"מרוקו זה לא כל מקום בשבילנו. זאת התרבות, ההיסטוריה והזיכרונות שלנו"
הם גדלו על הסיפורים מקזבלנקה ומרקש, הטעמים, הריחות והשפה. אחרי שנים ארזו את הגעגועים ונסעו עם תמונות שחור־לבן של ההורים ובני המשפחה לפני העלייה ארצה — במטרה למצוא את המקום שבו הכל התחיל. עכשיו, עם חתימת הסכם השלום בין מרוקו לישראל, חוזרים בני העדה אל הזיכרונות מהביקורים, בכפרים ובשווקי הערים הגדולות, ומספרים מה באמת נשאר ממה שהיה בשנות ה־50
מעיין מלכה מוציאה את אלבום התמונות של סבתה חסיבה משנות ה־50. תמונות שחור־לבן של ילדים שמחים, ולידן תמונות מהטיול שעשתה לכפר שבו נולדה חסיבה, הנמצא סמוך לעיר פאס. זה היה מעט לפני מותה של סבתה. מלכה ארזה תיק ונסעה במיוחד כדי להשתתף בפסטיבל הדובדבנים שעליו דיברה סבתה בערגה, כל חייה.
"אני מאוד־מאוד מחוברת לסבתא שלי, גדלתי על הסיפורים שלה, שמעתי אותם עשרות פעמים, ובעיקר על הסיפור המקסים של פסטיבל הדובדבנים", משחזרת מלכה, בת ה־29 מחדרה. "בכל פעם שהייתה מתחילה עונת הדובדבנים סבתא הייתה מכינה לנו עגילי דובדבנים, כמו פעם, בכפר שלה. לפני שנתיים נסעתי במשלחת ראשונה של האוניברסיטה הפתוחה למרוקו ובין סיורי מורשת, שיחות עם ראשי ערים ורבנים על תולדות הקהילה היהודית וביקורים בבתי כנסת, סיפרתי על הכפר של סבתא, והמארגנים אמרו לי, 'את יודעת שיש שם פסטיבל דובדבנים?'"
זה הפתיע אותך?
"מאוד. ישר שאלתי, 'וואו, אתם מכירים את הפסטיבל? זה אמיתי?' פתאום הסיפור של סבתא שלי מקבל חיים והם ענו שבמקרה השנה, הפסטיבל נדחה ויתקיים ממש בעוד כמה ימים. ביום הפתיחה, לבשתי חולצה לבנה וחגיגית, נסעתי לפאס ומשם בעזרתו של נהג מקומי, הגעתי לכפר, כדי להיות חלק מהדבר הזה שכל כך היה בנשמתה של סבתא".
ואיך הפסטיבל היה?
"מרגש, צפוף, מלא באנשים חוגגים שהסתובבו בין דוכנים של משקאות ואוכל מקומי, אמנות ועבודות יד. על הבמה המרכזית תחרות של 'מיס דובדבן' ושירים במרוקאית שאני מכירה מהבית ואני בוכה, ויש לי צמרמורות ואני מתקשרת לסבתא חסיבה בשיחת וידיאו ומטיילת איתה בתוך הפסטיבל. ארבע שעות הייתי שם, כמו בתוך חלום, אכלתי את כל סוגי הדובדבנים, שמתי לעצמי דובדבנים על האוזניים, קניתי קופסאות של דובדבנים ששמרתי בצידניות ואיך שחזרתי לארץ, נסעתי לסבתא להביא לה את טעם הכפר שלה".
היא התרגשה?
"מאוד. ברור שעכשיו, אם לא הקורונה, אני כבר על המטוס בחזרה לשם, נוסעת מיד, עם כל המשפחה — בנות הדודות, אמא, האחיות. כולנו חייבות לנסוע שוב למרוקו, והפעם אקח גם את בן הזוג שלי כדי שיחווה את החוויה ויכיר את השורשים שלי. ואגב, השנה בעונת הדובדבנים סבתא כבר לא הייתה בחיים, אבל בן הזוג שלי החליף אותה וקנה לי דובדבנים לעשות מהם עגילים".
