הסרט, הספר, הפודקאסט והאלבום שאיתם אתם צריכים לבלות בסוף השבוע

"הבלוז של מא רייני", הסרט האחרון בהשתתפות כוכב "הפנתר השחור" צ'דוויק בוזמן, מראה איזה כישרון מבוזבז הלך לעולמו. סביבו תגלו הרבה מוזיקה טובה, בסרט קטן שהוא בעיקר תיאטרון מצולם | בנימין טוביאס | 3 כוכבים

כוכב "הפנתר השחור" מת השנה מסרטן והפך באחת לסמל ולמושא חיקוי של עוצמה שחורה בארה"ב - ולכוכב הרבה יותר גדול משהיה בחייו. יש בזה משהו אירוני וגם מצער מאוד, כי אני חושד ש"הבלוז של מא רייני" תוכנן כסרט הפריצה של בוזמן לתפקידים שהם מעבר לקומיקס. סרט שנועד להוכיח לקהל הרחב שהוא יכול להיות גם שחקן שמועמד לאוסקר (והוא יהיה השנה, וכנראה גם יזכה. ככה זה כשמתים). בכל רגע שבו בוזמן על הבמה הסרט זורח, כמו החצוצרה שלו שמשתלטת על המוזיקה של שאר הלהקה.

"הבלוז של מא רייני" שעולה השבוע בנטפליקס הוא ניסיון לספר את סיפורה של זמרת אמיתית ושל הקהילה השחורה דרך יום אחד בלבד: יום הקלטות באולפן בשיקגו ב-1927, אליו מגיעה אותה מא רייני - מעין דיווה מהגיהנום אבל מפוצצת מכישרון - עם הלהקה שלה. אחד מהם, בוזמן החצוצרן, הוא הג'וקר בחבורה והאיש שבטוח שהוא כוכב גדול יותר ממנה. בין הסכסוכים הפנימיים בלהקה, יש גם את הבוסים הגדולים, שני המפיקים הלבנים המאוד נחמדים לכאורה והלא גזעניים - אבל ברור מי מעל מי בסיפור הזה.

וושינגטון יזם את הסרט ותכנן לככב בו, לאחר שקנה את הזכויות לעיבוד תשעה מחזות של המחזאי השחור אוגוסט וילסון - כולם על קשיי האפרו-אמריקאים בארה"ב במאה ה-20. אחד מהם, "גדרות" בו וושינגטון כיכב לצד דייויס ואותו גם ביים, הגיע עד לאוסקרים והעניק לדייויס - מהנשים המוערכות באמריקה - אוסקר ראשון . לסרט השני בהפקתו הוא כנראה הרגיש מבוגר מדי לתפקיד, ופינה את הבמה לבוזמן שהיה אמור לנגן כינור שני (או חצוצרה שנייה) לדייויס.

אלא שבמהלך שלא ברור עד כמה הוא תוכנן, או שהוא רק תוצר של החלטה חפוזה ברמת העריכה לאחר מותו הלא צפוי של בוזמן באוגוסט האחרון, הפוקוס של הסרט נודד די מהר: סיפורה של רייני/דייויס, אישה מרתקת, ייצרית, שמנה-בלי-להתנצל שנופפה במאהבת ביסקסואלית הרבה לפני שזה היה מקובל, נדחק הצידה, והחצוצרן החוצפן בוזמן תופס את הפוקוס.

זו החלטה נכונה, בלי קשר לנסיבות הטרגיות: בוזמן כריזמטי בטירוף. הדבר הכי מדהים בסרט הוא לקלוט שמדובר היה בשחקן בן 43, שכן מבחינת חדוות נעורים ואנרגיה, הוא נראה צעיר מגילו ב-20 שנה לפחות. זו גם דמות שהיא ההיפוך למלך השקט שגילם ב"פנתר השחור", והסרט כולו גם מגיש נראטיב אפרו-אמריקאי לוחמני ומריר בהרבה מהקיטש ההוא של דיסני. למעשה, קשה לקלוט שזה אותו אדם. זו כנראה המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לשחקן, הנעלם בטבעיות לכל תפקיד.

