ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    דובאי. נחשבת לאחת מבירות הזנות העולמית | צילום: שאטרסטוק
    7 ימים • 17.12.2020
    "צריך לקרוא לזה בשם האמיתי: זה עסק משגשג של תיירות מין ישראלית בדובאי"
    מאחורי הפוסטרים המעוצבים והכתבות התיירותיות על דובאי מסתתרת אמת אפלה: חבורות של גברים ישראלים ממריאות ליעד הלוהט החדש בעיקר בשביל תעשיית הזנות שבו. עם אלפי דולרים בארנק, אלכוהול נון–סטופ ומינימום מצפון, הם מעבירים את זמנם מאישה לאישה, לפעמים חמש–שש ביום. עולים לחדר המלון וחוזרים למסיבה. משלמים אלף דולר, וקופצים לבריכה. הכל בגלוי, תוך העלמת עין מצד השלטונות. שליח '7 ימים' לדובאי תיעד את תיירות המין הישראלית בעיר וגילה שהמזרח התיכון אולי חדש, אבל הניצול וההתבהמות נשארו כמו פעם
    עידו שברצטוך (דובאי), רז שכניק, גילית קוזבה

    שמע אחי, היינו איזה חמש־שש פעם בבוקרשט, ואני אומר לך", פוסק ערן בהתלהבות, "פה בדובאי זה הבית זונות הכי גדול בעולם".

     

    אנחנו יושבים במתחם הבריכה הענק של מלון הפאר 'פייב פאלם', שממוקם לצד אחד מחופי "איי התמרים" המפורסמים בצורת עץ הדקל בדובאי. השעה היא שעת ערב מוקדמת, ועל כיסאות הבז' הקלועים שמחוץ לשרשרת המסעדות והברים שמקיפה את המתחם, כבר יושבות עשרות נשים בזנות. מסביבן, משחרים לטרף, גברים מכל העולם. הנה גבר סיני בחליפה, ניגש לאחת מהן, מחליף עימה כמה מילים, ועולה עימה לחדרו. צעיר אפרו־אמריקאי מנהל עם אחרת מו"מ. עוד ליל מסחר עמוס בתעשיית המין של איחוד האמירויות מתחיל.

     

     

    רק שבחודשים האחרונים, בכל זאת השתנה פה משהו: סביב הבריכה של ה'פייב' ובמוקדי זנות אחרים בדובאי, שומעים גם הרבה מאוד עברית. היא נשמעת מחבורות־חבורות של ישראלים, שגילו גם הן את שוק הבשר שפועל באין מפריע באמירויות. ערן (שם בדוי), למשל, נמצא כאן עם עוד שלושה חברים. הם בשנות ה־20 לחייהם, חברי ילדות מעיר בדרום. והם יודעים בדיוק בשביל מה הם הגיעו לפה. השיחה עימם – נאמר כבר עכשיו – כוללת התבטאויות סקסיסטיות מכוערות ולא קלות לעיכול. אבל זה הקול האותנטי, האמיתי, של מה שקורה עכשיו בדובאי, אחרי שכתבות הטלוויזיה סיימו להתפעל מהנוף המהמם מהמגדלים, ואיזה יופי המוכר בשוק יודע להגיד "שלום" בעברית.

     

    הארבעה יושבים במסעדת הסושי שליד הבריכה של ה'פייב', בוהים בהיצע. הם אינם יודעים שאני עיתונאי. "זה טירוף פה, בלגן, אתה כל היום מסטול. אלכוהול, בחורות, מסיבות סקס", הם מסבירים לי.

     

    מלון ‘פייס פאלם' | צילום: שאטרסטוק
    מלון ‘פייס פאלם' | צילום: שאטרסטוק

     

    מתי הגעתם?

     

    "בשבוע שעבר", אומר רונן (שם בדוי), אחד מהארבעה.

     

    אני רק הגעתי. יש הערב מסיבה?

     

    רונן: "לא, איפה, אני היום ברגוע. אני חייב לטייל פה גם. עוד לא טיילתי כלום. רק סטלות ומסיבות, סטלות ומסיבות".

     

    כרטיסי ביקור המציעים שירותי זנות על רכב בדובאי | צילום: שאטרסטוק
    כרטיסי ביקור המציעים שירותי זנות על רכב בדובאי | צילום: שאטרסטוק

     

    הם עוצרים לרגע לבהות בצעירה שחולפת לידנו. היא בשנות ה־20 לחייה, בלונדינית תכולת עיניים, שנראית ממוצא מזרח־אירופי, עוטה שמלת ערב ורודה צמודה, ואיפור כבד, מוגזם, כמעט כמו כל דבר בדובאי.

     

    איך יודעים אם היא למשל נערת ליווי או לא?

     

    רונן: "תבחר מי שאתה רוצה. כל בחורה שאתה רואה אותה עוברת עם 'בלונים' היא...".

     

    אבל איך אתה יודע שהן זונות?

     

    שליח ‘7 ימים' במתחם שבו עשרות נשים בזנות ממתינות ללקוחות
    שליח ‘7 ימים' במתחם שבו עשרות נשים בזנות ממתינות ללקוחות

     

    רונן: "אתה הולך אליהן, מדבר איתן, ואז הן מבקשות ישר כסף. הן אומרות לך".

     

    ערן: "אתה ניגש. שואל 'האוו אר יו?' אומר, 'איים פרום איזראל'. כאלו. ואז זה עובר להכי ישיר שיש: 'האו מאץ' איז איט', כמה זה עולה".

