"אם לא תרימי לעצמך, אף אחד לא ירים לך"

גם את יום הולדתה ה־60, שחל לפני שנתיים וקצת, חגגה לאה שנירר במסיבת ענק, כדרכה של "פאן לי במקסימום", אבל בשוך תרועות הנשף היא התיישבה לחשבון נפש. "במקום לקונן על ששת העשורים שעברו כל כך מהר, התחלתי לחשוב איך אני רוצה שייראו ששת העשורים שיבואו עליי לטובה", היא מספרת. "במאה שעברה, בנות 60 נחשבו לזקנות, אבל בימינו 60 זה רק אמצע הדרך. הכנתי לי רשימה של אתגרים ומטרות. מה עוד לא עשיתי, מאילו מחסומים אני רוצה להשתחרר ובאילו תחומים הייתי רוצה לפרוץ כדי למחוק את לאה מ'המעושרות', שבחיי היומיום שלי כבר אין לה שום זכר".

שום זכר?

"שום זכר", היא חוזרת במשנה תוקף. "אני אישה שיכולה להרשות לעצמה לא לעבוד, ובכל חיי לא היה אפילו יום אחד שבו לא עבדתי. את השרירים בזרועות שלי קיבלתי בגיל 15, כשעבדתי בגלידרייה בחיפה. העבודה היא הנשמה שלי והעצמאות שלי ואלה דברים הרבה יותר חשובים מכסף".

בעקבות הרשימה החלה ההגשמה. "התחלתי בקטנה. עיצבתי קולקציית קפסולה, 'אינספיריישן' (עם המעצבת אליאן סטולרו ‑ ס"ש), ודיגמנתי אותה. אז נכון, היו כמה שהרימו גבות ושאלו מה פתאום, אבל לי זה מילא חסך. מאז ומתמיד נשמתי אופנה, אבל לא התחברתי לאופנה ישראלית כי החיים גילגלו אותי ברחבי הגלובוס. עם בעלי הראשון גרתי בארצות־הברית ועם הנוכחי, צחי שנירר, גרתי בהמבורג. המשימה השנייה שהצבתי לעצמי הייתה לפתור את הבעיה שלי עם סימני המתיחה בבטן, שבגללם חששתי ללבוש בגדי ים וזו הסיבה שאמרתי לא ל'הישרדות'. לא", היא מתחרטת, "ל'הישרדות' בכל מקרה לא הייתי הולכת. נעמדתי מול הראי ואמרתי לעצמי 'לאה, יש לך סימני מתיחה מפני שארבעה ילדים יצאו ממך, איזה אושר' ואירגנתי הפקה של צילומים בביקיני".

-

חתונה לבנה

בין לבין, לראשונה בחייה, היא טסה לחו"ל עם אמה, אולגה שלמון (82), המתגוררת בקומת המרתף של החווילה. "לא חו"ל של שופינג. אמא שלי ואחותה התאומה היו בנות חמש כשעברו ניסויים רפואיים אצל מנגלה באושוויץ. טסנו יחד במשלחת של ניצולי שואה לטקס הבינלאומי במלאת 75 שנה לשחרור המחנה, היא זיהתה כל ביתן ורק כשעמדנו מול 'קיר המוות' הבנתי למה אמי מעולם לא עזרה לי בגידול ארבעת ילדיי. היא לא הייתה מסוגלת לשמוע תינוק בוכה אחרי ששמעה את בכייה של אישה צעירה, שהתינוק שלה נלקח למשרפה דקה אחרי הלידה. אמא חזרה מהמסע הזה מחוזקת".

ואז באה הקורונה וטרפה את כל הקלפים.

"מי אמר?" היא מכווצת את גבות עיניה וחושפת קמט. "קורונה, בעיניי, היא כמו מלחמה. יודעים מתי היא פרצה ואף אחד לא יודע מתי היא תיגמר וכמה חללים ייפלו בדרך, אבל אפילו הקורונה היא הזדמנות לצמיחה מחודשת".

פליז, אל תתחילי עם סיסמאות הניו אייג'.

"מי מדבר בסיסמאות?" היא זועפת. "הסטודיו לפילאטיס שלי נסגר, לקחתי אחריות על שש מדריכות שיצאו לחל"ת, אבל במקום להסתגר בבית ולבכות על מר גורלי הלכתי על רד ליפסטיק. אמא תמיד שיננה לי 'הכי חשוב זה שאף אחד לא יראה כמה שאת עצובה או סובלת'. בערב ראש השנה כל בני המשפחה הגיעו ארצה מפני ששני הבנים הגדולים שלנו, דוד וג'וני, עמדו להתחתן וחתונות לא דוחים. האחד התחתן אצל הורי כלתו, השני התחתן בבית שלנו, בגינה, שבה גם חגננו בר מצווה לרפאל, ורגע לפני שפירקו את החופה וכל הדקורציה צחי ואני החלפנו מבטים. כבר 30 שנה הוא מבטיח לי חתונה לבנה וזה אף פעם לא יצא".

מה, לפני 30 שנה לא התחתנתם כדת וכדין?

