לפני חודש יפתח קליין הרגיש איך החרדות והמתח מהקורונה מתחילים להביס אותו. "פתאום קלטתי שאני מתוח מאוד, לא נרדם בלילות, מוצף בחרדות", הוא מספר. "אתה שומע סיפורי אימה על הקורונה. ההוא מספר לך שהוא שכב שלושה שבועות, כמעט מת. התקשרתי לפסיכיאטר כדי שירשום לי כדורים, פרוזק, והוא אמר לי, 'יש לי תור רק עוד חודשיים'. אמרתי לו: 'אם רק עוד חודשיים יש לך זמן בשבילי, אז כנראה הרבה אנשים במצב נפשי לא פשוט. נפגשנו וחזרתי לקחת ציפרלקס, מה שלקחתי לפני שנים כדי להתגבר על החרדות ועל מצבי הרוח. וזה מאוד עוזר".

מה הכי מדאיג אותך?

"זאת סיטואציה מטורפת. אני לא מאמין שזה נמשך כל כך הרבה זמן ושזה בכל העולם. כל הפאקינג עולם חטף שיתוק. מי היה מאמין שכמעט שנה תחלוף, ואנחנו עדיין בסיכון. הבידוד הזה, הצמצום של החיים, שבסגר הראשון הייתה בו תחושה של גילוי והקלה, מאוד לא פשוט. בהתחלה אתה מרגיש שכיף לעצור את המרוץ המטורף אחרי הפרנסה והקריירה ולהתכנס קצת פנימה, אבל אז זה התהפך עלינו והתחיל מאוד להעיק. לראות אנשים מסביב קורסים כלכלית זה דבר נורא. אתה נוסע בעיר ורואה חנויות סגורות עם שלט להשכרה, ואתה יודע שאנשים בבתים שלהם מטפסים על הקירות ומיואשים.

"לא מזמן שירי (אשתו שירי ארצי — י"ב) אמרה לי באיזו שבת, 'יו, איזה כיף היה אם היינו יכולים ללכת לאיזה סרט'. פתאום היה געגוע חזק ללכת לקולנוע, לקנות פופקורן, לשבת באיזו מסעדה, להסתובב קצת אחרי זה, לפגוש חברים, להתחבק איתם. לא להגיד לכולם, 'זוז, שמור מרחק', אלא הפוך — 'בוא, תן חיבוק'. בשבילי ללכת לעבודה זה ללכת ולשחק. זה המקום שבו מותר לי שוב להיות ילד. מלבישים אותי, דואגים לי לאוכל, ואני רק צריך לשחק, להשתטות וליהנות, זוה חסר לי מאוד".

קליין בסדרה "אחד על אחד"

איך המשפחה שלך מתמודדת עם זה?

"בתוך כל הדבר הזה אני מרגיש מאוד בר מזל להיות מוקף במשפחה המהממת שלי. אני מסתכל מסביב על אנשים מבוגרים יותר, זוגות שהילדים שלהם כבר לא בבית, והם לבד, בודדים, ומפחדים לפגוש את החברים שלהם ואת הילדים שלהם, ולי יש את המשפחה שלי. סבתא שלי, שהיא בת 95, האישה הכי מעוררת השראה שיש לי בחיים, יושבת עכשיו בדיור מוגן וצריך להשיג אישור מיוחד כדי לבוא לבקר אותה. הם גם כבר לא יוצאים מהחדרים. העולם מגלה שהמחיר הנפשי של הבידוד הזה הרבה יותר קשה מהמחיר הבריאותי".

"החיים מתקדמים לאיטם"

קליין, 48, מבכירי שחקני התיאטרון והקולנוע בארץ, ניצל את השעות הרבות בבית לעבודה על תסריטים ועל מחזה שהוא מבשל. מדי פעם יצא גם לצילומים לסדרה "אחד על אחד", שבה הוא מככב ותעלה בשבוע הבא (21.12) בכאן 11. "אבל זה כלום, בטח למישהו שרגיל לעבוד כל הזמן", הוא אומר. "אני יושב וכותב ושירי יושבת וכותבת. אחר כך אנחנו אוכלים צהריים יחד. החיים מתקדמים לאיטם. אימצנו כלב, ג'ימי המתוק, שהכניס המון שמחה לבית. כשהרגשתי שאני נחנק בבית, התחלתי לקחת אותו פעם בשבוע לטיולים מחוץ לעיר. בכל פעם מישהו מבני המשפחה מצטרף אליי. אני מביא אוכל ואנחנו עושים פיקניק".

