"לא היה ולא יהיה עוד מוזיקאי כמו ג'ון לנון"

"כל הטרנדים המוזיקליים שהגיעו אחריו הם רק אדים על משקפיו העגולים" | אביב גפן

לנון זה המצפן המוזיקלי שלי, יש בי עדיין את התמונה של הסלון בבית כשהחדשות זרמו ודווח על הרצח, אני בן שבע ושירה בת תשע, ומקשיבים לתקליט בפטיפון שלנו בחדר.

אני חייב לומר שאני מעדיף את לנון כסוליסט ומזוקק בתקופה שאחרי הביטלס. משום מה, כשאני מוכרח לבחור באלבום ששינה את חיי, אני תמיד אתלבט בין משהו של פינק פלויד לבין פלסטיק אונו בנד של לנון. הערצתי את הכישרון שלו במובן הכי פשוט של המילה הערצה. היה בו הכל ואף יותר מזה. סיפור חיים שכל כך קל להזדהות איתו, ילד נטוש שגר אצל דודתו וכיוון את כל הצער, האובדן, הכעס וחוסר האונים שלו וסידר אותם כמו פרחים באגרטל בגאווה לעיני כולם.

היה בו משהו עקום, בלנון. משהו אי־סימטרי. הוא לא נפל מעולם לקלישאות של עצמו ועד מותו היה ונשאר רלוונטי.

"יום עצוב־עצוב, אבל אני נזכר בחבר שלי ג'ון, בשמחה הגדולה שהביא לעולם. תמיד אהיה גאה ושמח שהכרתי ועבדתי עם הליברפולי המדהים הזה! אוהב, פול" | פול מקרטני בפוסט שכתב ביום השנה לזכר חברו ג'ון לנון

אני חייב לומר שנגע בליבי כשהוא לקח הפסקה מהכל ולמשך כמה שנים גידל את שון לנון (ליבי על בנו השני ג'וליאן). מסעות בלתי אפשרים בתוככי הנפש, חודשים אבודים בלוס־אנג'לס, משבר זוגיות עם יוקו ושיטת טיפול "פריימל סקרים" (צעקה ראשונית) הם רק חלק מהפאזל שהפך את לנון למושלם בעיניי.

לנון לא פחד לומר את דעתו על מלחמת וייטנאם והפך לפעיל פוליטי שהוביל את האף־בי־איי לאסוף עליו חומרים ולדרוש את גירושו מאמריקה. ארבעים שנה חלפו ועדיין כשאני נתקל בשיר שלו אני שוב נזכר שכל הטרנדים המוזיקליים שהגיעו אחריו הם רק אדים על משקפיו העגולים והמפורסמים.

גם אני נופל במחוות לסאונד שלו (עורכי דיני המליצו לי לכתוב ״מחווה״) ודיוקנו תלוי באולפן הביתי שלי. כשאני כותב אני משתדל כמה שפחות להסתכל עליו.

בשבילי לנון זה כמו יער מוזיקלי סבוך וברגע שאתה מתחיל ללכת בין השירים שלו אתה תלך לאיבוד ולעיתים לא תראה קרן של אור. תמיד תהיה לכוד בין שירת ציפור לבין נחש שאורב על עץ. וככה אני רוצה להאמין שנראו חייו האישיים והמוזיקליים של לנון.

צילום: גטי אימג'ס

"מעניין כמה אלבומים לנון היה מספיק לעשות בשבועיים בידוד" | נינט טייב

כשזה מגיע לביטלס, אצלנו בבית יש מגוון. יוסף, בעלי שיחיה, מחובר לכל הארבעה ובמיוחד להריסון, מושפע מאוד מהכתיבה שלו והדרך שבה הוא תופס מוזיקה ככלי ביטוי. אמיליה שלי שתחיה, ממש אוהבת את רינגו סטאר, לא ברור אם זה כתוצאה מהאינטנסיביות שבה הייתה מבקשת לשמוע את yellow submarine כשהייתה ממש קטנה או העובדה שהוא המתופף בחבורה, מה שמזכיר לה בוודאי את סבא שלה, סבא מטוק'ה המתופף שאליו היא כה מתגעגעת.

אני, מושבעת של לנון.