ושאר הסרט? בשתי מילים: מחזה מצולם. זה כמובן מתבקש לאור המקור הבימתי, המיקום בלוקיישן אחד והדגש על משחק על חשבון כל אלמנט אחר (אם כי מוזיקת הבלוז מטמטמת בכמה שהיא מהנה). אבל ניכר שהבמאי ג'ורג' סי וולף, בעצמו מחזאי שחור מוערך, לא מעוניין להרחיק את הסרט ממקורותיו התיאטרוניים.

סצינות ארוכות של דיאלוגים ומחוות תיאטרליות תופסות את עיקר הזמן, ומי שלא סובל את המלאכותיות שזה יוצר במעבר למסך הגדול (או הקטן. זה נטפליקס, צריך להתרגל), עלול לעקם את הפרצוף מדי פעם. זה בולט במיוחד בשני מונולוגים ארוכים שמגיש בוזמן, שיש בהם משהו מרשים אבל גם מזויף. זו לא אשמתו, אלא אשמת הבמאי שהתעצל.

כל זה לא משנה את העובדה שבשורה התחתונה "הבלוז של מא רייני" עובד. גם בגלל שמדובר במחזה יחסית אינטיליגנטי שעוסק בישירות ובאופן לא דביק בטרגיות של להיות שחור בארה"ב, ובעיקר בגלל שני הבי"תים: הבלוז, ובוזמן.

|

"איש שטח", הספר האחרון שתורגם לעברית של ג'ון לה קארה, אמן מותחני הריגול שהלך השבוע לעולמו, הוא כמעט פרודיה על הז'אנר. הקריאה בו היא לא פחות מתענוג | רן בן-נון | 4 כוכבים

"איש שטח" (הוצאת כנרת) הוא הספר האחרון שתורגם לעברית מיצירתו של אמן מותחני הריגול ג'ון לה קארה, שהלך לעולמו השבוע. לאחר הקריאה בו בהחלט ניתן לומר שהוא פרש בשיא.

הגיבור, נט, נולד לאמא רוסיה-גרמניה ולאב סקוטי, שנפגשו בפריז, כך שהוא שולט בכל השפות הנכונות וכבר בתום הלימודים נבחר לשירות החשאי של הוד מלכותה. נט בילה את מיטב שנותיו כמגייס סוכנים במזרח אירופה, אך כעת, בגיל 47, הוא מבין שזמנו אזל. את "המשרד" שבו הוא עובד מציפים אנשי שירות צעירים, אשפי טכנולוגיה רעננים, וברור שהפגישה אליה זומן באגף משאבי אנוש בבוקר יום שני תהיה גם האחרונה, ובעקבותיה שנים ארוכות של פרישה אל מדבר שירותי האבטחה הנצחיים.

אבל אז – הפתעה. במקום להישלח הביתה, נט מקבל ג'וב חדש וקצת כפוי טובה. הוא מתמנה לראש המחלקה המוזרה והלא מתפקדת שלא סתם קוראים לה "המקלט" וכוללת תמהיל של מרגלים כושלים וסוכנים כפולים חסרי תועלת, שלא סיפקו את הסחורה אבל לא נעים להיפטר מהם.

ואז – עוד הפתעה. בתוך ערמת האשפה שלתוכה הושלך נט חבוי יהלום – פלורנס, סוכנת העתיד של האימפריה, השילוב הטוטאלי של חינוך בריטי מוקפד למצוינות, מוח חריף ואמביציה חסרת מעצורים. פלורנס היא אכן כוכבת על, אבל כדי שתירגע ותצבור ניסיון בשטח, היא מוצמדת לנט כסגנית - ומיד יוזמת מבצע מורכב להפלת אוליגרך נכלולי באמצעות אשתו המרירה. אלא שכרגיל, במגע הקסם הידוע של לה קארה – כל מה שיכול להשתבש אכן משתבש.