"הגעגועים שלנו"
הידיעה על חידוש הקשרים הדיפלומטיים עם מרוקו, שנותקו בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה בתחילת האלף, הכתה בהתרגשות את בני העדה בארץ, ושלחה אותם לשיט בתוך ים של זיכרונות, ריחות, טעמים וצבעים שהם נושאים איתם מהביקורים במולדת הססגונית של הוריהם, שהגעגוע והכמיהה אליה מערסלים את נשמתם.
במשך השנים ליוו אותם התמונות שנשארו מהתקופה היפה. וכשחזרו אליה — בין עם הילדים או בעצמם — היו אלה התמונות והזיכרונות שנשארו כמזכרת. עכשיו הם מספרים על הפער בין הסיפור למפגש האמיתי, וכמה מזה גורם להם לחזור אל המקום שבו הכל התחיל.
ציון יפרח מהיישוב להבים ישב בביתם של חברים מרוקאים כאשר הודיעו בטלוויזיה על חידוש היחסים עם מרוקו. "כל מי שהיה שם, בהדלקת הנרות, סימן את היעד הקרוב", הוא אומר בקול רווי ערגה. "ברור שעכשיו עם הטיסות הישירות, בלי הצורך בוויזות ובקונקשנים, אנחנו שוב על המטוס. כולנו כבר היינו במרוקו, אבל חולמים לחזור אליה שוב ושוב".
זה היה בשנת 1993, בטיול שהחל בערים הגדולות, ומשם התקדם למראקש, ולכיוון הרי האטלס, המקום שבו נולדו וחיו הוריו, עד שעלו לישראל. "אבא שלי חי בכפר איית בלאל ועלה לארץ כשהיה בן 13 ואמא שלי הגיעה לארץ מכפר קטן שנקרא טירסאל והיא בת 11. שניהם התרגשו מאוד לחזור למקומות שבהם גדלו", אומר יפרח.
מה הכי זכור לך מהביקור?
"כשהגענו לכפר של אבא שלי, הוא מיד חיפש את הזקנים, ובאמת מצא אדם קשיש, שמספר לו סיפור שכולם בכפר זוכרים, על ילד אחד יהודי שנשך אותו כלב. והלב שלי מתחיל לדפוק, ואבא שלי מרים את החולצה ואומר לו: 'זה אני, הילד היהודי שנשך אותו הכלב', ומראה לו את הצלקת. מיד מתחילות קריאות שמחה ומשפחתו של האיש מתחילה להוציא לנו תה ודבש וחמאה ולחם, כאילו אורח חשוב הגיע לכפר. הזקן הזה זכר את אבא שלי, וזכר את אבא שלו, כלומר סבא שלי, ומנה בפני אבא את שמות היהודים מהכפר, כולל מידע על בני המשפחה".
כיום, בן 61, ובעצמו אבא וסבא לנכדים, כשהוא חוזר לכפר הקטן של אביו במרוקו הוא מתרגש ובוכה. "פתאום בתי הבוץ של הכפר שכל ילדותי שמעתי עליהם, עומדים מול העיניים שלי ואני כאן עם ההורים שלי והזיכרונות שעליהם גדלתי קמים לתחייה, ואבא שלי שכל השנים סיפר איפה הם גרו ולאן הלכו ברגל ואת הדרך הארוכה שעברו בכל יום עד בית הספר — מוביל את כולנו בתוך הסמטאות האלה. יש יותר מרגש מזה? הגעגוע העמוק למשהו שמעולם לא הכרתי, ופתאום אני נמצא בתוכו. כל מי שגדל בבית מרוקאי מכיר את התחושה הזו ולכן ברור לי שעכשיו, עם הטיסות הישירות, אנחנו נחזור לשם".