     

    אתה רוצה להגיד לי שכולן פה זונות?

     

    רונן: "הרוב".

     

    בר בדובאי. “אנחנו הולכים לאכול פה איה נאפה 2" | צילום: גטי אימג'ס
    בר בדובאי. “אנחנו הולכים לאכול פה איה נאפה 2" | צילום: גטי אימג'ס

     

    ערן: "הרוב, כן. אמרתי לך, אחי, זה בית זונות אחד גדול פה. כל מה שמדברים בארץ על דובאי זה שקר אחד גדול".

     

    אין פה בחורות "רגילות"?

     

    שלום (שם בדוי): "אני לא יצא לי. כל בחורה שהתחלתי איתה, היא אמרה לי 'כסף'. ואני מתחיל עם כל דבר שזז פה".

     

    רונן: "חוץ מהישראליות שהתחלתי איתן פה".

     

    וכמה זה עולה?

     

    ערן: "סביבות אלף דירהם (כ־900 שקל). הישראלים מתמקחים איתן, אבל זה בדרך כלל לא עוזר. אנחנו ביזבנו כל אחד כל יום בשבוע, 6,500 שקל. כל אחד. ביום!"

     

    רונן: "פיצצתי פה כבר איזה 20 ומשהו אלף שקל".

     

    ערן: "פה כמו אמריקה. 50 אלף שקל על שבוע. זה יוצא 10,000 שקל ליום".

     

    וואו. הרבה כסף. למה, כמה פעמים ביום אתם עולים עם בחורה לחדר?

     

    שלום: "חמש פעמים".

     

    רונן: "אם היה לי עוד כסף, אז גם עשר".

     

    אתם חוגגים משהו?

     

    שלום: "לא, סתם. חוגגים את החיים".

     

    רונן: יאללה, יאללה, בוא נאכל סושי".

     

    שלום: "לא, בוא נז**ן קודם".

     

    רונן מצביע לעבר שתי נשים צעירות שיושבות כמה מטרים מאיתנו. האחת בלונדינית, במיני בהיר צמוד ותיק שאנל קטן; השנייה שחומה, בשמלה אפורה צמודה ושיער שחור־פחם. "הנה, זאת חברה שלך", הוא אומר לשלום. "את מי אתה רוצה?"

     

    ערן: "אני רוצה את הבלונדינית".

     

    שלום: "אני לוקח נראה לי את השחומה".

     

    השניים ניגשים לשתי הצעירות, משוחחים איתן, וחוזרים לשולחן. "הצעתי שאקח את שתיהן ב־1,800, אבל הן לא הסכימו", מדווח ערן. "רציתי שתיים על אחד. רוצות 2,000".

     

    רונן: "בלי סטלה אתה תגמור תוך רבע שעה".

     

    ערן: "לא משנה, אני אתקע אותה לבד".

     

    הן נשארות כל הלילה איתך?

     

    שלום: "לא… אתה עושה מספר וזהו".

     

    רונן: "שעה, כפרה. ואם גמרת, גם אחרי רבע שעה. מה תעשה איתה כל הלילה, תחבק אותה?"

     

    ערן (כעוס שהנשים בזנות עדיין לא ענו לו): "כוס אמא שלהן, כמה זמן. לא יודע מה עובר על האמא שלה. עוד שתי דקות היא אומרת לי לחכות, ואני אומר לה אני לא רוצה. היא אמרה לי עשר דקות".

     

    בינתיים הם מעלעלים בתפריט. ערן מגלה לחרדתו שיש שם סושי עם גבינה, והוא? אכל לא מזמן בשר. לשמור כשרות זה חשוב, אז הוא מוותר, ופנוי עכשיו למין בתשלום. בדיוק כששתי הצעירות מאותתות. "אני הולך לז**ן אותה איזה חצי שעה, ואחזור", הוא מכריז.

     

    רונן: "יאללה לך תעלה".

     

    ערן (מושיט יד): "תביא 1,000 שקל". שלום מוציא תיק יד קטן שקשור בלולאה לשורש כף ידו. זה נוהג שאותו רואים אצל לא מעט מהחבורות הישראליות כאן: התיק הוא ה"בנק", המקום שבו מאוכסן הכסף של החבורה. הוא שולף חופן דולרים ומגיש לו.

     

    רונן: "יש לך מפתח?"

     

    ערן: "כן".

     

    אחרי שערן ושלום עולים עם הצעירות לחדר, אני נשאר לשבת עם רונן. "אני חייב לישון", הוא נאנח. "חמישה ימים לא ישנתי. אני נשברתי פה מכל הכיוונים".

     

    וואלה? נו, ספר. אני בזוגיות, ועקרונית נגד צריכת זנות.

     

    רונן נהיה רציני. "גם אני בזוגיות, ויש לי ילדים", הוא חושף, ושולף סלולרי כדי להראות לי צילומי משפחה. שנייה אחר כך, הוא מסביר איך זה מסתדר בהיגיון שלו עם מה שקורה פה בדובאי. "עזוב, מי צריך לדעת. בגידה היא רומן. זה (מצביע אל עבר הנשים במתחם) לא בגידה. אם אתה עם מישהי עשר דקות, 15 דקות, 20 דקות. אתה אפילו לא יודע איך קוראים לה. היא הולכת, ואתה לא רואה אותה יותר".

     

    אז זו לא בגידה?

     

    "איזו בגידה? יש פה סיפוק רגעי".

