yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: אלעד גרשגורן
    המוסף לשבת • 10.12.2020
    כאבול בלהבות
    זה לא קורה באפגניסטן, אלא בישראל: חוליות חמושים ברחובות, מארבים שלא היו מביישים יחידה מובחרת, הרוגים ופצועים משתי חמולות יריבות ומחסום מאולתר שמנסה לכפות הפרדת כוחות | בכפר הגלילי שבו קבורים חכמי ספרד, התושבים המפוחדים רק מתפללים להודנה שתחזיק מעמד | "שירתי ביחידת המסתערבים, נפצעתי בלבנון", מעיד סנ"צ שיין, מפקד תחנת טמרה, "פה זה אשכרה שדה קרב"
    עודד שלום | צילומים: אלעד גרשגורן

    מצלמות האבטחה קלטו את הרגע. כמה מהן עומדות על הבית של ראפע עכרייה, בית גדול מחופה אבן עם חצר גדולה שבטבורה בקתת עץ ועליה שלט גדול: "דיואן אבו עומר – אהלן וסהלן". כולן פונות אל הרחוב השקט בשכונה המזרחית של כאבול שבגליל, כפר היושב בתוך עמק ירוק יפהפה שלמתבונן מבחוץ נראה פסטורלי. אבל אל תיתנו לשקט הנעים של שעת הבוקר המאוחרת להטעות אתכם. בכפר הקטן הזה, הנמצא במרחק רבע שעה נסיעה מעכו, מתחוללת בחודשים האחרונים מלחמה. מדובר בסכסוך חמולות שחצה מזמן את הרף של סכסוך חמולתי סטנדרטי. מלחמה היא המילה המתאימה ואין מדובר בהגזמה. גם אם לא שמעתם מילה על המתרחש בכאבול, כל האירועים שיתוארו בכתבה הזו אכן קרו. רובם תועדו בסרטונים על ידי התושבים עצמם, חלקם נקלטו במצלמות אבטחה שהציבו התושבים בחזיתות הבתים וחלק גדול צילמה המשטרה, הפרוסה פה בכפר בכוחות חסרי תקדים.

     

    כך שראפע אינו צריך להכביר מילים על פציעתו. בן 60, מנהל בית הספר היסודי איבן סינא בכפר, נאנק מכאבי תופת, ממש מתכווץ ופניו מתעוותות, אוחז בידו הבריאה בזרוע ימין שלו הנתונה בתחבושת לחץ. הוא מושיט את הנייד ומריץ סרטון: הנה שני נכדיו. מאלכ החייכנית בת השמונה אוחזת בידו של אחיה מוחמד, פעוט חמוד בן שנתיים. הם חוצים את החצר לרוחבה, לאט, לא ממהרים. 23 באוגוסט האחרון, סביבות 12 בצהריים, חופש גדול.

     

    לפתע רכב עוצר מול הבית וצעיר לבוש שחורים יורד ממנו במהירות. הוא חובש כובע גרב המסתיר את פניו ונכנס פנימה לחצר עם יד מושטת קדימה, אוחזת אקדח. ראפע, שבדיוק התכונן לצאת לבית הספר, להכין אותו לקראת תחילת שנת הלימודים, עמד למרגלות המדרגות המובילות אל הכניסה לבית. המתנקש פותח באש, כל העת הוא בפריים של המצלמה. "הוא ירה שישה־שבעה כדורים", מסכם ראפע, "תראה איך הנכדים שלי רצים בבהלה להתחבא. מזעזע. שניהם נפצעו קל מרסיסים ואני חטפתי שני קליעים ביד. הכאבים עדיין חזקים, מתישים אותי".

     

    מדהים שאף אחד לא זוכר איך בדיוק התחיל הסכסוך הזה. אחד אומר לפני שנתיים, אחר לפני שלוש שנים. אחד אומר בין נערים שרבו מחוץ לבית הספר, שני זוכר קטטה שפרצה בתוך בית הספר. על מה רבו, את זה אף אחד לא יודע או לא רוצה לזכור. כך או כך, מריבה סתמית בין בני נוער משתי החמולות הגדולות בכפר, ריאן ועכרייה, הובילה כעבור כמה שנים למלחמה עקובה מדם שהתלקחה בחודש מאי השנה. מככבים בה חוליות חמושים משני הצדדים שמרססות באוטומט בתי מגורים ומבצעי חיסול הכוללים הצבת חוליות רתק ומארבים ברמה מקצועית שלא הייתה מביישת אף יחידה מובחרת בצה"ל. וכל זה קורה שניים־שלושה קילומטרים מזרחית לכביש 70 החוצה את הגליל המערבי. כשבכאבול ניתכת אש תופת מכל עבר והשוטרים מסתערים עם קסדות ואפודי קרב אל עבר מקורות הירי, בכביש הראשי התנועה נמשכת כסדרה.