"כדת וכדין, אבל לא הייתי כלה בשמלה לבנה מפני שצחי היה אז אלמן פלוס שתי בנות. לא הרגשנו בנוח להרים חתונה גדולה, אז כשנכנסתי להיריון עשינו את זה בשקט, בבית של הרב מצגר. לבשתי חליפת מכנסיים בצבע בז'. בקורונה, כשצחי שאל אותי אם אני רוצה לעשות טקס של חידוש נדרים, עניתי שאני רוצה חתונה. מה, 30 שנות נישואים הן לא סיבה למסיבה? דרור קונטנטו עיצב לי שמלה נשפכת, עשו לי חלה על הראש, וצחי ואני צעדנו לחופה לצלילי 'זו אותה האהבה' של אריק איינשטיין. התרגשתי ברמות־על. שתיתי ורקדתי והייתי מאושרת. זו הייתה חתונה קטנה, על פי דרישות התו הסגול, אבל כשהסתכלתי על ארבעת ילדינו הבנתי את מה שרוב האנשים הבינו מאז תחילת הקורונה ‑ שמהות החיים היא המשפחה. כל השאר הוא הבל הבלים".

עכשיו, בלי קשר לבחירות שכן או לא יתקיימו בקרוב, שנירר מינתה את עצמה ליושבת הראש של קהילה ענקית שכל חבריה הם בני הגיל השלישי. "זו הקהילה הכי רלוונטית, הכי סקסית, הכי שווה וגם הכי בעלת אמצעים", היא מתגאה. "אני פונה לנשים בנות גילי שניהלו חיים מלאים עד שהקורונה תקעה אותן בבית, בציפייה לביקור השבועי של הילדים והנכדים, ואין להן מושג מה לעשות עם הזמן הפנוי שנפל עליהן וגם אין להן מושג מה לעשות עם הבעל שהתיישב בכורסה של ארצ'י בנקר".

ומה את אומרת לכל הנשים האלה?

היא קמה ומתייצבת על שפת הבריכה כאילו הייתה זו במה. "את!" היא נועצת מבט חודר באוויר, "למה את רובצת במיטה? מסיבת הפיג'מות נגמרה, אז צאי מהטרנינג. אני רוצה שמחר בבוקר תקומי, תתלבשי, תתאפרי כאילו שאת יוצאת לפגישת עבודה, תעמדי מול המראה ותגידי לעצמך 'נייס טו מיט יו'. זה הזמן שלך להכיר את עצמך כמו שלא הכרת מעולם. את כל חייך נתת לילדים, רצית שהם יקבלו הרבה יותר ממה שאת זכית לקבל, ועכשיו זה הזמן שלך לחשוב על עצמך. הקורונה הבריחה אותך למטבח? באסה, אבל לא הטילו סגר על חוש היזמות שאת אפילו לא מודעת לקיומו בתוכך. אולי תתחילי למכור עוגות ופשטידות לשכנים? את יודעת ששכנתך מלמעלה כבר מוכרת נרות שהיא מייצרת במרפסת? אגב, השכנה מלמטה החלה לעסוק בקדרות. קניתי ממנה מאפרה. ואל תאשימי את סגירת מכון הכושר בקילוגרמים שהעלית. את לא חייבת מכון כושר כדי להיות בכושר. רדי לגינה הציבורית, צאי להליכה".

למה כל כך חשוב להקפיד על ההופעה החיצונית גם בסגר?

"הופעה מטופחת היא כוח שמרים אותך והופעה מוזנחת מורידה. אישה מטופחת היא אישה שמעריכה ומעצימה את עצמה. בעבר חיכית למחמאות מהגבר שלך. היום, אם לא תרימי לעצמך, אף אחד לא ירים לך. חמש הדקות של איפור הבוקר הן תשומת הלב שאת מעניקה לעצמך. הן יותר מחמצן. אל תעשי עניין מזה שבעלך לא הביא לך פרחים לשבת. קני זר פרחים לעצמך ותכתבי 'לאשתי המהממת מבעלך האוהב'. ואם אין לך כסף לזר פרחים אז תקטפי. מה הבעיה? העיקר שתחייכי מול המראה ותגידי לעצמך 'אני אוהבת אותך'. את יודעת כמה נשים לא נוגעות בעצמן? את יודעת כמה שנים עברו עד שהוצאתי מהפה שלי משפט כמו 'זה בסדר שאני לא תמיד בסדר'? בגיל השלישי את האחראית על האורגזמה הנפשית שלך מפני שרק את יודעת כמה את שווה".

עבורה, היא מדגישה, טיפוח הגוף הוא לא אורח חיים, אלא חלק משגרת החיים. "כולם בטוחים שעשיתי פייס־ליפט וזה שקר, אבל פה ושם אני מזריקה, איפה שצריך, ומעולם לא נכנסתי למיטה בלי לנקות את הפנים. אפילו עור של צעירה שמקפידה על ניקוי הפנים מפיץ אור אחר. ויש לי את הריסים, כמובן. הם מולחמים. מחזיקים חודשיים. וגם חשוב מאוד לעשות מסאז' לרגליים, שמחזיקות אותנו באש ובמים".