לא גדלתי על הביטלס כמו רבים וטובים מחבריי. בשבילי זהו מעיין של שפע בלתי נדלה ללא קרקעית.

מכל סיפורי ושירי הביטלס ומה שביניהם, לנון תמיד קסם לי יותר מכולם. האמת והפשטות המורכבת, הנוטפת מכל תו שכתב. המגע של יד ימין על הגיטרה, שהיה ייחודי רק לו. הדרך שבה הצליח לבטא מחשבה לצליל וצליל למחשבה. את זה לא מלמדים בשום בית ספר בעולם. נטו רגש טהור, שהופך לקסם בתדר מדויק ואלמותי. מוזיקאים תמיד מושפעים ממוזיקאים שגדלו עליהם במהלך השנים, ואז נוצרות מעין שכבות על גבי שכבות של השראה הנמסות לתוך עצמן, כמו בכור היתוך, עד שלבסוף מתגבשת הזהות המוזיקלית.

לנון בשבילי הוא שכבה עבה מאוד שנמסה אל תוך כור ההיתוך שלי עצמי. וזה עוד לפני שהגעתי לאיזה זמר מטורף הוא היה. זה בא לידי שיא הביטוי באחד מהשירים הכואבים עד ערפול חושים, Mother. אני לא יכולה להקשיב לשיר הזה יותר מדי פעמים ברצף, מה שאני בדרך כלל עושה עם כל שיר שאני מפתחת אליו אובססיה קלה, כי אני מיד מתחילה להרגיש את הגרון שלי כואב, אפילו שאני לא שרה איתו, ובעיקר את הנשמה שלי בוערת. זה מסוג השירים האלה שיש להם ידיים עם פטישים קטנים, שמכים מכות קטנות על הלב בקצב אחיד עד שהוא נשבר. בשיר Love, בעיניי אחד משירי האהבה היפים, תמימים וקולעים בול לתחושה הטהורה הזו שנקראת אהבה, הוא מצליח בספק דיבור ספק שירה, מלווה בצרידות שנשמעת כמו אגלי טל רגע לפני שהשמש זורחת, לגעת בכל ארבעת חדרי הלב.

וזה רק קצה קצהו של הקרחון כשמדברים על לנון. אצטרך לכתוב ספר שלם כדי לבטא את כל תחושותיי על כל שיריו.

לא פעם עלתה במוחי המחשבה — אם היה נשאר איתנו ולא נלקח. מה היה חושב על הכיוון שבו העולם התפתח, על האינסטגרם והפייסבוק ועל אפליקציות שעוד לא המציאו שינוונו לנו את המחשבה החופשית. איך היה מתרגם את זה למוזיקה וכמה אלבומים היה מספיק לעשות בשבועיים ימי בידוד.

כל מה שנותר לי הוא לדמיין.

צילום: גטי אימג'ס

"ג'ון לנון היה המנהיג המהפכני של נעוריי המוקדמים" | יזהר אשדות

כמו רבים מבני עירי, אני חי בבועה. פוליטית, ערכית, אמנותית וחברתית. זו לא ביקורת, אלא אבחנה ממש לא דקה לגבי ההתרחקות השבטית שלנו אחד מהשני כאן בארץ, שמתגברת ככל שאנחנו מתבגרים. למשל כשזה מגיע לביטלס. 

אני תמיד בטוח שהביטלס הם אקסיומה תרבותית והכל מתחיל איתם. אבל הביטלס כבר לא מפורסמים יותר מישו הנוצרי, הרוק כבר מזמן לא מלך, ואני כבר רוקר מזדקן. ובכל זאת, בעירי כמו בעירי, גם הנוער גדל על הביטלס, וכך אני צולל בכל פעם מחדש למסע כרונולוגי במוזיקה שלהם, ובכל מסע, אני מתאהב בחיפושית אחרת.

המסע הראשון היה בגיל שמונה, כשאבא שלי הביא הביתה מחו"ל את Rubber Soul ולקח אותי לצפות בסרט Help.

