר תעצים. זה החותם שלי בתעשיית הדאנסהול.
"למשל, השיר 'ביג בוס' מיועד לכל בחורה שמרגישה עם עצמה שהיא ביג בוס. רציתי להבהיר ש'בחורה טובה זו אחת שנראית טוב גם מבפנים'. זו שורה שכתבתי ואני נורא מאמינה בה. לאהוב את עצמך מבפנים וזה מקרין החוצה. יש לי בקליפ בחורות מכל הסוגים, כולן נראות ליגה, וזה הדיבור: אני בעצמי בחורה מלאה ואני רוצה לשבור את אידיאל היופי".
ואיך אנשים מקבלים את המסר הזה?
"הרבה אנשים לקחו את זה כתוקפנות כלפי גברים, אבל אני לוקחת את זה כאסרטיביות. אם אתה לא דורש את מה שמגיע לך, זה כנראה לא מגיע לך. אני באה לייצג נשים, אבל אני גם עוד כמה דברים. אני גם אתיופית, ואני חושבת שאחרי שהגעתי למצב שאני נמצאת במקום מוכר גם בעדה וגם בחוץ יש לי כוח לעשות מעבר. משום כך הוצאתי את 'למבדינה', חידוש לשיר של זמר אתיופי בשם טדי אפרו שיש לו מעריצים בכל העולם. לקחתי את הפזמון שלו באמהרית וכתבתי בתים. המסר פה היה להראות צבע קצת שונה. לא נראה לי שאי־פעם יצא לכם לשמוע מילים באמהרית בשיר שמתנגן ברדיו סתם ככה. אני רוצה לגרום לאנשים לחקור על העדה שלי כי אנחנו חלק מהמדינה. אני רוצה שהחברים שלי מהשכונה יהיו גאים במי שהם".
"תמיד חייתי בין לבין"
מסלה גדלה בשכונת שער העלייה החיפאית, אותה היא מגדירה כ"שכונה שהיא ברובה של העדה האתיופית. לא גדלתי בעוני אבל גם לא בעושר. תמיד חייתי בדיסוננס כי הייתי בבית ספר פרטי ולא היו שם הרבה אנשים מהעדה. ובשכונה הייתי רק עם בני העדה, אז תמיד חייתי בין לבין".
היא הבכורה מבין שלושה אחים. הוריה עלו בגיל צעיר מאתיופיה, התמקמו בחיפה ומיד החלו לעבוד, אמא לנצ'סל כאחות ואבא פקדו כנהג משאית בנמל. מגיל צעיר נהגה לשיר בבית, אבל בחוץ הכל היה שונה. פחדה לצאת מהמקום הבטוח שלה לעולם החיצון, לשכונה שהחברות שהזמינה פחדו להגיע אליה, כי חששו שהיא מסוכנת.
"לא היה לי ביטחון לשיר מול קהל, נורא התביישתי. הייתי שרה בבית ובשכונה שלי חופשי, ההורים כבר לא רצו לשמוע אותי, אבל מול אנשים היה לי פחד במה מטורף. מי שכן שרתי לו - התגובות היו מדהימות, אבל לא הייתי מאמינה לאנשים שאמרו לי שזה טוב".
בבית הספר תמיד דחפו אותה לשיר בטקסים. בגיל 14 השתלבה בלהקה של המתנ"ס המקומי, ובמקביל למדה פיתוח קול. "היו איתי בלהקה אנשים בגילי מהעדה שהיה להם חלום, אבל לא היה להם כסף, ועם מה שאפשר ניסו לקדם אותם כמה שיותר. שם גיליתי את עצמי. הבנתי שמוזיקה זה החיים שלי ומה שאני הכי רוצה ואוהבת לעשות.
"אחרי שנתיים שם הבנתי שאני לא בנויה ללהקה, שאני רוצה קריירת סולו. בגיל 16 התחלתי להעלות את עצמי לאינסטגרם בשירי קאברים של זמרים מחו"ל. עשיתי קאבר לשיר בשם 'אקו מיאמי' של זמר ניגרי, והשיר הזה פשוט התפוצץ. זה הגיע למיליון צפיות שנה אחרי שיצא".
"אקו מיאמי" התפוצץ בחוץ הרבה יותר מהר ממה שחני תיכננה. פתאום החלו לזרום אליה הצעות להופיע במועדונים בכל הארץ. אנשים בשכונה היו עוצרים אותה לסלפי. אבל במקום לעוף על עצמה, מסלה החליטה לסיים את הלימודים כמו שצריך, להפסיק לשיר שירים של אחרים ולצאת עם חומר מקורי משל עצמה. אז היא לקחה שנה הפסקה ולא הסתכלה אחורה.
"אחרי הפריצה של השיר 'אקו מיאמי' הייתי בהלם. הייתי רק בת 16 ולא ידעתי איך לאכול את זה שנכנסתי לעולם בוגר. הופעות במועדונים עם אנשים שגדולים ממני, הזמנות להתארח במקומות בכל סופ"ש, לא היה לי זמן ליהנות עם החברים שלי וזה נורא הפחיד אותי. רציתי את זה כל כך, אבל לא הייתי מוכנה רגשית לאהדה הזו ולעומס. זו הייתה תקופה של לימודים, בגרויות של כיתה י'".
אחרים בני גילך היו קופצים על המציאה.
"אחרים הם לא אני. הייתי נערה מתבגרת עם תסביכים של נערה מתבגרת, ולנסוע באמצע הלילה להופיע בתל־אביב זה היה מהיר מדי בשבילי. שוק גדול. יחד עם ההלם המשכתי עם המוזיקה והוצאתי עוד שירים, שגם הם הגיעו לחצי מיליון צפיות. חטפתי כאפה. הייתי יושבת במועדון, שומעת את השירים שלי ברקע, כולם רוקדים ואני מתפוצצת מגאווה אבל גם מאוד מובכת. לא רציתי שידעו שזו אני. הלכתי ברחוב והעדה הכירה אותי. פתאום צעקו לי: 'היי, את חני מסלה'. לא הופעתי בקליפים, הייתי מסתורית ועדיין כולם זיהו אותי".