קליין בסדרה "אחד על אחד"

חלק גדול מהשחקנים והיוצרים מתקשים לשרוד כלכלית.

"אני, למזלי, לא במצב הזה, אבל כואב לי הלב על החברים שלי. הקריסה הכלכלית שקורית מסביב היא נוראית. לאנשים אין מה לאכול. נפשית המצב קשה אפילו יותר. גם כשאתה עובד, הכל תחת עננה של חרדה. 'אל תתקרב אליי מדי כי אתה עלול להדביק אותי'. כולנו הפכנו להיות דיירים באיזה בית אבות שמסתגרים בחדרים שלהם".

הבעיה הגדולה יותר היא ששכחו את עולם התרבות בבית. אתם האחרונים בסולם העדיפות.

"בוא נגיד שאף אחד לא עשה מאמץ כדי לנסות לגרום לתרבות להתקיים. גם האמנים עצמם לא עולים על בריקדות כדי לשנות את המצב. היית מצפה שכל הרחוב אולי יתמלא במייצגים תיאטרליים שבאים לבטא את המצב הפנימי ואת התסכול — וזה לא קורה. אולי כולם קצת נכנעו לפסק הזמן הזה. כנראה גם שהלחץ על חופשות בחו"ל יותר גדול מאשר הלחץ ללכת לראות הצגה או סרט.

"הדבר האחרון שמעניין את הממשלה זה אמנים ושחקנים. מבחינתם הם יכולים למות ברעב. איזה כוח אלקטורלי יש לנו בכלל? אם היה לנו — כנראה היו מקשיבים לנו. הרי אמנים גדלים ומחונכים לכך שהם צריכים לנשוך את היד שמאכילה אותם, כי זה הבסיס של האמנות — להטיל ספק, למרוד, להגיד את מה שלא אומרים. עכשיו הכיוון הפוך. כבר המון שנים שאי־אפשר — כמעט אסור, להטיל ספק, ואי־אפשר להגיד את מה שלא בתוך הכיוון הכללי שמתווים. בוא נגיד שידה של הממשלה על העליונה בהתוויית הדרך יותר מאשר ידם של האמנים.

"ברור שהמדינה עוברת תהליך. היא הופכת להיות הרבה פחות חילונית והרבה יותר מסורתית ושמרנית. לי קשה עם זה. באמנות לא צריכות להיות פרות קדושות. כשניהלתי את התיאטרון בקריית־שמונה תמיד חשבתי שאם יישאלו את האנשים שם אם הם מעדיפים שיהיה בעיר עוד בית כנסת או עוד תיאטרון, רובם יעדיפו שיהיה עוד בית כנסת. אני מבין את זה, וזה גם לגמרי לגיטימי בעיניי. אבל זה לא אני או אתה. זה צריך להיות גם אני וגם אתה. גם החילוני־פלורליסטי, גם המסורתי־שמרני, גם המופקר וגם האדוק, גם המסחרי וגם האמנותי־אליטיסטי. לכולם יש מקום ביחד".

הפוליטיקאים לא מתעניינים בתרבות?

"השבוע נפטר ג'ון לה־קארה, והעלו לשידור את יאיר לפיד. הוא לא דיבר שום מילה על פוליטיקה, רק על ג'ון לה־קארה בדרכו המאוד יאיר לפידית, ועל זה שפעם הוא נסע לראיין אותו. זה היה כל כך מקסים ומרענן לשמוע פוליטיקאי מדבר תרבות, מדבר רוח, מדבר ספרות. אנחנו מוקפים בהנהגה — למעט הנשיא שלנו — שלא מעניין אותה לדרוך בתוך תיאטרון, ולא מעניין אותה לבקר במוזיאון ולשמוע קונצרט. ההנהגה מכתיבה לעם את הערכים שלו, ואם המנהיגים הם קצת כמו בתוכנית הישרדות, ואין שום משמעות להבטחות שלהם, העיקר לשרוד, למה שילד שמבטיח להוריו או למורה שלו משהו — יחשוב שהוא צריך לעמוד בהתחייבות שלו?