"איש שטח" הוא כמעט פרודיה על מותחני ריגול, או לפחות הכרה בכך שעידן המרגלים בדרכו לעבור מן העולם. במציאות המטורללת של אמריקה הטראמפיסטית לצד אנגליה של בוריס ג'ונסון והברקזיט, צריך פשוט להרים ידיים ולהיכנע לכאוס. כי מה זה משנה אחרי מי תעקוב ובביתו של מי תשתול מכשירי ציתות, כשגורלך נחרץ על ידי כוחות אופל עלומים שלאיש אין באמת שליטה עליהם. יכולתו של לה קארה לצחוק על עצמו, על מורשתו ועל המצב, הופכת את הספר החריג והשונה הזה לבידור מעולה ומשובח. עוד נתגעגע.

|

"חושבים טוב עם יהודית כץ" מצליח להפוך דיון על הפסיכולוגיה של תהליכי למידה לשיחה קולחת עם הרבה מידע, המלצות ומשימות להפעלת הקהל בבית. הפתעה | אסף יערי | 4 כוכבים

עד שהאזנתי לפרק 92 של הפודקאסט "חושבים טוב" לא ידעתי כלום על הטקסונומיה של בלום. עכשיו אני יודע שמדובר על כלי למיון מטלות לימודיות לפי רמת הקושי החשיבתי שלהן. למדתי גם שלזכור משהו לאורך זמן מתוך מידע ששמעתי – זה הישג לא קטן.

"חושבים טוב" מוגדר כ"פודקאסט על פסיכולוגיה עם יהודית כץ", אבל לאורך הפרקים הרבים בארבע השנים לקיומו הוא עוסק בתחומים שונים ומגוונים, בוודאי לא רק פסיכולוגיה קלאסית של מטפל ומטופל. בדירוג ההאזנות של ספוטיפיי הוא הגיע למקום השלישי בישראל בשנה האחרונה.

ניגשתי לפרק האחרון שפורסם במידה רבה של חשש: שיחה של המגישה עם אורחת, במקרה זה מלי אלקובי, בעלת "חברה לשיפור מקום העבודה", על נושא כמו למידה לא נשמעה הדבר הכי מרתק בעולם.

השיחה התחילה כמפגש בין חברות, עם הרבה מצב רוח טוב וקצת תלונות על המצב. אבל די מהר הן נכנסו לעניינים והתפתחה שיחה חופשית וקולחת עם מבנה מתוכנן מראש אבל לא מתוסרטת.

ניכר שכץ ואלקובי מדברות על בסיס ידע נרחב, אבל מנגישות את המידע בשפה דיבורית פשוטה שלא דורשת לימוד מוקדם באקדמיה, ובשפה עכשווית, על כל קסמה וחסרונותיה.

הרבה נושאים עלו שם: איך המוח שלנו לומד? מה כדאי לנו לעשות כדי לשפר את הלמידה? מה ההבדל בין למידה למבחן ללמידה לחיים? אני מניח שחלק מהתוכן המחקרי הרציני הולך לאיבוד בשיחה כזאת, אבל זה ממש לא נורא. בניגוד לעיתונאים ואנשי תוכן שהאזנו להם, התגלה שדווקא הפסיכולוגית ומומחית התעסוקה ידעו לעצור רגע לצחוק, להעיר משהו ציני ואפילו לעקוץ את עצמן.

השיחה דילגה בין דייטים מהעבר ליובל נח הררי, בין דברים שלמדו בהרצאות טד לטקסונומיה של בלום, כמובן. מושגי המפתח שהוסברו הגיעו מתחומי מדעי המוח, הפסיכולוגיה והסוציולוגיה, ובהחלט נרשמה הצלחה במשימה לא פשוטה בכלל: לקרב את המידע האקדמי לקהל הרחב.

אבל כידוע טעות כמעט לעולם חוזרת בפודקאסטים ישראליים: אחד הטיפים של אלקובי היה שיחידת לימוד צריכה להיות בין 30 ל-50 דקות כדי שנצליח לקלוט משהו. בניגוד להמלצה הנבונה הזאת - הפודקאסט נמשך כשעה.