     

    המלצר ניגש לשולחן ומודיע שגם פה – כמו ברבות מהמסעדות בדובאי – יש מחיר מינימום להזמנה. 250 שקל. "יש פה מינימום?!" זועם רונן, "שיחפש אותנו. תבטל את הכל. עזוב, שילך להזד**ן. אני גם בכלל לא רעב, עכשיו סיימנו אצל נוסרט (המסעדה של השף הטורקי הידוע, שמפורסם בזכות תנועת פיזור המלח שלו). 250 שקל מינימום, עאלק. אני רגיל בכלל למינימום של אלף שקל".

     

    תגיד, מה אתם עושים בחיים שאתם שופכים פה את כל הכסף הזה?

     

    רונן: "סתם. שכירים. אחי, ירד לי פה שנה מהחיים. זה המלון של כביכול הצעירים והבלגן. אני סגרתי פה חדר לשבוע, 18 אלף שקל. אנשים באים לפה מבחוץ, למסעדות, למסיבות, למעלה ב'פנטהאוז' (שמו של המועדון במלון). יש פה חדרים פרטיים עם די־ג'ייז ופלטות. עכשיו אנחנו רוצים להביא עשר בחורות שיבואו איתנו למסיבה פרטית, עם פלטה ודי־ג'יי".

     

    נראה לי מטורף.

     

    "זה לא 'נראה לך'. זה באמת מטורף".

     

    בינתיים ערן, שעלה קודם עם אחת מהנשים בזנות לחדר, כבר חוזר. "בואנה", לועג לו רונן, "היית איתה איזה שלוש דקות".

     

    ערן: "לא, אל תיסחף. בלי סטלה יותר קשה, אבל איזה רבע שעה".

     

    רונן: "רבע שעה, וזה פחות חמש דקות של להוריד בגדים. לפני שהגיעה אלינו מנה ראשונה אתה כבר פה".

     

    והשניים נקרעים מצחוק.

     

     

    × × ×

     

    תשכחו מבוקרשט, בורגס ובנגקוק. לתייר המין הישראלי יש יעד טרי ונוצץ, גן עדן חדש לזנאים. סאלם עליכום דובאי, המקום שבו עם מקסימום שטרות דירהם בתיק ומינימום מצפון או מוּדעוּת, אפשר לעשות כמעט הכל. "זה מתחיל בעצם כבר משדה התעופה", מספר בני (שם בדוי), איש עסקים שמגיע לדובאי בתדירות גבוהה. "כל נהג מונית בדובאי שרואה בחורים שואל אותם מה אתם רוצים בלילה, מתחיל להציע אופציות".

     

    ומה האופציות?

     

    "מסאז' בלבד, מסאז' עם הרפיה, סקס מלא, וגם בחורות שמגיעות למלון לכמה שעות, ובחורות שמתלוות אליך כמו חברה ליום אחד. הנהג מראה תמונות של בחורות. המחירים נעים בין 400 ל־800 דולר, ואני רואה את ההתמקחויות של הישראלים עם הנהגים, וחושב: איזה בושות. אחד אומר לשני, 'אחי תנסה להוריד אותו, תשאל אם זה כולל ירידות, אם זה אקסטרה'. אני שומע אותם מתלבטים בקול אם כדאי ללילה שלם, או פחות. ואני רואה אותם מוציאים שטרות, ערימות, משלמים אלף דולר ו־1,500 דולר כבר בשדה. לפעמים ישראלים מוציאים יותר. יש גם את הבנות, שנקרא להן ליגת־העל, והן עולות סביב 2,000־2,500 דולר. מישהי ליום מליגת־העל יכולה לעלות גם 4,000 דולר".

     

    והכל חופשי, מול כולם?

     

    "תשמע, זה מאוד נגיש ובכל מקום. מחוץ למלונות מסתובבים אנשים עם ברושורים ודוחפים לך לתוך היד. מסתובבים שם גם כל מיני חבר'ה שהם סוג של דילרים, סרסורים למעשה, באים עם ברושורים של בחורות. הם כבר מזהים את הקבוצות של הישראלים, ניגשים אליהם עם אופציות של גלריית תמונות באייפד או בסלולר. הכל מאוד פתוח, כאילו זה תפריט של פיצה עם תוספות. אתה שומע לפעמים בלובי צעקות של ישראלים: 'אני רוצה שתיים יחד', או 'אני עם עוד שני חברים רוצים שלוש בנות'".

     

    ואיך אתה מרגיש כשכל זה סביבך?

     

    "שאני רוצה לקבור את עצמי".

     

    חלק מתיירי המין הישראלים אפילו לא מחכים לנחיתה בדובאי. "יש כאלה שפשוט סוגרים הכל מראש עוד מהארץ עם דילרים שמכינים להם הכל", אומר שלומי (שם בדוי), איש היי־טק שמגיע לפגישות באופן תדיר בדובאי. "ראיתי איש עסקים ישראלי שלקח פנטהאוז מטורף במלון, הביא שמונה חברים שלו מהארץ, והם שכרו 30 בנות. הייתה שם מסיבה עד אור הבוקר. זה עלה הון".

     

    אבל זה משהו שלתייר המין הישראלי הממוצע אין כסף לעשות.

     

    "נכון, אבל הישראלים מגיעים והופכים בדרך כלל פזרנים מאוד, ואני רואה שהם לא עשירים באמת. אלה ילדים בני 25 פלוס כזה, עושים מסיבות יחד, מזמינים להם למלון. גם להם יש דילרים, כאלה שמספקים את כל השירותים, כלומר, יארגנו את השתייה ואת כל מה שצריך ואת הבחורות. הישראלים עושים את זה בקבוצות של נגיד ארבעה, ואי־אפשר לטעות בהם".