     

    ח'ליל עכרייה, מנהל התיכון שבו התחיל הסכסוך
    ח'ליל עכרייה, מנהל התיכון שבו התחיל הסכסוך

     

     

    הסטודנט לסיעוד הפך נכה

     

    אפשר היה בקלות להפוך את כאבול לפנינת תיירות פנים. הטבע סביב, האוויר הנקי וגם ההיסטוריה, כולם משחקים לטובת המקום. זה כפר מוסלמי עם שורשים יהודיים. עד המאה ה־17 חייתה כאן קהילה יהודית בת למעלה מאלף שנים. על פי המסורת, הנביא מיכה קבור בכאבול וגם שלושת חכמי ספרד: רבי אברהם אבן עזרא, רבי יהודה הלוי ורבי שלמה אבן גבירול.

     

    קרוב ל־15 אלף איש חיים בכפר, הרבה אקדמאים, מורים, עובדים סוציאליים, עורכי דין, רואי חשבון ורופאים. אולם המסה הגדולה הזו של תושבים משכילים היוצאים מדי יום לעבודתם בבתי המשפט, בתי החולים, המפעלים והחברות הגדולות באזור, לא תורמת להרגעת האווירה. חלקם הגדול מחזיקים בעצמם כלי נשק בבית על מנת להגן על משפחתם. שייח' כאמל ריאן (למרות שמו, הוא אינו קשור לחמולה הגדולה בכאבול, משפחת ריאן – ע"ש), יו"ר מרכז "אמאן" למיגור האלימות בחברה הערבית, אומר שבשניים מתוך כל שלושה בתים במגזר אפשר למצוא נשק חם. "האנשים הנורמטיביים לא מאמינים ולא רוצים לפתור סכסוכים בכוח. אבל הם גם לא רואים שהמדינה שומרת עליהם, ולכן הם קונים נשקים כדי להגן על בני ביתם. החברה שלנו", הוא אומר, "נמצאת במלחמת אחים, ערבים נגד ערבים".

     

    את הסכסוך שפרץ בין הנערים לפני כמה שנים ניסתה הרשות המקומית לפתור בעזרת סדנאות נגד אלימות ובעד סובלנות בבית הספר התיכון. "קיימנו שיחות בשיעורי חברה ודיברנו על ההכרח לפתור מריבות בדיבורים", אומר ראש המועצה, סאלח ריאן, "אבל כנראה הבעיה הזו לא טופלה מספיק טוב".

     

    אחת המכוניות שנשרפו בכפר
    אחת המכוניות שנשרפו בכפר

     

     

    זה לא טופל מספיק טוב כי במשך תקופה ארוכה אחרי המריבה המטופשת, בחורים משתי המשפחות הקניטו זה את זה ברחובות הכפר. "זרקו מילים לא יפות אחד לשני", אומר תושב מבוגר, "דיבורים לא מכובדים של צעירים, כולל לכלוכים ברשתות החברתיות. אבל הבעיה שלנו היא שאף אחד מהגדולים לא שם לב שזה הולך ומתפתח ולא שם לזה סוף. היינו צריכים לחנוק את הסכסוך הזה עוד כשהיה קטן".

     

    תקופת ההקנטות ההדדיות הסתיימה בחודש מאי השנה, כששני רעולי פנים פתחו באש לעבר מסעדה בכניסה לכאבול. כמה צעירים ממשפחת עכרייה נפגעו, אחד מהם סטודנט לסיעוד, נפצע קשה ונותר נכה. עכרייה הגיבו בירי על בתים של חמולת ריאן, אך לא פגעו באיש. במקביל נפתחו שיחות על הודנה. עכרייה ביקשו פיצוי כספי והמשא ומתן נמשך ונמשך ולא התקדם.

