הם יוצרים שינוי, מוכרים ומוערכים בתחומם בארץ ובעולם - והצצה קטנה ליומיום שלהם היא חוויה עמוקה ומרגשת. הצייר שי אזולאי והאסטרופיזיקאי פרופ' אבישי דקל הם שני הזוכים (מתוך תשעה בסך הכל) בפרס מפעל הפיס לאמנויות ולמדעים ע"ש לנדאו לשנת 2020 שנכיר השבוע.
בכניסה לסטודיו המרשים של אזולאי (49) בירושלים עומדות מסודרות בטורים - כמו בחנות תקליטים - עשרות עבודות, בגדלים שונים, שאותן צייר במהלך השנים. "בגוף עבודותיו בוחן שי אזולאי בצורה עקבית, מפוכחת ובלתי מתפשרת את פעולתו של הצייר בסטודיו ואת מקומו בחברה בכלל ובחברה הישראלית וביהדות בפרט", כתבה ועדת פרס לנדאו, שהעניקה לו את הזכייה בקטגוריית הציור, "בנוף הציור המערבי המקומי, ציורו הכן והריאליסטי־רפלקסיבי של אזולאי הינו קול חריג, ועם זאת מקומי בכל נימיו".
אזולאי מספר שגילה את הציור בגיל מאוחר יחסית, 25, תוך כדי טיול במזרח. תרשים קטן ששירטט גרם לו להבין שזה הייעוד שלו. הוא החל ללמוד ציור בצורה מקצועית בבצלאל, וכיום הוא מרצה ואחד הציירים המשפיעים בארץ.
למסתכלים מהצד, הציור כמקצוע עשוי להיראות כמשהו מעורפל, לא מובן, כשאחת השאלות הגדולות היא איך אפשר להמציא את עצמך בכל יום מחדש, והאם זה חיוני. "להיות צייר זה קודם כל לעשות דבר שחוזר על עצמו בשגרה מסוימת", אומר אזולאי, "אבל לפעמים אתה נכנס למקומות שבהם אתה לא מבין מה אתה עושה. זה קורה די הרבה כי אתה כל הזמן צריך לזוז ולהתפתח, אז זה מפתיע אותך ומחדש לך. כאילו שאתה הולך על הירח בשביל עצמך ומגיע למקומות חדשים".
הסטודיו של אזולאי, שהוא ממש ביתו השני, מלא במקורות השראה עבורו. בין שזו הגיטרה שמונחת ליד שולחן העבודה המלוכלך מצבעי הציור ובין שאלו ספרי המעשיות שמעניקים לו השראה כשהוא במבוי סתום. "אני חושב שהסטודיו, כשנכנסים אליו, ישר מפעיל. אתה לא יכול סתם לשבת בסטודיו הזה. ככלל, חשוב ליהנות מהקיום שלך בסטודיו. כשאתה מגיע לסטודיו זה כמו בית כלא עם מפתח לעצמך. אתה נכנס, סוגר את הדלת וזהו. מפה אתה צריך לחלום ולעשות", הוא אומר.
"כמו במטבח"
איך ציור נולד?
"תהליך העבודה שלי הוא כמו מטבח כזה, שאני מכניס לתוכו את ההיסטוריה של האמנות, את ההיסטוריה היהודית שלי, את הדברים שאני קורא, את מה שאכלתי אתמול ואיזה סיפור סיפרתי לילדים שלי אתמול בערב. כל הדברים האלה נכנסים למטבח הזה והופכים להיות איזה תבשיל", מסביר אזולאי, שידוע כאמן שמשלב באינטליגנטיות סיפורים ציוריים נוקבים וסצנות הומוריסטיות, למשל כאלה שבהן השולחן הערוך מתערבב עם שולחן הצבעים בסטודיו או שגזירי הנייר של מאטיס מהווים כנפיים לצייר שאגאלי מרחף.
"הציור שלי לא מגיע מתוך מקור ויזואלי. אני רואה דימוי אצלי בראש, אני חוזר עליו, אני מתעסק איתו, מפרק אותו", אומר אזולאי, "יש לי כל הזמן ציורים בראש, אני כל הזמן רואה אותם ברוחי. חלקם יוצאים מהראש וחלקם נשארים אי שם. אם הם חוזרים כל הזמן זה סימן שצריך להוציא אותם. הציור פשוט בא אליך. הוא אומר לך 'אני פה'. פתאום אתה רואה אותו. הוא שוכן לך בתודעה הפנימית איפשהו".