     

    למה?

     

    "כי הם עושים הרבה רעש. אני רואה את זה ואומר: אנחנו הולכים לאכול פה איה נאפה 2, וזה רק עניין של זמן. כשאתה מביא למסיבת מין של שמונה גברים בחורה או שתיים, ויש אלכוהול, זה לפעמים יכול להיגמר רע. ואנחנו נשלם על זה".

     

    בדובאי כמעט ואין זנות רחוב, והמוקד המרכזי של תעשיית הזנות מתרחש בשני מקומות: במועדונים ובמלונות. בחלק מהמלונות, כמו ב'פייב', הנשים בזנות פשוט יושבות במתחם עצמו או בסמוך, וכמו בסרט נע, עולות ויורדות מחדרי האורחים. במלונות יודעים, כמובן, שזה מה שקורה שם, אבל מעדיפים להעלים עין. זו אולי הסיבה שכאשר שלפתי את הסלולרי לצלם בלובי של ה'פייב', דהר אליי מאבטח אימתני, ודרש בתקיפות לראות את כל התמונות. כל צילום שבו תועד אורח במלון, נמחק מיד.

     

    אגב, מדובר במלון מפואר למדי, שאירח לא מעט סלבס עולמיים כמו רונאלדיניו וישראלים, כמו עומר אדם. מחירי החדרים שם עומדים על סביבות 400־600 דולר ללילה, ללא ארוחת בוקר. חדרי היוקרה מאמירים כבר ל־1,500־2,000 דולר. "זה המקום הכי חזק היום, ישראליאדה, מפוצץ ישראלים", מספר אמיר (שם בדוי), בן 35, שחזר לאחרונה מחופשה עם חברים בדובאי. "היה שם מטורף. ברמה שאת מרגישה בארץ, כולם שם ישראלים. במקרה גם עומר אדם היה במלון. זה מוגזם שם באמת. בוקרשט קטן על זה. בנות מכל העולם, זונות מכל העולם, ברזיל, רוסיה, פרו, בוליביה, מרוקו. לוקחות בערך 600־700 דולר ללילה. היא עושה איתך הכל, השאלה מה אתה רוצה. כל מה שתחלום, תיקח איתך אחת, שתיים, ארבע, שבע, הכל פתוח. והבנות יפות, דוגמניות. דמיינו את בר רפאלי, ויש גם יותר יפות ממנה".

     

    ומי בעיקר הקליינטים הישראלים?

     

    "מלא חבר'ה צעירים, ילדים בני 25, 27. מעמיסים. זה הלך הרוח. כל הילדים האלה אוהבים את זה. זה מאוד יקר, אבל מי נוסע לדובאי? מי שיש לו כסף, דובאי זה סוף שבוע של 30,000 דולר. הכל יקר. בכניסה למועדון אתה משלם אלף שקל לראש, אחרי זה בקבוקים, אחרי זה אתה צריך לאכול, אחרי זה אתה רוצה בחורה. אתה גומר את הלילה עם 5,000־6,000 דולר".

     

    אני ניגש לאחת מהנשים בזנות, שצועדת מהלובי ב'פייב' – כנראה סיימה לא מזמן עם אחד הלקוחות – אל עבר אחד הברים שעל החוף.

     

    היי, מה נשמע?

     

    "היי".

     

    קוראים לי עידו, אני מתל־אביב.

     

    "כן, אתה... זה אלף לשעה".

     

    רגע, רגע, את מכירה את ישראל?

     

    "בטח, הכל פה מלא ישראלים. אני כל ערב מדברת עם ישראלים פה. כל הזמן. אתם בכל המלון".

     

    ואיך הם?

     

    "קמצנים ולא יודעים אנגלית. אה, והם כל הזמן אומרים: 'שרמוטה, שרמוטה'".

     

     

    × × ×

     

    לא כל תיירי המין הישראלים של דובאי הם מהסוג שצועק "שרמוטה, שרמוטה". יש גם לא מעט הייטקיסטים ישראלים מעונבים, שמגיעים לאמירויות והופכים לזנאים. גיא (שם בדוי) הוא בכיר בחברת היי־טק, שהגיע לדובאי עם כמה מאנשי החברה. חלק מנשותיהם אמורות להצטרף בעוד כמה ימים גם הן. הוא עצמו מתנגד עקרונית למין בתשלום, אבל יודע היטב מה קורה כאן מסביבו.

     

    גם אתם בקטע של הזונות פה?

     

    גיא: "חלק, חלק כן. אני לא, אבל אחרים כן".

     

    מה, אין סתם היכרויות רגילות?

     

    גיא: "אין כלום. אתמול במקרה שני חבר'ה הצליחו לעשות פיקאפ עם שתי בריטיות במעלית. הבריטיות נכנסו למעלית ואמרו להם: 'היי, אנחנו עוזבות מחר בשבע בבוקר. רוצים לבוא לחדר שלנו?' וטאק לחדר. ככה".

     

    וואלה. היום לילה קצת חלש פה ב'פייב'.

     

    גיא: "אתה צודק, אבל אם אתה בשולחן שלך ויש לך את הנישה שלך אז… יש זונות סביבך. יש פה זונות בכל מקום. בקניון גם יש זונות. אתה תלך ואתה תמצא אותן. הן עושות לך טיזינג כשאתה הולך. אתה תלך לדאונטאון וגם שם יש. שנייה, תראה משהו".