"מרוקו זה לא כל מקום. זו התרבות שלי, ההיסטוריה שלי, הזיכרונות שלי, עליה גדלתי, על הגעגועים אליה", אומר משה (מוסא) שטרית, בן 59, מתל־אביב. "זו פריווילגיה ענקית שאנחנו, שהשורשים שלנו במדינה מוסלמית ערבית, יכולים לטייל בה. ההורים שלי נולדו בדרום־מזרח מרוקו וגדלו בבתי בוץ — אבא שלי בכפר קסבת אל־מחזן, ואמא שלי בכפר ערומייאת. כשההורים התחתנו הם עברו לכפר של אבא, שם גם נולדו וגדלו שלושת האחים הגדולים שלי עד העלייה לארץ ב־1961. ריתק אותי ללכת הרבה אחורה, לכפרים שבהם נטועים שורשי המשפחה, זו חוויה בלתי נשכחת, מרגשת ועוצמתית, שגם אשתי, שהיא בכלל מדרום־אפריקה, התרגשה ממנה מאוד. הייתי פעמיים במרוקו. בפעם הראשונה עם אשתי ב־1995, בטיול של שבועיים וחצי והייתי המתורגמן שלה שם, אני מדבר את השפה ושולט בה".
יש אנשים שאצלם החיבור עובר דרך האוכל, יש מי שאצלם הוא מסתלסל דרך המוזיקה ואצל שטרית השורשים נטועים בערוגת השפה המרוקאית, שהניגון שלה בנשמתו. "השפה המרוקאית היא ליבת הגעגועים שעליהם גדלתי, זו השפה שבה ההורים דיברו איתי כילד וזו השפה ששמעתי בשכונה בקריית־גת. ולכן לטייל בסמטאות במרוקו ולשמוע שוב את הניגון הזה הזיז משהו מהותי בתוך הנפש שלי".
אז אתה לא מאלה שהתביישו לדבר בשפת ההורים שעלו לארץ.
"אנחנו בני הדור השני קצת ממולכדים — בין ההורים שלנו שעלו לפה ועברו הלם תרבות נוראי ואנחנו הכרית הרכה שהם נוחתים עליה, ובין הרצון שלנו להיות ישראלים, להתפתח, להתקדם. מתעד את זה יפה יוסי סוכרי בספרו 'אמזלג', שהגיבור שלו אומר שיותר מאשר רצה להתקרב לתרבות המערבית רצה להתרחק מהתרבות שממנה באו הוריו. וכמו סוכרי, מי שחוזר לתרבות הזו היום הם הנכדים, בני הדור השלישי. זה דור פשוט נפלא, דור ישראלי, חזק, שאומר 'אני לא מתנצל על שום דבר, אני זה אני'. ואפשר לראות את זה בצורה נחרצת בזרם המשוררים של הערס פואטיקה: רועי חסן, עדי קיסר, שלומי חתוכה, שמנכיחים את התרבות והשפה שממנה באו, ולא דופקים חשבון".
מתי ביקרת במרוקו בפעם האחרונה?
"לפני שנתיים, הפעם עם האחים, הילדים והאחיינים. אם הנסיעה הראשונה הייתה מתוך סקרנות, בנסיעה האחרונה היינו 14 בני משפחה. שכרנו מיניבוס למשך שבועיים והתפלאנו עד כמה הילדים שלנו מעוניינים לבוא איתנו לכל מקום. כשאמרנו שאנחנו רוצים להקדיש שלושה ימים כדי לשהות בכפר שממנו הגיעו ההורים, פחדנו שיגידו שזה יותר מדי, אבל הם התלהבו. חבר'ה בני 22 עד 30 שהתרגשו להגיע לכפר של הסבא והסבתא שלהם, ששוכן על גדת נהר הדרע, ולגלות את חורבות בתי הבוץ ששמענו עליהם בילדות. כיוון שבשנות ה־80 הנהר עלה על גדותיו ושטף את הכפר, בתי הבוץ המקוריים גולחו, ולא נשאר מהם הרבה. שוטטנו בין חורבות הבתים ובית הכנסת, עלינו לבית הקברות שבו קבורים הדורות הקודמים, והקמנו לתחייה את הסיפור של אבא שלי על 200 עצי התמר שגידל שם".