עבודותיו של אזולאי נמצאות בשני מוזיאונים שסגורים למבקרים בתקופת הקורונה. בקרוב הוא יציג בתערוכת יחיד במינכן, שאליה יטיס את יצירותיו, ולאחר מכן תהיה גם תערוכה בשיקגו. אף על פי שהפעילות הבינלאומית ב"סלואו מושן", לדבריו, הוא מספר כי דווקא בתקופה זו הוא מקבל הרבה פניות מאנשים פרטיים. "זו הוכחה שיש תשוקה אדירה לדבר הזה: אנשים מתגעגעים לאמנות כי היא הפכה לדבר כל כך לא ברור מאליו פתאום. אנשים חיים כיום בבית. פתאום הם מבינים שיש להם מרחב ביתי. הם מסתכלים על הקירות, רואים שהם ריקים, מבינים שיש סיכוי שהם לא ייצאו מהבית עוד הרבה זמן - וכך האמנות חוזרת לתודעה", הוא מסביר, "אני מוכר לאנשים ציורים דרך הזום, זה הזוי, אבל בדרך כלשהי התשוקה מתגברת בגלל זה ופשוט עושים את זה. אני חושב שבימים שלנו אמנות זה החלון הגדול לצאת ממנו, מהכיווץ".
אזולאי מספר כי הזכייה בפרס לנדאו, שכוללת מענק של 150 אלף שקל ממפעל הפיס, הפתיעה אותו מאוד. "כשהתקשרו אליי זה היה מאוד מרגש. זה ממש שימח אותי", הוא מספר במבוכה, "זה פרגון אחד גדול שמביא איתו הרבה דברים טובים. כשהתחלתי, מושג ההצלחה היה בשבילי להיות מסוגל לחיות מהציור ובכלל להתפנות לעשות את זה. היום אני מקבל פרס ומבין שהכל זה עניין של אמונה - בכל פעם מחדש. אני מאחל לעצמי שאמשיך עם התשוקה הזו של לבוא לסטודיו כל יום ולעשות את הדבר הזה: לחלום דרך הציור".
"תמצאי לו גלקסיה"
בביתו של פרופ' אבישי דקל (69), זוכה פרס לנדאו בתחום האסטרופיזיקה והחלל לשנת 2020, לא תמצאו טלסקופים או תמונות גדולות של מערכת כוכבי הלכת תלויות על הקיר. מי שנחשב לאחד החוקרים המובילים בעולם בתחום הקוסמולוגיה התיאורטית, מספר שהיום כל הקסם קורה דרך המחשב. בפינת הסלון שבביתו ניצב מסך בגודל 48 אינץ', ולידו מחברת ועט. את התצפיות שהוא מקבל מקולגות ברחבי העולם מנתח דקל במחשב ורושם את הממצאים בכתב ידו על הדפים. אותם ממצאים יובילו, כך הוא מקווה, לתגליות חשובות.
"האסטרונומים מסתכלים בטלסקופים, מקבלים תמונות, ואנחנו, התיאורטיקנים, מנסים לראות איך זה עובד. מדובר בניסיון להפעיל את חוקי הפיזיקה שאני מכיר כפיזיקאי על היקום, כדי להבין איך המכונה עובדת. זה מה שאנחנו עושים", הוא מסביר.
כשדקל מתיישב מול המצלמה, פניו חתומות. ניכר כי אינו מתרגש מהמעמד. גם כשהוא נשאל איך הגיב כשהודיעו לו על הזכייה, הוא עונה ש"הפרס הזה הוא הכרה בעבודה, אבל הוא לא מה שמניע אותי ואת חבריי. אנחנו עוסקים בזה בשביל להבין את היקום. כשאני מגלה משהו חדש שנותן תובנה חדשה על איך שהיקום עובד ונוצר, זה מרגש אותי יותר". אשתו, ציפי, שצופה בו מהצד, מוסיפה: "פשוט תמצאי לו גלקסיה ותראי איך הוא מתרגש".
כבר מגיל צעיר ידע דקל שהוא רוצה להיות מדען, אבל רק בתקופת האוניברסיטה הבין שהתחום הספציפי שבו הוא מתעניין הוא פיזיקה. מאז עברו 40 שנה שבהן היה סטודנט, מרצה ופרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים. "תוך כדי הלימודים באוניברסיטה, בעיקר בהשפעת המורה ומי שהפך להיות המנחה שלי לדוקטורט, נכנסתי לתחום האסטרופיזיקה, שהפך להיות חלק ממני", הוא מספר, "לא נולדתי עם זה. כשהייתי ילד קטן לא היה לי טלסקופ בבית. זה פשוט הגיע מתוך הניסיון להבין את היקום שבו אנחנו חיים ולנסות לפצח בעיות. באופן כללי, זה מה שכל מדען בכל תחום מנסה לעשות: להבין מה הבעיות ולפתור אותן, ואז יש התרגשות באמת".