     

    הוא מראה לי צילום של דמות מוכרת מאוד בישראל, יושבת על כיסא נוח. "זה היה ממש פה", מסביר גיא. "הוא חולה, חולה במוח. כל מה שמעניין אותו זה רק זונות. רק מין. לא אכפת לו מכלום. כלום. הוא היה פה המון פעמים".

     

    הוא הולך פה רק עם זונות?

     

    גיא: "תשמע, מה זה זונות. הוא בא, מספר פה לאנשים מיהו, ומשם הוא מתגלגל. מבקשים ממנו חתימות והוא עושה פוזות פה. וזה לא זונות של 50 יורו".

     

    כן, שמעתי מחירים גבוהים.

     

    גיא: "עזוב, חבל לך על הזמן. אני מכיר אנשים שגם שילמו 3,000, 4,000 ו־9,000 דולר לזונה".

     

    000,9 דולר!?

     

    גיא: "כן. לערב".

     

    דולר או שקל?

     

    גיא: "דולר, דולר. איזה שקל. הנה, חכה". הוא מראה לי סרטון של חבורת גברים גוהרת סביב צעירה יפהפייה, שמעבירה ביניהם משקאות. "היא באמת מדהימה", הוא אומר. "בת 19, מפחידה. וואללה מפחידה".

     

    מי שילם כזה סכום? מישהו מהחברה?

     

    גיא (צוחק): "השם שלו שמור במערכת".

     

    000,9 דולר ללילה.

     

    גיא: "לא חסר טיפשים פה".

     

    לא, ממש לא חסרים כאן.

     

    גיא: "אצלי לא 9,000 ולא אלף ולא כלום. אני אידיאולוגית לא מסכים. אבל יש כאלו שעשו מלא דברים פה".

     

    כמו?

     

    גיא: "אתמול נגיד הם עשו 'ערב צפייה'".

     

    מה זה?

     

    גיא: "היה איזה גבר עם שלוש בחורות ושני זוגות שרק מסתכלים".

     

    זונות?

     

    גיא: "לא, לא יודע מה הן. יש פה אחד, שיש לו חברה, ואז היא מביאה עוד שתי נשים, והם עושים סקס – אבל אוהבים שעוד שני זוגות יושבים ומסתכלים עליהם".

     

    ואתה היית שם?

     

    גיא: "לא, לא, ממש אני לא בסטייל הזה. תשמע, כשסגרנו לכאן חופשה רק של הגברים והנשים מגיעות אחרי, אשתי שאלה אותי: 'באיזה קטע? למה רק גברים ואנחנו מצטרפות אחר כך?' אז אמרתי לה: 'יש דברים שאת לא צריכה להיכנס אליהם. בכל זאת, צריך לפנק את החבר'ה'. אז אשתי אמרה לי: 'בסדר לפנק, אבל למה עם זונות?'"

     

    והיא לא חוששת?

     

    גיא: "מי, אשתי? לא. היא יודעת מה יש לה. אתה שם לב שאני פה (ולא במסיבות)".

     

    אנחנו חוצים את הלובי ועוברים ליד צעירה שיושבת בבר. גיא: "תשמע, היא… זה בכל מקום. 60 אחוז מכל הבחורות פה הן זונות, והשאר הן 'מתמסרות לעניין'".

     

    מה זאת אומרת?

     

    גיא: "נגיד איזה בריטית הגיעה לדובאי לנפוש, היא ראתה איזה בחור חמוד סביבה שבא לה עליו".

     

    נו.

     

    גיא: "אז היא 'מתמסרת לעניין'. היא ראתה מה קורה סביבה וראתה כי טוב. ראתה איזה חמוד שפנה אליה, אז היא זורקת לו: 800".

     

    אמיתי?

     

    גיא: "כן, כיסתה את החופשה".

     

    מלבד מלונות בעיר, המוקד השני של פעילות הזנות בדובאי הוא, כאמור, במועדונים. המועדונים הפופולריים כאן הם ה'פנטהאוז' שנמצא – איך לא – במלון 'פייב פאלם'; מועדון 'אוֹ־לאונְג''; ומועדון 'סה לה־וי'. מדובר באופציה יקרה מאוד: ישראלית שעימה שוחחנו סיפרה על ערב בסה לה־וי, שבו מחיר הכניסה לגברים עמד על 4,000 שקל, ולנשים על אלף שקל.

     

    השעה תשע בערב ב'פייב', והתור מול המעלית המוזהבת למועדון ה'פנטהאוז' שבקומה ה־16 הולך ומתארך. המסיבות הפרועות ב'פנטהאוז' הפכו לשם דבר בדובאי. כאן, אולי בגלל המחיר הגבוה של הכניסה למועדון, כאלף שקל, הפרופיל הממוצע של הבליינים שונה מזה של חבורות הישראלים שבמתחם הבריכה. הגברים בגילי 40־50, חנוטים בג'ינס ובחולצה מכופתרת, כשלא פעם לצידם אישה, בשמלת ערב הדוקה, איפור מוגזם ותיק קטן, בשביל קונדומים ומזומן. אמיר: "אתה יושב במועדון ה'פנטהאוז' הזה, וכמעט כולן שם זונות, אין שם אנשים אמיתיים. כולן מתאספות בלובי של המלון, בשתיים־שתיים וחצי בלילה, מלא בנות, 100, 150, ואז יש דיבור, של מה את רוצה בכמה את רוצה. שוק בשר".

