זה רק געגוע
בנקו, כלבנו האהוב, נפטר במפתיע. נכון, הוא לא היה צעיר, אבל הוא היה מלא חיים וחוץ מקצת שיבה וצליעה קלה, לא נראה שהוא מתבגר. להפך, הוא עוד גנב אוכל והטריד עוזרות בית כמו גור לא מאולף חסר מעצורים, פתח דלתות ושתה מאסלות, כמו כל הכלבים.
ההולכים על ארבע תמיד היו חלק מחיינו. דיאנה, הראשונה, הלכה למות במרתף הבית, אבל אבא שלי תמיד טען שגנבו אותה, כך לפחות האמנו. האם אני צריכה להגיד לרשי שגנבו את בנקו, או להכיר לו כבר את המשמעות של המוות? פתאום זה משליך על כל כך הרבה דברים.
אחרי דיאנה הגיע פונגו, שכבר היה באמת חלק מהמשפחה. אבא שלי הביא אותו מעוטף עזה בגיל חמש והוא הופיע בכל אירוע משפחתי ואפילו זכה בתחרות יופי. אחר כך היו שניים, שרקי וג'ורג' העצומים, שהילכו אימים על השכונה.
"אמא, אל תהיי עצובה, תחייכי!" רשי פוקד עליי כשאני מנסה להבין מבודה מה בדיוק קרה. לפני שנייה היינו באוטו יחד ועכשיו הכלב פשוט התמוטט.
אולי חנוכה הוא הבעיה. לפני 20 שנה בחנוכה גם אבא שלי נפטר. אני זוכרת, כי הייתה הדלקת נרות. אני זוכרת שהיה קר, שהייתי לפני צבא, שהייתי עם חבר שלי בטיול לפני גיוס, ושנחתתי ביום הלוויה.
הייתי בהכחשה. עלינו על המטוס בדרך לארץ ובעיתון שמחלקים במטוס, פתאום במודעות האבל זה הכה בי. פתאום מודעות האבל היו עליי.
אנשים כתבו שהם משתתפים בצערי ובצער אמא שלי ואחיי הקטנים. נורא רציתי להתגבר כבר. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שאני רוצה להיות אחרי זה ושיגידו, "היא התגברה, נלי, היא רק סיימה י"ב, אבל התגברה".
את רוצה לכתוב משהו על כלבים, אבל איכשהו המוות מצליח תמיד להוביל לאותו מקום. כמו הפסיכולוגים האלה שתמיד אומרים, "אבא שלך, אבא שלך" ואני כזה, "בסדר, זה היה כל כך מזמן, אפשר לא להאשים אותו בהכל? הרי יש אנשים עם תסביכים שההורים שלהם בחיים, לא?"
בנקו שכב שם ונראה כל כך חי ומתולתל. גם אבא שלי שכב בקומה כמעט שנה והיה נדמה כאילו הוא סתם ישן שנת שישי בצהריים. הלב שלו לא הפסיק לפעום כל השנה הזו, הותיר אותו במצב הזה, בין שינה למוות. רק נדמה שהוא חי, אבל בעצם לא.
ופתאום כל זה עלה לי. וואו, אבא שלי, איזה געגוע. 20 שנה. משוגע לכתוב את זה, כל כך הרבה זמן. "זמן טלנובלות" אני קוראת לזה, כאילו רק בטלוויזיה אומרים "לפני 20 שנה", מספרים של "צעירים חסרי מנוח".
והנה חבר אחר אבד, אמנם הולך על ארבע, אבל בנקו היקר היה חבר נאמן ומתוק. שומר הבית איננו עוד, ופתאום עולות המחשבות על אבא שלי.
ואז, שנייה אחרי שכתבתי את הטור התקשרו מהגן ואמרו שיש בגן המקביל ילד חולה מאומת וסוגרים את הגן לשבועיים. עד כאן השבוע שלי. איך אצלכם?