גם בניו של אבישי דקל הם בוגרי האוניברסיטה העברית, אולם בניגוד אליו השניים בחרו במקצועות שאינם כוללים את תחום החלל. "שני הבנים שלי דוקטורים, אחד לווטרינריה והשני למדעי המחשב. אף אחד מהם לא מדען במחקר אקדמי. הם בחרו להיות מעשיים", הוא אומר, ואז מסתובב לשולחן שמאחוריו, מרים ציור ממוסגר של כוכבי הלכת, ואומר בחיוך גאה: "אבל את זה הנכדה שלי ציירה".
כמה שעות אתה משקיע מדי יום בעבודה?
"אופי העבודה של מדען זה שאתה עובד כל הזמן. אתה עובד כשאתה עושה דברים אחרים, כשאתה ישן, כשאתה חולם, כשאתה טס במטוס. אתה לא יודע מתי הרעיון יבוא, מתי הבעיה תפוצח. זה אחד הדברים הכיפיים בלהיות מדען: אתה עובד מתי שאתה רוצה, איך שאתה רוצה, והאמת שבסוף זה יוצא 24/7".
הסיבה המרכזית לבחירה בדקל כזוכה פרס לנדאו היא התגלית שלו ושל קבוצת המחקר שלו לפני כעשר שנים: פיתוח מודל חדשני המזהה זרימה של רצועות גז קר בתוך הילות של חומר אפל כתהליך מרכזי בעיצוב הגלקסיות הבראשיתיות. כשמבקשים ממנו לפשט את ההסבר, הוא פונה למסך המחשב ומצביע: "כאן אתם רואים את הגלקסיות בהדמיית מחשב. מה שגורם להן לגדול זה זרמים קוויים של גז ביקום, שמגיעים מכל מיני כיוונים ובונים את הגלקסיות. זו תגלית שאני וקבוצת המחקר שלי אחראים לה והיא הפכה להיות אבן יסוד בהבנה של התפתחות הגלקסיה. כלומר, אני אחד החלוצים בניסיון להבין את היווצרות הגלקסיות במסגרת המארג הקוסמי הגדול".
מדע פופולרי
הוא מסתכל עלינו כדי לקבל מאיתנו סימן שאכן הבנו, ומיד מוסיף: "מה שטוב בתחום שלי זה שאפשר לעשות לו 'פופולריזציה'. באים עם תמונות, דברים מוחשיים, למרות שהם במרחבים של מיליארדי שנות אור. זה מה שיפה בתחום הזה. אפשר להסביר דברים בצורה פשוטה ובלי הרבה סיבוכים, וגם אנשים בלי רקע מתמטי ופיזיקלי די מתרגשים".
דקל מרותק מהנושא, מסוגל לדבר עליו שעות. כשהוא נשאל מה מושך אותו לעסוק בתחום הזה שנים כה רבות, הוא עונה: "מה שטבוע בנו זו הסקרנות האנושית. זה מה שמייחד את האדם. זה לגלות עוד, להבין עוד איפה אני נמצא. זה נכון גם לגבי הסביבה הקרובה, אבל אני עושה את זה בסביבה הכי גדולה ורחוקה. זה ניסיון להבין איפה אנחנו חיים, מה זה היקום שבתוכו נוצרנו ואיך נוצרנו".
מה מבחינתך יהיה ההישג הבא?
"החלום הבא מבחינתי הוא לפתור את הבעיות שעדיין קיימות. למשל, היקום שלנו, ממה הוא מורכב? הוא לא מורכב מהחומרים שאנחנו מכירים או עשויים מהם. הוא מורכב מחומר אפל. אנחנו יודעים שאחוז ניכר מהאנרגיה ביקום מגיע מחומר אפל, חומר שאת טיבו אנחנו לא מכירים אבל הוא בעל מסה ומפעיל כוחות כבידה על שאר החומרים וככה אנחנו רואים אותו. איך יודעים על קיומו? על ידי תנועות של גופים אחרים שנעים מהר בהרבה ממה שניתן היה לצפות אילו רק חומר רגיל היה מפעיל אותם. רוב החומר ביקום אפל. אנחנו יודעים על קיומו ולא יודעים מה הוא. זה אחד מחלקי הפאזל הכי גדולים. מה אני מקווה שיקרה? שבשנים הקרובות נגלה את החומר האפל גם במעבדה ונבין ממה הוא עשוי. שאלה אפילו יותר גדולה זו האנרגיה האפלה. 70 אחוז מהאנרגיה ביקום הם משהו מסתורי לחלוטין, שמתבטא בכך שהיקום לא סתם מתפשט, אלא מאיץ את התפשטותו. אנחנו מודדים את זה בטלסקופים, יודעים לבטא את זה בצורה מתמטית, אבל לא מבינים את הטבע של זה ומה בדיוק גורם לזה. מדובר בחידה אדירה. תני לי פתרון לזה. אני אשמח מאוד".