בצעד נבון, מרחיבה כץ את גבולות הפודקאסט שלה בעזרת אתגרים למאזינים, וחיזוק הקשר איתם בעמוד הפייסבוק. לתוכנית מצורפים גם לינקים להמשך הלימוד וההעמקה בתחום.

אפשר למצוא את "חושבים טוב" בכל אפליקציות הפודקאסטים או באתר https://www.judithkatz.me/podcast

הפרק האחרון: https://www.judithkatz.me/podcast/episode/39754c4f/92-

|

לקח לשי נחייסי לא מעט שנים עד שהצליח להגשים את החלום ולהשלים את אלבום הבכורה שלו, "בין מגרשים". היה שווה לחכות לו | אמיר שוורץ | 4 כוכבים

לא כל מוזיקאי ישראלי זוכה להשיק את הקריירה שלו בגיל צעיר ולכבוש את הרדיו בין לילה. לפעמים זה לוקח זמן. הרבה זמן. הדרך הארוכה מתסכלת, אבל בסוף – אם לא נשברים ומחליטים לאפסן את החלומות – כשהאלבום יוצא, מתגלה שהיה שווה לחכות לו.

זהו פחות או יותר גם הסיפור של שי נחייסי שהוציא ממש לאחרונה את "בין מגרשים", אלבום הבכורה היפה שלו. הוא לא ממש צעיר (כבר באמצע שנות השלושים שלו). זה גם לא הניסיון המוזיקלי הראשון שלו - מאחוריו כבר שלושה אלבומי אי.פי ולא מעט הופעות במקומות קטנים בתל-אביב (כשעוד היו כאלו). את הכישרון היה אפשר לראות (ולשמוע) כבר אז, אבל עכשיו מגיע הדבר האמיתי – והוא בהחלט שווה את ה-34 דקות שמורכבות מתשעה שירים שתרצו לשמוע בלופ.

הז'אנר הכי יפה ועולה במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות הוא האינדי המזרחי. שי צברי, רביד כחלני, לירון עמרם ואחרים יצקו כאן תמהיל נכון וכה מתבקש בין רוק ופופ לבין גרוב מסלסל מבית ההורים. לרשימה ההולכת ומתארכת הזאת של מוזיקאים שמצליחים לייצר להיטים מרימים (כאן אלו הם "מדברת אהבה", "סרט" ו"הלוך חזור") מבלי להתפשר על גרם של אותנטיות, מצטרף עכשיו נחייסי. ההפקה של עדי רותם ועינב ג'קסון כהן משלבת יפה בין מוזיקה מזרחית מפעם להרבה סול ורוק רך עם קצת נגיעות ג'אזיות – בעיקר בתיפוף העדין של קרן טפרברג ובפסנתר החם והחכם של ג'קסון כהן, או כפי שנחייסי מגדיר זאת: כשמייקל קיוואנוקה פוגש את בעז שרעבי.

הוא לא רק שר יפה, אלא גם כותב נהדר - על החלומות לעתיד ועל קשיי העבר. על הילדות הלא פשוטה ב"חלום נרדם" (ילד רואה הם נכנסו אל הבית כשעוד היה ער/ לקחו טלוויזיה ואת המקרר/ איך נרטבו העיניים"); על הקליטה המורכבת של ההורים בארץ ב"תוניס" היפיפה ("כל הצדיקים בתמונות/ בארון ספרים זיכרונות/ איך היה יושב איתה/ ומברך ארוכות"); ועל לבטי האמונה של ילד שגדל בבית דתי אבל מעדיף לשחק כדורגל בשיר הנושא המעולה (לא כאן לא שם/ חצוי קיים/ שחקן בודד בין מגרשים/ נסגר נפתח אני מוכרח/ עכשיו לצאת מהקווים").

משמח לגלות שלמרות השנה הקשה שעוברת על תעשיית המוזיקה בישראל עדיין יוצאים כאן אלבומים כמו "בין מגרשים", ובעיקר, שגם למוזיקאים שמתחילים את המסע שלהם מאוחר יש עוד סיכוי לזכות להכרה.