"אבל בתוך הדבר הזה, בתוך הסביבה שמשדרת ביטול וחוסר הערכה, נעשים פה גם דברים מופלאים אמנותית. יש פה תעשיית קולנוע שפרצה גבולות לעולם, ויש פה תיאטרון נהדר. עם כל זה שעושים מלא טראש בטלוויזיה שלנו, יש פה פריחה נהדרת בעולם הסדרות — בתאגיד וב־yes".

"מה פתאום להזדקן?"

גם הפילוג בעם מדאיג את קליין. "הדבר שהכי מפריע לי בהנהגה הוא שהיא מפלגת", הוא אומר. "אני חושב שעושים גם הרבה דברים טובים מבחינה ביטחונית ופוליטית, כולל הסכמי השלום האחרונים, אבל השימוש בשיסוע ובפילוג לצרכים הישרדותיים־פוליטיים זה דבר נורא ואיום עם השלכות עמוקות מאוד. גם השמאל צריך לעשות חשבון נפש עמוק מאוד ולהבין מה הוא רוצה. לגבי הסוגיה הפלסטינית, אפילו הפלסטינים עצמם כבר לא מאמינים שמישהו עוד מדבר עליה. הם הפכו את עצמם ללא רלוונטיים ברמות קיצוניות".

עוד שנתיים תהיה בן 50.

"48. זה חתיכת גיל. וואי וואי! מה פתאום להזדקן?! אני חושב שהמבט שלי על החיים נהיה יותר רך, יותר מתבונן, יותר מחפש ופחות נלחם. אני עובד בשנים האחרונות על להקטין את רמת הריכוז העצמי שלי ולהגדיל את רמת ההתבוננות החוצה, על הסובבים אותי, שזקוקים לי".

הילדים שלך הולכים בדרכי ההורים שלהם?

"מיכאל כותב שירה ובשבוע שעבר התפרסם שיר שלו במוסף הספרות של 'הארץ'. הוא כותב המון — איזה חמישה שירים ביום — וגם חזק במוזיקה. יהלי, הבכור, רוצה להיות במאי קולנוע וגם הוא כותב מוזיקה, ואפילו עשה הופעה בקפה ביאליק עם השירים שלו, ונעמי המתוקה התקבלה ללהקת הצופים של שבט דן ורוצה להיות שחקנית".

בשבוע הבא תעלה בכאן 11 הסדרה "אחד על אחד", שיצר מתן יאיר (במאי הסרט "פיגומים"), ומככבים בה, לצד קליין, תומר קאפון, מארק רוזנבאום, שירה גפן, נמרוד הוכנברג ולליב סיון. קליין הוא יוני, בן 40 וקצת, אב לשתי בנות, אחיו הגדול של מוטי (תומר קאפון), שמשמש גם קצת אבא עבור אחיו הצעיר, כשהתא המשפחתי שלהם הולך ומתפרק.

"זאת סדרה שאני מאוד אוהב", הוא אומר. "מתן יאיר הוא יוצר מרתק ופורה עם התבוננות אמפתית וכמעט רוחנית על האנשים שסובבים אותו. אתה רואה את זה בכתיבה שלו, באינטראקציות של הגיבור שלו עם הסובבים אותו, ואתה רואה את זה גם במפגש איתו. כשהלכתי לראות את 'פיגומים' בהקרנת האקדמיה לקולנוע, יצאתי נפעם. תפסתי את מתן בחוץ ואמרתי לו כמה התרגשתי מהסרט. זה היה מקסים, שובה לב, אינטליגנטי. גם בסדרה הזאת יש משהו מאוד צנוע ומרגש. אי־אפשר שלא להיכבש בקסם שלה ותומר קאפון פשוט מצוין. משמח אותי מאוד מה שקורה עכשיו בתאגיד. הסדרות שם מצוינות. על 'שעת נעילה' הדור של אבא שלי והדור שעבר את מלחמת יום כיפור לא מפסיק לדבר. עכשיו אני צופה גם ב'חזרות' ומתמוגג. פשוט תענוג לראות כאלה שחקנים עושים כאלה תפקידים נהדרים. יש סיבה טובה להיות אופטימי".

מה יגרום לך להיות הכי אופטימי?

"שהקורונה תיעלם סוף־סוף ושעולם התרבות יחזור לפעול ולעשות דברים נפלאים. אפרופו החיסון, אני כבר מחכה לקבל אותו. אין שום סיבה לחשוש ממנו. אני מוכן להיות הראשון שירוץ לקבל אותו". •