התאהבתי ברינגו ממבט ראשון. הוא היה החיפושית החמודה, המצחיקה והנוגעת ללב. שם למדתי להעריך את החשיבות החברתית של מתופף בלהקת רוק (הי סמי!). בגיל 11 כבר הייתי לגמרי בעניינים. התחלתי לנגן בגיטרה ולכתוב שירים עובריים, השיער שלי התארך, ופרשתי יחד עם הכיתה שלי מהנוער העובד לטובת מסיבות סלוניות שאירגנתי.

הסביבה עדיין לא הייתה מוכנה למרד הנעורים הרוקיסטי שלי, כי כשהבאתי את Abbey Road לקבלת שבת בכיתה ו' (מוסווה בעטיפה של תקליט של להקת הנח"ל), המורה גבריאל גירש אותי מהכיתה והמנהל השעה אותי לשבוע.

ג'ון לנון היה אז הגיבור שלי, המנהיג המהפכני של נעוריי המוקדמים. אהבתי את איך שהוא נראה, את הקול שלו ואת העוקצנות שבו, כאנטיתזה למתקתקות של מקרטני.

בגיל 16, כשגרנו בהולנד, לקחתי את אמי לראות את פול מקרטני ו־Wings באולם ספורט ברוטרדם. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי חיפושית בהופעה חיה. פול היה מדהים, רוקר אנרגטי ומנהיג של להקה חדה כתער (אפילו עם לינדה בקלידים). הוא והקהל חיו אז בזמן אמיתי ולא נוסטלגי, כך שרוב השירים היו של WIngs. כשהגיע "חיה ותן למות", פול הפך לחיפושית האהובה עליי. רוקר חיי התורן.

בוקר אחד, חודש לפני צאת האלבום הראשון של תיסלם, שכבתי במיטה, מתעורר לאט־לאט אחרי לילה באולפן, ואמא שלי דופקת על הדלת. היא נכנסת בעיניים דומעות ומספרת שג'ון לנון נרצח הלילה בניו־יורק. באותו יום התחיל מסע חדש עם שירי הביטלס ואלבומי הסולו, ואז גיליתי את לנון מחדש, את השירים האפלים באלבום הלבן, את הסינגלים המופלאים של תחילת שנות השבעים: Instant Karma ו־Power to the People, את Mind Games המהורהר ומתלבט שבישר על "סוף השבוע האבוד" שלו, ואולי הביצוע הקולי החזק ביותר שלו בשנות השבעים, בשיר שהוא אפילו לא כתב, Stand By Me.

אחר כך לא הקשבתי לביטלס שנים. לפני כמעט 15 שנים יצא האלבום Love שרקח ג'יילס, בנו של ג'ורג' מרטין, לצורך מופע של קרקס השמש. בפעם הראשונה נחשפנו לקרביים של הביטלס כשהוא פתח את הערוצים והרכיב אותם מחדש.

אז גם החל המסע האחרון שלי (בינתיים) אל תוך המוזיקה של הביטלס, הפעם יחד עם בני עיליי. התחלנו להקשיב כרונולוגית, והפעם התחלפו הגיבורים שלי מאלבום לאלבום. ג'ון הרגיש הכמעט רוּסי של Girl, פול המלחין המסחרר של שיר כמו I’ve just seen a face, שוב ג'ון ביצירה המושלמת שלו עם הביטלס, Strawberry Fields Forever, ואז ניחתת מכת המחץ של פול במחרוזת שלו בצד השני של Abbey Road.

ג׳ון לנון שלי יהיה צמוד לנצח לפול, ג׳ורג׳ ורינגו של כולנו, לפחות כאן בביצה.

נינט טייב | צילום: ענת מוסברג

"לנון היה אדם מוכשר להפליא שבחר באהבה כמושג שדרכו ימדוד את הכאב" | אסף אבידן

"אלוהים הוא מושג דרכו אנחנו מודדים את כאבנו"

אין טעם להסביר את גודל השפעתו של לנון בנוף נעוריי או ביסודות שיריי. לנון הוא לנון. הוא הקנון שדרכו פזמונאים מודדים את עצמם. כמו מוטציית גן שסיפקה יתרון הישרדותי לחיית המוזיקה, הועברה ושועתקה, עד שהיום בכל ענף של אבולציית הרוק והפופ אפשר למצוא את רצף הדנ"א שהוא לנון. עם זאת, לנון הוא לא אלוהים, ומסע הפולחן שלו, שנועד להאדיר אותו מעל החיים, מרדד אותו אל תוך שבלונה שטוחה בהרבה מייצוג הולם ומורכב של דמותו האמיתית.