     

    בגלל הקורונה, חל איסור על ריקוד ברחבה, מה שלא מפריע למערכת התאורה לרצד כאילו מדובר ברייב באיביזה, ולדי־ג'יי לנגן מוזיקת האוס, קלאב ולהיטים מסומפלים. הישיבה היא סביב שולחנות, כשבמרכזם דלי קרח גדול, ובתוכו שוכבים בקבוקי שמפניה, וודקה (הישראלים מעדיפים גריי גוס, איך לא) ו־וויסקי. אמיר: "כשאתה הולך למסיבה ב'פנטהאוז', אז הבנות מסתובבות בין כולם, הן נראות כמו דוגמניות, כמו הבנות מהאינסטגרם עם הבגד ים, וכולם יודעים שהן נערות ליווי. הן פונות אליך בעצמן, אומרות לך ?You want to come? You want to have fun מציעות את עצמן ללילה. כשאתה אומר 'כן', אז הן אומרות לך כמה הן רוצות, בכמה כסף". 

     

    שלומי (שם בדוי), הייטקיסט שמגיע בתדירות גבוהה לדובאי, ראה מה עושים ישראלים במועדונים בעיר. "לפתוח שם שולחן זה אלפי דולרים לערב, והבחורות באות ויושבות בשולחן, מתחילות להציע את עצמן, להתלטף עליך. הנוהַג הוא שאתה מזמין אותן לשתות, והן שואלות: 'אתה רוצה לילה, שעה לבוא למלון, יום שלם?' וסוגרים. הרוב אוקראיניות, מדהימות ביופיין, הגיעו בחודש האחרון גם בחורות יפהפיות מפראג. אני בכלל חשבתי שזה מטורף, שהן נדבקות אליך ועכשיו יש קורונה, אתה לא יודע עם מי היו קודם, אם נדבקו או לא. אבל בכל הנוגע לשירותי מין, העיסוק בקורונה מתבטל לחלוטין. פלא שלא הכריזו על דובאי כאדומה, ולדעתי זה הרבה כדי לא להרוס את תיירות המין, שבאמירויות פשוט נהנים מאוד ממנה כלכלית. ככה גם צריך לקרוא למה שקורה שם עכשיו".

     

    איך?

     

    "צריך לקרוא לזה בשם האמיתי: זה עסק משגשג של תיירות מין ישראלית בדובאי".

     

    עוד דרך פופולרית בקרב תיירי המין הישראלים היא אפליקציית טינדר, שבדובאי פשוט מלאה בהצעות של נשים בזנות. השבוע, תוך דקות ספורות מרגע שהתחברתי, הודיעה לי האפליקציה כי יש לי לא פחות מ־40 מאצ'ים (התאמות). עשיתי "סווייפ" (משיכת כפתור הבחירה בטינדר לצד ימין, שפירושה "אני מעוניין") לאחת מהן, שמכנה עצמה "ג'ני".

     

    "אני מאוסטרליה", הכריזה ג'ני בצ'אט של טינדר. "איפה אתה בדובאי?"

     

    במלון 'פייב פאלם'. אני כאן לרגל עסקים.

     

    ג'ני: "קוּל, קוּל".

     

    אולי אראה אותך הלילה?

     

    "כן (סמיילי מחייך). שלח לי את מספר הווטסאפ שלך".

     

    אבל זה עולה כסף?

     

    "כן (סמיילי צוחק עם דמעות)".

     

    כמה?

     

    "אלף לשעה. אוקיי?"

     

    אני יכול להוסיף כמה חברים?

     

    "כן. שלח לי את המספר שלך".

     

    "מי שפותח בדובאי טינדר, יכול לראות לא מעט נערות ליווי", אומר ישראלי בשנות ה־30 לחייו שמכיר היטב את הסצנה בדובאי. "לא תראה אותן בתמונות חשופות שם, אבל אפשר להסיק מאוד בבירור שמדובר בנערות ליווי. בדרך כלל בטינדר אלה נערות ליווי אסיאתיות. הן כותבות שהן מחפשות מישהו שהוא Generous ('נדיב'), שזה שם קוד למישהו שישלם לי. אגב, בטינדר אפשר לראות גם הרבה נערי ליווי של גייז". 

     

    "בדובאי, טינדר היא לא פלטפורמת היכרות", מסביר מאיר, איש עסקים שמגיע לעיר הרבה. "בדובאי זו פלטפורמה להזמנת זונות. אתה פותח את האפליקציה, וסיכוי של 90 אחוז שיהיה לך מאץ' עם כל בחורה שתסְוויפ לימין, גם אם היא פצצת הפצצות. בדרך כלל מיד מגיעה הודעה של 'היי', ואחרי שתי שורות של מענה, אתה מבין שזו בחורה שמבקשת תשלום ולפעמים כבר מתמקחת על המחיר. אני יודע מהישראלים כאן שהטינדר מאוד נוח להם".

     

    למה?

     

    "כי עניין של דקות והיא אצלך במלון, אתה לא צריך לכתת רגליים בין דילרים או לובי של מלונות ומועדונים. ההיצע, אם אפשר לקרוא לזה במילה הזו, פשוט לא נגמר".

     

    "חבר שלי פתח פה טינדר, יש לו מאה מאצ'ים ביום עם בנות שמבקשות ממך כסף, כולן!" מספר אלון, איש עסקים בן 25 מהמרכז, שפוקד את דובאי בתדירות גבוהה. "חבר שלי חי פה על הטינדר. מתפתחת שיחה איתן, ובסוף היא מבקשת כסף. בטינדר יצאה לו אחת שעלתה 500 דירהם, וייטנאמית בת 25. בטינדר יש גם כל מני ניגריות שמבקשות גם מאה דירהם ו־200. אפשר למצוא אותן שם יותר בזול מבמועדונים והברים. ובטינדר זה ישר לעניין: 'מה שלומך? טוב, מה אתה עושה היום? אתה רוצה להיפגש?' אם כן מתחיל מיקוח קטן וברגע שסוגרים, היא מגיעה, אוספים אותה למטה מהלובי. וזהו".

