לשחות עם כרישים

שברק אובמה נזכר בקמפיין הסוחף שניהל ב־2008, הוא כותב, "ההרגשה הייתה שמסע הבחירות הפליג מעבר לפוליטיקה ויצא לתחום התרבות הפופולרית". זה מדויק, אבל צריך לזכור שבזה גם היה כוחו: כך הצליח להניע קהלים שבאופן מסורתי גילו אדישות. מכל מקום, בקריאת 'ארץ מובטחת' התחושה הפוכה: הספר נכתב מנקודת מבט של פוליטיקאי ולא של תופעת פופ. והאמת? חבל שכך.

קראו פרק מהספר באתר "עברית"

לאורך מאות עמודים אובמה רואה לנכון להתפלפל עם כל טענה וטענה שהופנו נגדו, עד אחרונת הנפיחוֹת של הימין הסהרורי; להודות לכל אדם שלקח חלק בעשייה, כולל השף שהגיע איתו משיקגו לבית הלבן; ובעיקר, להצדיק כמעט כל פעולה שלטונית שנקט. זה טוב להיסטוריונים, אבל לא תמיד לקוראים. במובן הזה, חבל שהוא לא קצת יותר ביונסה, שלצלילי שיריה רקד עם מישל בנשפים שאירגנו בבירה, ופחות 'פנקס שירות'. נראה שהתייחסות לספר כאל מוצר פופי - שהייתה ודאי מביאה לקיצורו, הידוקו ואולי אף לשינוי המבנה - הייתה מיטיבה איתו.

במונחיו של אובמה, חובב כדורסל מושבע, הרבע הראשון של הספר סוחף. הוא מתחיל בהתחלה, ומנסח יפה את השורשים הביוגרפיים שעומדים ביסוד מניעיו. האיש הוא פוסטר של "גם וגם": גם שחור וגם לבן; גם אאוטסיידר מהוואי וגם אחד מהחבר'ה; גם שמאלן אבל גם קצת שמרן (התנגד למלחמת וייטנאם אך מאמין בפאקס אמריקנה). והעיקר, הוא אדם רפלקסיבי ומהורהר שמנסח לעצמו את עצמו בכנות ובתשומת לב.

ככותב, אובמה רהוט וקולח; מתזמן את הרגע המדויק שבו החל להטריד אותו חלום חוזר, כמו סופר המיומן בדיאלוג עם חלקיו הלא־מודעים; ויודע לנסח דימוי הגון. "לפעמים הרגשתי כמו הדייג בסיפור 'הזקן והים' של המינגוויי, עם הכרישים שנוגסים בשלל שלי בשעה שאני מנסה לגרור אותו לחוף", הוא כותב על תסכוליו מהליכי החקיקה. את הרגישות הזאת לסטוריטלינג אפשר אולי לייחס לסוג הפוליטיקה שלו, שבה "הסיפורים שמספרים חשובים לא פחות ממהות ההישגים".

עם זאת, למרבה ההפתעה, יש בכתיבה שלו מעין מתקתקוּת בטעם ארון סורקין - תסריטאי שהיה לאחד ממנסחיה המובהקים של הפנטזיה הליברלית - והיא עלולה להביך לעיתים. כזה הוא למשל הרגע שבו אובמה אומר ליועציו שאם לא יעביר את החוק שיזמה מישל על מזון בריא לילדים, "לא יוכל לחזור הביתה". או הדיאלוג הבא: "'היה יופי', אמרה אמילי. 'את לא נראית נלהבת במיוחד'. 'זה הפרצוף הנלהב שלי'". הבית הלבן כ'בית הלבן'.

בהמשך הספר, כל פרק עוסק בנושא אחר שרבץ לפתחו של אובמה במהלך כהונתו הראשונה, שבה מתמקד כרך זה, כשהוא מספק רקע מפורט לאירועים ומנתח את מניעיו ואת הווקטורים שפעלו עליו, כל הדרך עד לסינתזה הסופית. למגינת הלב, זה כמעט תמיד כרוך בפשרה כלשהי: "פוליטיקה כאמנות האפשרי", הוא מנסח זאת יפה. ובכל פעם שגמרנו עם משבר אחד, מבליח זה הבא, כמו בשיבה הנצחית של ניטשה. הפוגה אָיִן. ככה זה להיות נשיא.

כל פרק כזה כשלעצמו מספר סיפור הראוי בפרסום, אבל הגודש של כולם יחדיו מתיש. וזו גם התחושה העיקרית במהלך הקריאה. אחראית אחת לכך היא המציאות, שבשל מבנה הפוליטיקה האמריקאית, המאפשרת לנשיא חופש פעולה גדול בהרבה בקדנציה השנייה, דחסה לתוכה את רוב האירועים המשמעותיים של ממשלו: הסכם הגרעין עם איראן, הסכם פריז, נרמול היחסים עם קובה ועוד. הקדנציה הראשונה, בפשטות, פחות מעניינת.

מה אפשר אפוא להסיק עליה מהספר? האינטרוספקציה של אובמה אמנם מרשימה, אבל קשה לבנות עליה בניסיון לחרוץ דין היסטורי. לשם כך יידרש עושר של מקורות. ובכל זאת, קשה שלא לחוש במהלך הקריאה שליבו של אובמה, כמו שאומרים באמריקאית, נמצא במקום הנכון. הוא ירש מציאות קשה במיוחד, של שתי מלחמות מטומטמות באפגניסטן ובעיראק (בראשונה תמך), שעלו הון ושחקו לחלוטין את היכולת לבצע מהלכים מדיניים נועזים, לרבות בנושא האקלים, כמו גם משבר כלכלי היסטורי, שמוקדש לו בספר מקום נרחב במיוחד ושעליו אמר לו ג'ורג' וו. בוש לתדהמתו: "כבר טיפלנו בחלק הממש קשה. תוכל לפתוח דף חדש".

לנסיבות הקשות הללו - "סנדוויץ' קקה" קרא לזה האסטרטג דיוויד אקסלרוד - יש להוסיף את האטמוספרה חסרת התקדים שבתוכה תיפקד הממשל. אובמה הוא הנשיא הראשון של עידן הקיטוב והרשתות החברתיות. מה שפעל תחילה לטובתו, כשהצליח לגייס בזכות האינטרנט מערך ענק של מתנדבים ומספר שיא של תרומות זעירות - פנה בהמשך נגדו. ברשת נפוצו מדגרות של טינה ושל תיאוריות קונספירציה, שהביאו לציפוף שורות מוחלט של המפלגה הרפובליקנית נגדו, בניגוד לכל החוקים הבלתי־כתובים של הפוליטיקה האמריקאית עד אז, הבנויה על שיתופי פעולה אד־הוקיים.

בזמן אמת היה קצת קשה להיווכח בכך, אבל אחרי קריאת 'ארץ מובטחת' מתבהר היטב כיצד הסתיימה בתקופת אובמה המאה האמריקאית, ופינתה את מקומה לשבטיות ולמדון. מי שממאן לקבל זאת הוא אובמה עצמו, אחד האדבוקטים הגדולים, לעיתים עד כדי תימהונות, של "האידיאה האמריקאית", הגם שזאת כבר התפוגגה כמעט לחלוטין. •