ואולי לנון כן אלוהים, ברמה של איך הוא עצמו הבין את האלוהים — רעיון מומצא על מנת למדוד את עצמנו דרכו.

לנון היה פזמונאי ענק שחיפש אמת ודרש שלום, אבל יותר מהכל התעקש ודבק ברצון לגאולה. גאולה עצמית שתיצוק משמעות אל תוך הבל ההבלים של עולם הבידור והחיים בכלל.

בשיר האהוב עליי שלו, "אלוהים", לנון חוזר במנטרה על ה"אני לא מאמין" שלו. כמו רשימת קניות ארוכה של כל מה שהוא כבר לא קונה. קנדי, בודהה, ישו, אלביס, זימרמן, ואז… המסמר בלב ובארון הקבורה — הביטלס. כבר לא מאמין בביטלס. רק מאמין בעצמי. השילוב של האישים ברשימה, אחד ליד השני, יוצר אפקט "נח הררי" של הבנה שהכל הם רק סדרים מדומיינים. אין הבדל אמיתי ביניהם.

היטלר או בודהה, טארות או מלכים, כולם צרכים מדומיינים שלנו שאנחנו שופכים לתוך אנשים או מושגים. האמת היחידה היא ה"אני". "אני מאמין רק בי". יש פה עומק פילוסופי ופסיכולוגי שמתקלקל רק אחרי שהוא ממשיך — "ביוקו ובי"… "זאת מציאות". בלי שחדות הראייה שהתחילה את השיר תצעק לו — אבל האהבה שלך ושל יוקו היא רק עוד סובלימציה של הפחדים שלנו מבדידות וחוסר משמעות. "אהבה" היא בדיוק כמו "בודהה" או "זימרמן". אבל לנון סיים. הוא מוכן לחפור אל מעמקי האמת עד גבול מסוים. לאבד את יכולת הגאולה המדומיינת שלו זה לא משהו שהסכים לעשות. אפילו לא בשביל השירים שלו. הוא גירד את אידאל האמת, אבל סטה בשנייה האחרונה לטובת חיים.

כשהייתי נער דמיינתי שיוקו הכריחה אותו להוסיף את השורה הזאת. כשהתבגרתי, התחלתי להבין שהוא עצמו היה צריך את התוספת הזאת וביקרתי אותו על העיוורון. אבל היום, מבוגר יותר מאשר לנון אי פעם היה, אני מבין את הבחירה. בתמונתו האחרונה של לנון הוא עירום בתנוחת עובר, מקופל בתוך גופה של יוקו הלבושה. כמו כולנו, לנון נזרק מתוך הרחם אל הבדידות והבלבול של החיים. כמו כולנו הוא נאחז ברעיונות אבסטרקטיים יותר או פחות כדי לצקת אור של משמעות בתוך אפלת המודעות.

הוא מעולם לא הצליח להתגבר על הצורך שלו בגאולה, ומעולם לא עמד באידאלים של עצמו. הוא היה אדם מוכשר להפליא שבחר באהבה כמושג שדרכו ימדוד את הכאב. ומכל ההישגים שלו, הבחירה הזאת שלו היא זאת שנוגעת בי הכי עמוק.

יזהר אשדות | צילום: אריאל ואן סטרטן

"חלמנו על שלום, ולנון ידע לבטא בשירים שכתב את התחושות באופן נפלא" | ריקי גל

הרומן שלי עם ג'ון לנון והביטלס התחיל בגיל 11 בקיבוץ ניר דוד, שאליו נשלחתי לגדול בילדותי הלא פשוטה. יותר נכון, ביום שבו החלטתי להיות סנדלרית. למה הרומן הזה לבלב בסנדלרייה הקיבוצית הקטנה, בין זוגות הנעליים שחיכו לתיקון? כי למזלי היה שם טרנזיסטור שאליו יכולתי להיות צמודה כל היום.

זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. כל מי ששמע אותם לא יכול היה שלא להתאהב בארבעת המופלאים האלה. השירים שלהם יפהפיים, פשוטים וקליטים. האהבה הזאת נמשכה גם אחרי שהביטלס התפרקו. לא רק השירים של לנון נהדרים, הוא גם הצליח לעורר את המודעות אליו דרך השערוריות שעורר וסיפור האהבה יוצא הדופן עם יוקו אונו. הוא ביקש לעשות שלום במובן הכי נאיבי. זה מה שהטריד אותו ואת כולנו באותה תקופה. חלמנו על שלום ולנון ידע לבטא בשירים שכתב את התחושות החברתית והאישיות באופן נפלא וקליט.

לא יכולת שלא ללכת שבי אחריהם — במיוחד אחרי השירים שכתב ליוקו. זאת הייתה שירה אישית יותר, מופנמת וצנועה. האיש שהיה בבריטניה הכל יכול, הרגיש פתאום זר בניו־יורק - תקופה שנתנה לו פרופורציות על החיים. למרות שלנון היה דעתן מאוד גדול, התהילה שלו נשענת על הכישרון העצום של ככותב וכמוזיקאי וכמנהיג רב־השפעה.

כשהוא נרצח, הרגשתי שהעולם התנפץ, שאסון נורא קרה, ששום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה. לא הבנתי איך רצח מתקשר למוזיקה. הרי אין סיבה בעולם שזה יקרה. איך הדבר הנשגב ביותר מתחבר לדבר הנתעב והשפל ביותר? איך אפשר לרצוח, ואיך אפשר לרצוח מוזיקאי כזה מדהים. זה פשע נוראי, מוות שקשה לי להשלים איתו עד היום.

אביב גפן | צילום: ענת מוסברג

"לנון לא היה אף פעם של אף אחד אלא של כל האנושות" | דני רובס

אין אוקסימורון יותר מתאים מהכותרת "לנון שלי" כדי להסביר את החמקמקות של האיש המוכשר והשרוט ששכב לפני ארבעים שנה ויומיים מתבוסס בדמו בפתח ביתו בניו־יורק, אבל השירים שלו עדיין חיים, שוצפים וקוצפים במחזור הדם של האנושות בזרם שרק הולך וגואה.

לנון לא היה אף פעם של אף אחד. אבל הוא היה של כל האנושות, ושנא את זה מאוד. הילד היתום, המרדן והמפותל מליברפול שינה את חיי. כשגיליתי את השירים שלו ושל שותפו (ההפוך ממנו באופיו) מקרטני, הבנתי מה אני רוצה להיות. לנון במו ידיו וגרונו החרוך הראה לי אישית איך אפשר לשלוח יד עמוק לתוך הנפש של עצמך באומץ, לגעת גם בכאב ובמקומות היפים פחות, ולהציג אותם לעולם. לא רק כדי שיאהבו אותך, אלא כי אתה לא יכול אחרת.

השירים של לנון הם צילום רנטגן מלא כישרון ויופי ולעיתים מדמם של יתמותו, כאביו, בגידותיו, פחדיו, ואפילו תהליך גמילה שעבר, והכל בלי מסכות ובלי עטיפות פלסטיק מבריקות. ישר, אמיתי וספוג כנות. לפעמים הוא ידע להיות רעיל, אבל לרוב היה מלא תבונה והסתכלות מפוכחת על המין האנושי.

אהבתי אותו אהבת נפש. על כל חסרונותיו הרבים, שאותם לא ניסה להסתיר. עם ההומור הנהדר, עם הילד המפוחד שהשתולל מכאב והתיז לפעמים ארס על סביבתו, עם המבוגר המתייסר את צער העולם, ועם התמכרויותיו.

כמה קומות צנח ליבי כששמעתי ברדיו על הירצחו המיותר כל כך בדצמבר 80', איך התעקשתי בדמעות לתפור כמה שנים אחרי את הסיפור הזה לתוך שיר ("רכבות"), כמה עדיין השירים של האיש הזה גם בביטלס וגם כסולן פורצי דרך, אמיצים.

תמיד חשבתי שלהבדיל ממקרטני הגאון, שאין שום דבר מוזיקלי בעולם שגדול עליו, לנון נתן תמיד את ההרגשה שאם הוא לא ישיר ויכתוב, משהו אפל יתפרץ, ישתלט עליו וישרוף אותו מבפנים.