"לא רק אוכל"
עינת לוי, בת 36, הגיע למרוקו עם תמונה של הדודים שלה אוחזים בדגל ישראל, תחת הכיתוב "להתראות בארץ" — רגע לפני עלייתם לישראל. ב־2012 היא שחזרה את התמונה והצטלמה לפני נסיעתה למרוקו עם דגל ישראל, תחת הכיתוב "להתראות במרוקו". התמונה ליוותה אותה במסעה, והיום היא חוקרת את תולדות הקהילות היהודיות במרוקו וכבר התחקתה אחר שורשיהן של 14 קהילות.
לוי, בעלת חברת "קונקשן למרוקו", לפיתוח קשרים בין ישראלים ומרוקאים. "עד שהתחלתי לנסוע לשם, לא ידעתי מה זה להיות מרוקאית, לא למדתי על מרוקו בבית הספר ולא באוניברסיטה", היא אומרת. "אבל כשהגעתי למרוקו הבנתי מה זו המורשת שזורמת לי בדם".
בשם הגעגוע הזה, תרה אחר בית המשפחה במכנאס, ולקחה לה למדריך את שארלו בוטבול, אחד היהודים האחרונים שמתגוררים בכפר שיהודים רבים היו חלק ממנו. "בוטבול שזכר את המשפחה שלי לקח אותי לבית המשפחה", היא מספרת. "דפקנו על הדלת, אבל אף אחד לא ענה. התבאסתי וחשבתי שאני מפספסת, אבל פתאום הגיעה אישה מבוגרת ולצידה הולך נער שעוזר לה לסחוב סלים. הצגתי את עצמי כמי שמשפחתה התגוררה בבית, והאישה מיד הכניסה אותי פנימה".
המקומיים רגילים כבר לתופעה של יהודים שחוזרים לראות את בית המשפחה?
"יותר ויותר בשנים האחרונות. האישה הכינה תה ואני יושבת בסלון, בתוך הקרמיקה הצהובה־כחולה, והיא אומרת שככה זה היה כשהם נכנסו לבית. כלומר שזו הקרמיקה המסורתית המרוקאית שהמשפחה שלי הדביקה על הקירות, ממש כאילו הם אוהדי מכבי. וההתרגשות, אני לא יכולה להסביר לה את ההתרגשות, כאילו כל הבארות של ההיעדר התמלאו. יש לנו זכות להגיע למרוקו וללקט רסיסים של זיכרונות והתפקיד שלנו הוא לחבר אותם לחיים שלנו עכשיו, ליצור בסיס שיעזור לנו להבין מאיפה הגענו".
וכיוון שהבינה שהיא לא היחידה שמתנגנת בה מנגינת הגעגוע, הקימה לוי לפני שנה וחצי את "קונקשן למרוקו". "שגרירות אזרחית שמפתחת קשרים בין ישראלים למרוקאים", היא אומרת ומסבירה שלביקור במרוקו יש קסם מיוחד. "זה קודם כל החיבוק. החום. המרוקאים רואים את נפש האדם. יש להם יכולת הכלה מדהימה".
ואף מילה על האוכל?
"נכון. אחלה אוכל, טעים, תבשילים חמים. אבל אני לא רוצה להיתקע בסירים. מרוקו זה לא רק אוכל, זה בעיקר איך אוכלים את האוכל — ביחד, בצלחת גדולה, שכולם חולקים כדי להחזיר את המשפחה לשולחן. מעבר לאוכל, חשוב לי שמי שייסע סוף־סוף לטייל במרוקו יכיר את המדינה המגוונת והצבעונית הזו, שיש לה 1,800 קילומטרים של חופים של הים התיכון ושל האוקיינוס האטלנטי. שיש בה גם הרים מושלגים וגם מדבריות, וכל הדבר הזה מתחבר לפסיפס גיאוגרפי ואנושי מדהים. עכשיו עם הטיסות הישירות למרוקו, אני בטוחה שיותר ישראלים יגיעו להכיר את המקורות שלנו".
לפנייה לכתב/ת 