     

     

    × × ×

     

    אף שמדובר בממלכה איסלאמית, הזנות באיחוד האמירויות נפוצה מאוד. ארגוני זכויות אדם בעולם מתקשים להעריך את ההיקפים האמיתיים: לפי הערכות שמרניות, באיחוד האמירויות לכודות כ־30 אלף נשים במעגל הזנות; על פי הערכות אחרות, בדובאי לבדה, מדובר בכ־45 אלף נשים.

     

    הן מגיעות מכל רחבי העולם: סין, אזרבייג'ן, קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, אוזבקיסטן, רוסיה, אוקראינה, בולגריה, הודו, נפאל ועוד. על פי דיווחים, תעשיית המין באמירויות איננה כוללת רק נשים, אלא גם גברים ונערים רבים. "בדאנס־בר במלון ראיתי זונות ממין זכר, נערי ליווי", מספר ישראלי שמכיר את הסצנה הגאה בדובאי. "וראיתי אפילו נער ליווי אמירותי ערבי, שבא ומחפש לעצמו לקוחות מערביים, שנחשבים ללקוחות טובים שמשלמים ביד נדיבה. זה מן הסתם יותר אקזוטי עבור הלקוח. אגב נערי ליווי, הרבה פעמים דווקא הקליינטורה שלהם היא ערבים נשואים, שמשאירים את המשפחות שלהם מאחור, כל מיני הומואים בארון, ובאים לסופ"ש לפרוק כל עול". 

     

    רשמית, הזנות אסורה בחוק באמירויות, והעיסוק בה עלול לגרור ענישה כבדה, שנעה בין קנסות גבוהים למאסרים ממושכים. זו אחת הסיבות שבגללה זנות הרחוב איננה נפוצה באמירויות, ומרבית הנשים בזנות פועלות דרך אתרי אינטרנט, בטינדר או במועדונים ובבתי מלון. לכן, לא נדיר למצוא באזורים המתוירים אלפי "כרטיסי ביקור" מפוזרים, המציעים שירותי זנות ודרכים ליצירת קשר. מדי פעם המשטרה המקומית פושטת על מוקדי זנות, בעיקר אחרי שנשמעת ביקורת בתקשורת הבינלאומית, אבל לרוב, הטיפול מסתיים בגירושן של הנשים מהמדינה, או במעצרים של המתווכים הקטנים שעוסקים בסחר בבני האדם.

     

    ביוני השנה, חשף ארגון זכויות אדם מהאמירויות דוח מיוחד של האו"ם בנושא סחר בבני אדם וניצול מיני של נשים עובדות וקטינות במדינה. בדוח צוין כי איחוד האמירויות הפכה למדינה המובילה בעולם בנושא הזנות. הסיבה המרכזית לכך היא שהשלטונות בדרך כלל נוהגים להעלים עין מהתופעה, כל עוד היא איננה בולטת מדי. "דובאי זו עיר החטאים של המפרץ", אומר ישראלי שמבקר הרבה במקום. "השלטונות בדובאי מכירים בוודאות את התופעה, כי השלטונות רואים הכל בדובאי, הכל מצולם, אתה מתעטש יראו אותך. אבל הם מבינים שזו עיר תיירות, וכל עוד לא באת ועשית את זה בצורה מופגנת - אין להם בעיה עם זה".

     

    השלטונות האמירותיים אולי מעלימים עין, אבל עד גבול מסוים. החשש הוא שמתישהו, לא ירחק הזמן, וחבורה של ישראלים תחצה את הקו הזה. ואז, זה כבר יהיה עניין של תקרית עם מדינת ישראל. "תופעות כמו איה נאפה או האונס המחריד באילת, לא יעברו בדובאי", אומר ישראלי שמכיר היטב את המדינה. "אם ישראלים יגיעו למצב כזה של אונס קבוצתי או כל מיני דברים כאלה זה כלא, והשלטונות לא ישחקו עם הדבר הזה. לא יעניין אותם אם הם רק צילמו, נגעו, מי ביצע את האקט. ברגע שהם יגלו שהתרחשה שם אורגיה המונית שהיא פלילית, הם לא יהיו סלחניים בכלל. זה מאסר בוודאות, וזה לא ייגמר טוב. אם באת והזמנת נערה, והזמנת גם את שמוליק ומשה וחברים שלך, התחלתם לצלם אותה, עשיתם תורות וכל הדברים המבחילים האלה, ולצורך העניין אפילו אם מישהו במלון ישמע משהו, הם לא יהיו סלחניים".

     

    אבל כל עוד אין אירוע חריג, והשלטונות יראו בזנות כעוד "אטרקציה" למשוך מבקרים - האמירויות ימשיכו לשאת את התואר המביש של אחת מבירות תיירות המין הגדולות בעולם, אם לא הגדולה שבהן. "אתה מגיע בפעם הראשונה ונשאר המום מזה", מספר אבי (שם בדוי), איש מדיה ישראלי שהיה בדובאי מספר פעמים. "יצא לי לראות שורה של 14 בחורות מחוץ לאיזה מלון מפואר, כל בחורה יותר פצצה מהשנייה ומוגזמת, אחת עם החזה הכי ענק שראיתי, אחת עם הטוסיק הכי ענק שראיתי, והן קורצות לך. אם יש לך כסף, אתה יכול להגיע לבחורות ברמה של מיס עולם. ישבתי במועדון, שולחן מאחוריי, בן אדם מבוגר עם מישהי צעירה, ביד שנייה הוא מחזיק עוד אחת והיא נותנת לו נשיקה, השלישית מחכה לו בתור. זה פסיכי".