במקרה שלה, שגרת הטיפוח הניבה פרס. "בגיל 62 וחצי קטפתי קמפיין ביוטי! שוורצקופף, מותג טיפוח השיער הבינלאומי, בחר בי להוביל את הקמפיין של מסקרה לשיער. תמונות, סרטונים, הרצאות, הכל. זה מה שמוכיח את מה שטענתי מזמן ‑ שזאת שטות גמורה למכור קרם אנטי־אייג'ינג עם דוגמנית בת 20. אם קמת בבוקר וגילית שערה לבנה, כל מה שאת צריכה לעשות זה למרוח את המסקרה שמתייבשת תוך דקה וחצי והופ ‑ השיבה נעלמה".

סלט לאה

גם את לבלוב הזוגיות מטילה שנירר על בנות גיל הזהב. "את המובילה. תודיעי לו שמחר בתשע בערב יש לכם דייט. את יכולה לבשל ארוחה ואת יכולה להזמין, בעלך לא יסתכל על הצלחת כי אפילו לשולחן השבת לא מתיישבים בשביל האוכל, אלא בשביל האווירה. אצלנו, למשל, כולם אוכלים את 'סלט לאה' שמורכב מחסה, רצועות עוף, קינואה וטחינה גולמית. גם טעים וגם מזין. מתכון שדורש יותר מעשר דקות הכנה לא קיים בבית ספרי. אז ערכי את השולחן עם מפה, קני בקבוק יין, אפשר גם מוזיקה ונרות למען הרומנטיקה. דייט פור טו. מחשבה יוצרת מציאות".

זה מה שאת נוהגת לעשות עם בעלך זה 30 שנה?

"אנחנו יוצאי דופן מפני שצחי שלי גר ועובד בהמבורג. נדל"ן. בתחילת הקורונה טסתי אליו עם רפאל ומיה, התאומים, וכיוון שאני לא מסתדרת עם החניה שם ותמיד חוטפת דוח, החלטתי לוותר על המכונית. החלפתי את הגלגלים ברגליים וכל יום הלכתי בלי סוף, ככה גם ירדתי במשקל, אבל כמה אפשר להסתכל על הברבורים שבאגם? הילדים השתעממו ואני דאגתי מה יקרה אם דווקא שם אדבק בקורונה. אין לי בעיה כלכלית להתאשפז על חשבוני, אבל שרופא גרמני יטפל בי? רציתי הביתה. אני חולה על ישראל, אין כמו המדינה האהובה שקיבלנו בזכות ניצולי שואה כמו אמא שלי, שלמרבה המזל נפלה לידיו של מנגלה כשהיא בת חמש ולא בת 15, זה מה שאיפשר לה להשתקם מבחינה פיזית. כשילדה אותי זה היה סוג של נס. גם לניצולי שואה אני תורמת. עזבי כסף. בידיים שלי אני אורזת חבילות מזון ומחלקת".

את עדיין מחזרת אחרי בעלך, המבוגר ממך בעשור?

"כן! כשהוא נוחת בארץ בשתיים לפנות בוקר הוא לא מגיע הביתה במונית. אני מתאפרת ודופקת פן ובאה לקחת אותו. לכאורה, זה בזבוז זמן, אבל לא, זה זמן האיכות שלנו. כנ"ל לגבי הילדים. אני לא יכולה להרשות לעצמי לשלוח אותם במוניות לחוגים? בכל אחר צהריים, כשאני מסיעה ומחזירה כמו נהגת טקסי, יש לי זמן איכות עם כל ילד. ובקורונה, במקום להתנהג כמו רוב ההורים שצועקים 'אולי תזוזו מהמסכים?' אני מארגנת להם פעילויות. בשבת האחרונה לקחתי אותם לפרדס חנה ורכבנו על אופנועי שטח. בגילנו, אפילו השמיים הם לא הגבול בתנאי שאת לא פוחדת להעז ולחלום".

מה תגידי לבת 70 הטוענת שכבר אין לה כוח ליזום?

"שימי כובע שחור על הראש וחכי למותך. זה מה שאני אומרת למתאמנות שלי, רווקות וגרושות, שבאות אליי לא רק בגלל הפילאטיס, אלא בגלל שיחות המוטיבציה שאני עושה להן. הן טוענות שבקורונה אי־אפשר לצאת ולהכיר ולפגוש, ואני שואלת אותן 'באמת? עדיף לשבת בבית ולחכות לסוף?' אצלי זה להפך, הקורונה דווקא זיקקה לי יותר את תחושת ה'עוד'. אני רוצה ללמוד טיסה, לצנוח, החיים יפים וההגה בידיים שלי". *

smadarshirs@gmail.com

צילום: שגיא דהרי; איפור: נטע סקלי ל M.A.C; שיער: שגיא דהרי; סטיילינג: מיטל ברונר

אוברולי: ליהי גליפנד, https://instagram.com/lihigel?igshid=1wwduv5ttcck8; בשער: שמלה: ורד, סטודיו v https://instagram.com/studio_v_?igshid=mdzxor02l2fk