     

    שלושה חודשים אחר כך מונה מפקד חדש למשטרת טמרה, תחנה שאחראית בין השאר גם על כאבול. עכשיו אנחנו במשרד של סנ"צ סער שיין, שצלקת גדולה בצד שמאל של פניו יורדת מהעין וחורצת את לחיו. הוא נכנס לתפקיד ב־1 באוגוסט. כמה ימים אחר כך התקבל דיווח על ירי לעבר תחנת דלק בכאבול ופציעתו של המתדלק באסל ריאן, ברגלו. "בעקבות הירי הזה התחילו להגיע דיווחים על התארגנות של משפחת ריאן לנקמה מיידית בעכרייה והוצאנו לשכונה שלהם ניידת. כשהשוטרים מגיעים לשם הם נתקלים בהתגודדות של 300־400 איש על טורים גבוהים. חמים אש. כמה מהם אומרים לשוטרים שלי: 'כדאי לכם מאוד שתעופו מפה אם אתם לא רוצים שנפגע בכם'. אתה קולט, 70 שנה לא הייתה פה משטרה, מי אנחנו שנסתובב אצלם בכפר.

     

    "אז אני עולה בקשר ואומר לשוטרים: 'אין מצב שאתם נסוגים, תגבורת בדרך אליכם'. הוצאתי לשם את כל הניידות שלי, אני מבין שאני חייב להראות שאני שולט בשטח. בדרך נתקלנו בחסימות צירים של שתי המשפחות. הן הציבו רכבים לאורך הרחובות שמובילים אליהם, כדי לעכב אותנו ולסכל הגעה של חוליות ירי מהצד השני. ניגחנו לפחות 15 רכבים עם טנדר משטרתי, כדי לפנות את הצירים. זה היה בסוף השבוע הראשון שלי בתפקיד".

     

    ראש המועצה ריאן
    ראש המועצה ריאן

     

     

    פרשים, כלבנים ומסוק

     

    ככה פרצה המלחמה בכאבול. מאותו יום, הפסקול שמלווה את חיי התושבים הוא של 16־M. לעיתים בבודדת, לרוב באוטומט. יורים פה גם באקדחים, בגלוקים, בברטות, מה שבא בא, הכל הולך. בתווך נמצאת המשטרה שיורה בכל אירוע כזה עשרות רבות, לעיתים מאות, רימוני הלם ועשן. תושבים מראים לנו סרטונים של חילופי אש. שריקות הקליעים והדי הפיצוצים מטורפים. מה שמטורף יותר זו העובדה שזירות ההתרחשות הן שכונות מגורים צפופות.

     

    "זו תקופה שחורה", אומר ראש המועצה ריאן, "אין לי מילים לתאר את הסבל, זוועה ממש. חודשים אנשים לא יצאו מהבתים, לא הלכו ברחובות, פשוט התחבאו. היינו כולנו, בני שתי המשפחות, ריאן ועכרייה, מבוקשים על ידי הצד השני. פחד אלוהים".

     

    שבועיים וחצי אחרי הירי בתחנת הדלק, נורה ראפע עכרייה. אנחנו שואלים אותו אם הוא חי עכשיו בפחד שאולי מי שביקש את מותו יחזור לסיים את המלאכה. "מה פתאום פחד", הוא עונה ואוחז בידו הכואבת, "ירו עליי ופגעו בי פעמיים ולא מתִי. עכשיו אני מאמין רק בדבר אחד, כולו מכתוב, הכל מלמעלה".

     

    סנ"צ סער שיי
    סנ"צ סער שיי

     

     

    שיין, מפקד התחנה, אומר שעכרייה היו ערוכים לתגובה מהירה על הפגיעה בראפע. "בזמן שאנחנו אצלו בבית ומתמודדים שם עם התגודדות של כמה מאות אנשים נסערים על הפגיעה בו, הגיע דיווח על ירי שבוצע במגרש למכירת רכבים בכפר ששייך למשפחת ריאן. מהירי נפצע קשה אחמד ריאן שהובהל לבית החולים בנהריה. כמה שעות אחר כך, בערב, הגיעה הודעה שהוא נפטר מפצעיו. אחרי הרצח הזה, כל הכפר ירד לבונקר".

     

    גם הרצח של אחמד ריאן תועד במצלמות האבטחה. כאמור, זו מלחמה שמתועדת מכמה זוויות צילום. סאלח, ראש המועצה, אומר שהרצח של אחמד כאב כמו דקירת סכין בלב. "הוא היה איש מכובד מאוד, בן 64, שרצה רק בטובת אנשי הכפר משתי המשפחות. כשירו עליו הוא בדיוק בא לדבר עם קרוב משפחה על סולחה עם עכרייה. הוא היה אמור להיות אחד המנועים של הסולחה הזו, איש מכובד מעל ומעבר. הלב פשוט נשבר".