איך זה קרה אם לא דחפת את עצמך ולא היה לך יחצ"ן?
"זה מה שמדהים. לא עשיתי כלום חוץ מלשיר. לא יודעת, זה מרגיש לי כאילו מישהו הלך והפיץ אותי לכל מקום. לא חפרתי, לא פירסמתי את עצמי, זה פשוט בא מאנשים שאהבו את המוזיקה שלי, עבר מפה לאוזן בשכונה. רציתי זמן לעצמי, לסיים בית ספר, להתגייס. כשמשהו מרגיש לי לא מאוזן ולא נכון אני לוקחת צעד אחורה, מחשבת מסלול מחדש ויוצאת שוב לדרך".
אחרי שנה של הפסקה מסלה התאוששה מהתדהמה והחליטה לחזור לעניינים. הפעם הפסיקה עם הקאברים והחליטה לפרוץ עם מוזיקה מקורית שלה. "קאברים זו תבנית שמכניסים אותך אליה ואז קשה להתרגל למשהו אחר אם תביא פתאום תוכן מקורי. לא רציתי להיות שם. אחרי שנה של מחשבות חזרתי למוזיקה".
והצליח לך עם השיר המקורי?
"האמת שלא. וזה הביא לי סוג של כאפה, כי עד שהסכמתי סוף־סוף להיחשף ולהביא חלק ממני לקהל הם לא אהבו. לאט־לאט הבנתי שזה תהליך ויש לי שתי דרכים - או שאני מוותרת והולכת על בטוח עם שירים שכולם יאהבו, או שאני עכשיו כותבת את האמת שלי ועושה את זה על מאה אחוז והקהל יתרגל אליי. החלטתי שעם כל הכבוד לקהל - אני בוחרת בעצמי. יש לי הרבה אג'נדות להביע ואפשר לעשות את זה רק דרך המוזיקה".
העצמה נשית
את הקליפ הראשון שלה, "חוזר אליי", הוציאה כשכבר הייתה מש"קית לוגיסטיקה בצה"ל. "תוך כדי הטירונות הסכימו לי לצאת חמשוש לצילומים. לא הספקתי כלום, קניתי בדרך בקניון בגדים, הכל היה מהיר. זה שיר שכתבתי מהתחלה עד הסוף לבד והוא היה הצעד הראשון האמיתי שלי".
הקליפ של השיר "חוזר אליי" הגיע למיליון וחצי צפיות מהר מאוד. עד כה ההצלחה של מסלה הייתה אך ורק בשכונה, ב"קהילה", כמו שהיא אוהבת להגיד. אבל עם הקליפ החדש היא פרצה את כל הגבולות, ומעריצים התחילו לצוץ מכל קצות הארץ. "עד השיר האחרון ההצלחה שלי הייתה רק בקרב העדה. נורא הצלחתי, כן? אבל עדיין לא הגעתי מחוץ לעדה, כי דאנסהול זה ז'אנר שעדיין בחיתולים. רק העדה היא זו שמקדמת ומעריכה אותו. היעד שלי עם השיר היה להגיע לכולם, להכיר לכולם, וזה הצליח לי. ידעו כבר איך אני נראית, ובואי - המראה שלי לא כזה נפוץ פה בישראל, אני בחורה מלאה, מגניבה ואתיופית. היום אם אני הולכת בתל־אביב ניגשים אליי, והקהל שלי מכל הארץ, וזה כוח מבחינתי".
מאיזו בחינה כוח?
"לקדם אג'נדות. אחרי זה הוצאתי את השיר 'ביג בוס'. רציתי להביא את נושא ההעצמה הנשית כי הז'אנר שלי הוא נורא גברי בעולם ובארץ. הייתי רוצה שתהיה מישהי פה בארץ שאקח ממנה השראה, אבל אין".
מסלה לא רוצה שהאפליה היא זו שתייצג אותה בעולם המוזיקה, ובכלל. האג'נדות שלה עוסקות בעיקר בטוב, בשוויון מגדרי, ביופי שאינו תלוי בדבר ובאפליה המתקנת שיש בארץ, שרק מזיקה לבני העדה לדעתה. "בבית הספר הפרטי בו למדתי תמיד הרגשתי אפליה, אבל יותר בצורה של אפליה מתקנת. לא רציתי שייתנו לי יותר או יתייחסו אליי כמו ביצה שעומדת להישבר כי אני אתיופית".
ולמה לדעתך מתייחסים אליכם ככה?
"כי לא יודעים עלינו כלום בתור עדה. צריך לחקור, לשאול ואפילו לפעמים לצאת בוטים, הכל טוב. אני לא אעלב אם תגידו לי שחורה, זה נושא מעניין לשיחה. אם אני אומרת סתם ככה למישהו בצחוק 'בקיץ אני משחירה', האדם נהיה פתאום מאוד נבוך. הדרך להתחבר למישהו שהוא שונה ממך היא לשאול שאלות, להגיד מה שאתם רוצים. בילדות רציתי ששתי חברות טובות, לבנות, יבואו אליי הביתה, והן נורא פחדו כי הן חשבו שהשכונה שלי מסוכנת. הסברתי שאני זה השכונה ואני לא מסוכנת".
והן באו?
"לא באו. בשביל לא לפחד צריך להכיר. ואם לא, זה לנצח ייראה מוזר". •
לפנייה לכתב/ת 