     

    איש העסקים מאיר: "בואו נגיד את האמת: זו תעשיית מין, לא תעשיית תיירות. אנשים באים לשם כמו שפעם היו באים לבוקרשט או תאילנד, רק שכאן זה הרבה יותר יקר, אם כי גם הרבה יותר נגיש, כי הן פשוט נמצאות בכל מקום".

     

    זה נכון. בחלקים של העיר, הנשים בזנות פשוט נמצאות בכל מקום. והן גם כבר למדו לזהות את המבטא של הקליינטים החדשים שהצטרפו לאחרונה. "אתה מישראל", אומרת לי מיד אחת מהן, ליד אחד הברים ב'מרינת הדקלים'.

     

    איך את יודעת?

     

    "אתה מישראל", היא חוזרת על ההבחנה.

     

    את מתארחת במלון?

     

    "אני מרוסיה אבל גרה פה בדובאי".

     

    כמה זמן את פה?

     

    "אני גרה בדובאי. הייתי רוצה לבקר בישראל".

     

    מה את חושבת על הבחורים הישראלים?

     

    "הם טובים. מה אתה עושה פה?"

     

    באתי לפה לעסקים.

     

    "אתה רוצה 'דייט'?"

     

    כמה זה עולה?

     

    "1,500 לשעה".

     

    זה יקר.

     

    "בן זונה".

     

    "הייתי פעם ראשונה בדובאי", מספר השבוע מיכה (שם בדוי), בן 36, "והיא הרבה יותר גרועה מבוקרשט. העיר מלאה בנערות ליווי, רק נערות ליווי. זה מרגיש כאילו אין פה בחורות רגילות. זה כמו בורגס של פעם, לא בוקרשט, כי בבוקרשט יש לפחות קזינו שאפשר ליהנות ממנו. הכל פה זה סביב הבחורות, והרבה מהישראלים באים לפה רק בשביל הנערות ליווי. יש פה עשרות אלפי בנות - במלון, במועדון, בבריכה, איפה שאתם רוצים. והישראלים לא מיוחדים, הם כמו האנשים מכל העולם, באים ולוקחים. הרי מה כבר יש בדובאי? נערות ליווי ושמש. באים לחוף, רואים שולחן עם ארבע בחורות, אומרים להן תצטרפו אלינו, נותנים להן כסף וזהו. מסתובבים איתן, מטיילים ומסיימים בחדר. והישראלים הרסו פה את המקום, כי באו כל הברברים והפורטי צ'קים. אני יכול להגיד עכשיו משהו לכל הנשים בארץ?"

     

    בטח.

     

    "אם בעלך אומר לך שהוא בא לפה - תעשי הכל שזה לא יקרה".

     

    ואכן, אם לשפוט מהמדגם הלא־מייצג של תיירי המין הישראלים עימם שוחחנו, דובאי כרגע בעדיפות הראשונה, כשהיא מדיחה מהתואר המאוד מפוקפק "עיר הסקס בתשלום מס' 1" את בוקרשט. "תגידו", אני שואל את רביעיית הישראלים הצעירים במתחם הבריכה, "איך דובאי לעומת בוקרשט?"

     

    רונן: "פה הרבה יותר טוב. אבל בתכלס, זה יוצא אותו כסף. כי בקזינו בבוקרשט, אתה מפסיד איזה 20 אלף. ותשמע, עם בחורות פה זה הרבה יותר קל מאשר רומניה. אם כי יותר יקר".

     

    למה? כמה עולה ברומניה?

     

    רונן: "מאה יורו, אבל הן גם חצי בקלאס".

     

    ועם כל הבלגנים פה במלון, הספקתם לטייל קצת, לראות בכלל משהו מהעיר?

     

    ערן: "שמע, שכרנו פרארי ונסענו קצת, אבל זה כבר עושה לנו בחילה, כי אחרי שתיים־שלוש שניות אתה במאה קמ"ש, ובא לך להקיא. אז זה בעיקר בשביל הסטורי".

     

    פרארי? כמה זה עולה?

     

    ערן: "3,500 שקל ליום, או 1,200 שקל לשעה. האמת? זה סתם. יותר נוח עם מוניות".

     

    ועם הפרארי הזאת, לפחות ראיתם קצת נוף, אתרים, משהו?

     

    שלום: "איפה. יצאנו כל ערב. אנחנו גמורים. היינו ב'פנטהאוז' פה למעלה, שמנו איזה 2,000־3,000 דולר. מי חשב על לטייל בכלל".

     

    רונן: "לא היינו במדבר. לא היינו במרינה. לא ראינו את המפלים, את האורות. לא ראינו כלום, עשינו רק סטלות. ישאלו אותי: מה עשית בדובאי? אגיד להם: רק סטלות. אבל אולי נלך מחר, נעשה סיבוב על גמל. נראה". ×

     

    idoshvartztuch@gmail.com razs@yedioth.co.il

     

    Gilit-K@yedioth.co.il

     

     


    פרסום ראשון: 17.12.20 , 00:00