תמיד כשמצטטים את לנון אוהבים להשתמש ב"החיים הם מה שקורה לך כשאתה עסוק בתכנון תוכניות אחרות". משפט יפה. אבל המשפטים האהובים עליי של לנון הם משפטים קורעי לב משיר אחר: "איך אוכל ללכת קדימה, כשאינני יודע איפה זה בכלל /איך אני יכול להעניק אהבה, כשאהבה היא משהו שאף פעם לא היה לי".

ככה כתב אחד האנשים האהובים בהיסטוריה. הפגיעות הכנה הזאת, בנוסף לכישרון הענק היא כנראה חלק מסוד הנצחיות. אני עדיין שר את ועל לנון, ועדיין מרגיש את הפטיש מאה קילו בבטן כמו אז לפני ארבעים שנה, ועדיין הולך כמו ילד אחרי האמת האכזרית שלו, והיופי הנצחי.

לנון הוא לא שלי. אבל אני כל כך שלו.

אסף אבידן | צילום: עמית מגל

יוני רכטר | צילום: אילן בשור

"את ההלם על רצח ג'ון לנון אפשר להשוות לתדהמה שהרגשתי כשרבין נרצח" | יוני רכטר

לביטלס התוודעתי, כמו כל בני הדור שלי, בתחילת שנות השישים — והתאהבתי בהם מהרגע הראשון. היו בארבעת הצעירים ארוכי השיער קסם וכישרון אדירים והשירים שלהם היו נפלאים — אין מילה אחרת מלתאר זאת. הם פעלו פחות מעשר שנים, אבל כמעט כל שיר שלהם נגע באנשים, דיבר אליהם והקסים אותם. בשבילי הם היו חומר לימוד חובה. עד היום אני יכול לצטט כל שיר שלהם, מילה במילה, ולנגן אותו.

אחרי פירוק הביטלס עקבתי אחרי כולם, אבל התחברתי יותר ללנון. אהבתי מאוד את השירה שלו והזדהיתי, באמצעות השירים, עם התהליך הנפשי שעבר. הוא התעסק בזוגיות, בנשים, באמא, באלוהים ובמיתוסים שדיברו אליי, שר על הנפש, על הסבל שלה ועל הכאבים הבלתי פוסקים שלה. היה משהו חד בכתיבה שלו וגם באופן שבו דיבר. בסרט let it be אתה רואה אותו סוער מבפנים, בלתי מרוצה, כמעט מר נפש.

כששמעתי שהוא נרצח, הרגשתי שרצחו לי אגדה. שהעולם התרסק. אפשר, באיזשהו אופן, להשוות את הירצחו להלם ולתדהמה שהרגשתי כשרבין נרצח. אנשים הדליקו נרות ליד הבית שלו, וצעירים ישבו ובכו בכי מר, בדיוק כמו בכיכר רבין. לנון אמר פעם שהביטלס גדולים, מפורסמים ומשפיעים יותר מישו. נכון או לא, כל העולם סגד להם בצורה כמעט עיוורת. לא היה משהו שאיחד את העולם כמוהם.

כמה חודשים אחרי שלנון נרצח הייתי בניו־יורק עם להקת כוורת. גרתי מול בית הדקוטה שבו נרצח, לא הרחק מהסנטרל פארק. לפני כשנה וחצי, בביקור אחר בניו־יורק, פגשתי בצד המערבי של הפארק את פול מקרטני חוצה מעבר חציה עם זוגתו. פגישה אקראית, חד־פעמית. ניגשתי אליו, סיפרתי לו על האהבה הגדולה שלי לביטלס, אמרתי לו שאני מעריץ אותו ושהייתי בהופעה שלו בישראל. הוא היה נחמד, אמר שלום בעברית ולחץ לנו את היד בחמימות. כל אותו זמן עבר לי בראש, שמהצד השני של הפארק נרצח ג'ון לנון. ואז טיילתי לצד השני של הפארק, עמדתי קרוב לבניין הדוקוטה שבו לנון נרצח, וחזרתי שוב לאותו רגע נורא, ליום בו ריסקו לנו את האגדה.

ריקי גל | צילום: טל שחר