     

    ריאן היו נחושים לנקום. מפקד המחוז הצפוני במשטרה, ניצב שמעון לביא, אומר שהם היו עד כדי כך חמים, שהם אפילו עשו בירור עם המשטרה לגבי המיקום. "הרי ישבנו שם בכפר עם כוח עצום. מאות אנשי יס"מ ומג"ב, יחידות פרשים וכלבנים ומסוק באוויר, סדרי גודל של כוחות שאין להם אח ורע בשום מקום אחר במדינה. ביצענו מעצרים של מי שחשדנו שמעורב בתכנון או ביצוע ירי ועשינו שיחות אזהרה. במשפחת ריאן היו אפילו מי ששאלו קצין משטרה בכיר שלנו: 'חיפה זה שלכם', כלומר, חיפה שייכת למחוז שלכם, 'אם נוריד אחד משלהם בחיפה זה יפריע לכם?' תאוות הנקם העבירה אותם על דעתם".

     

    "אחרי שהגיעה הבשורה על מותו של אחמד בבית החולים, קיבלנו דיווח על התגודדות של כ־70 מבני משפחת ריאן, רובם חמושים בנשקים אוטומטיים, סמוך לשכונה של עכרייה", אומר סנ"צ שיין. "ושתבין, בשלב הזה אנחנו כבר עם דיוויזיה בכפר, אבל הם, אין בהם מורא ואין בהם פחד. פרצנו למתחם שלהם תוך כדי ירי רימוני הלם ותפסנו קרל גוסטב. התחילה תקופה של הצתות בתים ורכבים וירי על בתים. היו תושבים שברחו ממקום מגוריהם מפחד. קבוצה של 12 איש מבני משפחת עכרייה עזבה את הכפר בניסיון להרגיע את האווירה. ובכל פעם שאנחנו באים להתערב, מתארגנים כמה עשרות צעירים ומתחילים לזרוק עלינו אבנים.

     

    "בספטמבר נכנסנו עם כוח גדול של יס"מ כדי להפסיק חילופי ירי בין שני הצדדים ונקלענו למארב בלוקים מהגגות, כמו בשטחים. נקלענו גם לחילופי אש כשאנחנו באמצע. באוקטובר בחור שעמד שני מטרים ממני, צעיר מהכפר, חטף כדור מ־16־M בגב. נתתי לו טיפול ראשוני. לפני שבועיים, בשבת בצהריים, התחילה קטטה המונית בין שני הצדדים, כולל ירי באש חיה, ובחור ממשפחת ריאן שעמד ליד השוטרים שלי חטף כדור ברגל. באותה שבת גם שרפו לנו ניידת.

     

    "תראה סרטון, זה רכב שמבוצע ממנו ירי תוך כדי נסיעה. ריאן נכנסים לשכונה של עכרייה, מרססים באוטומט על בתים ונמלטים. ההנהגה הערבית טוענת שיש הרבה מאוד ארגוני פשיעה במגזר שמייצרים את עיקר הבעיות. פה בכאבול אין שום ארגון פשיעה. העניין הזה של נקמת דם כל כך חזק אצלם שהוא דוחק אחורנית השכלה ומעמד כלכלי. כל אחד פה הוא קורבן פוטנציאלי. תקשיב לי טוב, שירתי בגדה ביחידת המסתערבים של מג"ב, בלבנון הייתי לוחם בגולני, אפילו נפצעתי ממטען בגזרה המרכזית, ואני אומר לך שמה שקורה פה זו מלחמה. זה אשכרה שדה קרב".

     

    ארבעה אגרופים בהיכון

     

    שיין החליט להקים מתרסים בשני צירים המחברים בין השכונה של חמולת ריאן לשכונה של חמולת עכרייה. "הבאנו שופל, הרמנו סוללת עפר, הזזנו כמה סלעים גדולים ורתך משטרתי עשה גדר קטנה, ממש גדר הפרדה. היינו חייבים לחצוץ בין הניצים ולאפשר לשאר תושבי הכפר שלא שייכים לאחת החמולות המסוכסכות להמשיך בחייהם".

     

    אז עכשיו, סמוך לקבר של יהודה הלוי ואבן גבירול, קצת מתחת לקבר של הנביא מיכה, יש בריקדת בטון שחוסמת את המעבר.

     

    בני משפחת ריאן, המתגוררים בסמוך למחפורת העפר בחסימה השנייה, מתלוננים שהבית שלהם הפך למטרת ירי של בני משפחת עכרייה. "אנחנו בדיוק מעבר לחסימה", אומר אכרם ריאן, 60, מורה בחטיבת ביניים, "גרים קרוב אליהם, אז הם באים ויורים עלינו. לפני שלושה שבועות שרפו לבן שלי את האוטו. לפני שבועיים ירו עלינו, קליעים ניפצו את החלון של המטבח. אנחנו בקו התפר ואוכלים אותה בגלל זה".

     

    בינתיים המשטרה עצרה את אחמד עכרייה, שעל פי החשד ירה למוות באחמד ריאן. עכרייה, 23, שוער ששיחק באחי נצרת בליגה הלאומית, הוא כדורגלן מקצוען ששיחק גם בכמה קבוצות בליגה א'. אחרי הירי במגרש הרכבים הוא נמלט לחברון, שם התחבא במשך כמה שבועות עד מעצרו. לפני כחודשיים הוגש נגדו כתב אישום בגין הרצח.

     

    ריאן הבטיחו נקמה והיא הגיעה בליל שישי האחרון. המשטרה הייתה ערוכה בארבע נקודות באזורי החיכוך בכפר עם כוחות גדולים. סמוך לעשר בלילה התחיל ירי לעבר קבוצת בתים של משפחת עכרייה. האש נפתחה משלושה מקורות שונים, מרוחקים זה מזה, רתק שנועד ליצור בלבול ופחד בקרב האויב. "היו פה ארבעה אגרופים בהיכון", אומר שיין, "אבל כשאתה 'אִבּן בּלד', בן הכפר, אתה מכיר את כל הסמטאות והדרכים הצדדיות. השוטרים שהיו פה הם לוחמים אמיצים, אריות. הם רצו לעבר מקורות האש וירו רימוני גז והלם על מנת להפסיק את הירי".

     

    בינתיים תושבים משכונת עכרייה יצאו לראות מה קורה. לפתע נפתחה אש ממקור רביעי, מארב שהוצב בשטח פתוח בגב השכונה של עכרייה. מהאש נפצע ומת אחמד עכרייה, בן 29, אב לילד קטן. אחד תמורת אחד, עין תחת עין, זו הייתה המטרה והיא הושגה בתעוזה מבצעית מרשימה.

     

    למחרת הרצח, יום שבת, הגיע ח"כ מנסור עבאס לכפר. עבאס מעורב בניסיונות להגיע להודנה בכאבול עוד מהקיץ. "זה סכסוך בין צעירים שיצא משליטה והתפתח לממדים כאוטיים", הוא אומר. "יש לי הרבה ביקורת על המדינה, הממשלה והמשטרה, אבל גם לנו בחברה הערבית יש אחריות. האלימות ואגירת הנשק הן תופעות שהתפתחו במשך שנים ללא תגובה ראויה של ההנהגה. לא הבינו שמדובר באיום פנימי".

     

    ח'ליל עכרייה, מנהל התיכון שבו הכל התחיל, מושעה כרגע מעבודתו עד שהמצב בכפר יתייצב. "אנחנו חיים במתח נוראי, תמידי. נקמת דם זו נורמה פסולה. הדבר הזה צריך להיאמר בצורה ברורה. חייבים לשנות את הנורמות המביישות בחברה הערבית. למרות הרצח בשישי האחרון, ידנו עדיין מושטת לשלום".

     

    גם סאלח ראש המועצה רוצה לעשות שינוי. "איבדנו שני בחורים מצוינים משתי המשפחות. המשטרה לא חפה מטעויות, לרוב הם לא נמצאים במקום הנכון, אבל גם לנו הציבור הערבי יש מה לעשות. צריך כאן מהפך חשיבתי דרסטי. הרצון לנקמה הוא רצון חזק מאוד שצריך לשים לו קץ. זה משהו היסטורי ששייך לתרבות העתיקה ולא מתאים לימינו".

     

    מפקד המחוז לביא אומר שראשי הכפר צריכים לגלות מנהיגות. "סיכלנו לפחות שלושה־ארבעה מקרי רצח בחודשים האחרונים, תפסנו 11 כלי נשק, כולל שני אקדחים השבוע. ביצענו עשרות מעצרים ופעילויות ברצף, שבעה ימים בשבוע, יום־יום, סביב השעון. תשומת הלב למקום הזה הייתה מקסימלית. אבל גם להם ישנה אחריות ואסור להם לברוח ממנה".

     

    ח"כ עבאס מגלה אופטימיות זהירה. "ביום ראשון הגענו להסכם הודנה לשבועיים ובשבת תתכנס ועדת הסולחות של ועדת המעקב. נראה מה יהיה".

     

    ההודנה תחזיק מעמד?

     

    "אני מאוד מקווה. זה האינטרס שלהם להפסיק את המריבה הזו". 

     

    odeds@yedioth.co.il

     

     

     


    פרסום ראשון: 10.12.20 , 17:00
    yed660100