יענק'לה שלי, אהוב ליבי

הדמעות חונקות את גרוני. קשה לי להאמין שאני מדברת על יענק'לה שלי והוא איננו, למרות שידעתי בימים האחרונים שאני עומדת להיפרד מאהוב ליבי, האיש שלו אני חייבת את חיי. ראיתי איך האיש האמיץ הזה נלחם על חייו כמו אריה ואיך הצוות הרפואי בתל השומר נלחם עליו, כדי להשאירו חי בשבילנו. אני לפחות מתנחמת בכך שהוא לא סבל לקראת מותו.

אני מודה ליענק'לה על כל רגע, כל שעה וכל יום מתוך קרוב לשבעים שנים שהיינו יחד. זאת הייתה אהבה נדירה. אהבה מהסרטים. אני עוד זוכרת את הנשיקה הראשונה, מלאת התשוקה, בינינו, ואת המכתבים שכתבתי לו אז, כשאהבתנו ליבלבה בסתר, וטמנתי אותם בתוך ציפה שאיש לא יגלה אותם. ארבע פעמים התחתנו, ותיכננתי כבר את הפעם החמישית. כל חתונה הייתה עוד חותמת, עוד לבנה, באהבה הגדולה שלנו.

יענק'לה היה החכם באדם. שנון, נדיב בצורה בלתי רגילה, חבר אמיתי, מאהב שאין כמוהו, בעל אידיאלי, אבא נפלא וסבא נפלא. איזה חיים נפלאים הוא העניק לנו. החיים שלי ושלו היו מלאי פסגות וטיולים. את חצי העולם עברנו יחד. רעיונות שחשבתי שהם בלתי אפשריים — בתיאטרון ובחיים — יענק'לה הגשים ובגדול. הוא ידע לעשות תיאטרון שיהיה בו הכל — מחזאות קלאסית, לצד "בוסתן ספרדי" ו"איש חסיד היה", מחזות של חנוך לוין לצד צביקה פיק. כולם צעקו, "מה פתאום צביקה פיק בהבימה, בקודש הקודשים?! מה לזה ולתיאטרון?". ויענק'לה חייך כממתיק סוד.

כמה הוא אהב את צדי צרפתי ואת חווה אלברשטיין ואת ליא קניג. היא הייתה הגברת הראשונה של התיאטרון בשבילו. גם כשהיה לו קשה, הוא השתדל לא להביא הביתה את המלחמות והכעסים. כדרכם של מצביאים גדולים, היו לו גם מתנגדים קנאים, אבל הוא לא ויתר. הוא יצא למלחמות על הזכות לעשות תרבות כלבבו - וניצח. הוא לעולם לא הרכין את הראש ולא נכנע. האמין בצדקת דרכו. כשהוא נכנס לתיאטרון הקאמרי, התיאטרון עמד על סף סגירה, ואגמון אסף את השברים ועשה ממנו תיאטרון מצליח. כך היה גם בהבימה. כשהוא הגיע לתיאטרון הלאומי, השבר שם היה גדול, ואגמון הטליא טלאי על טלאי.

לצד הדמעות והכאב הגדול אני נרגשת מאהבה הגדולה שאנחנו זוכים לה, במיוחד אגמון, מאז הרגע המר בו הוא נפרד מאיתנו. הוא זוכה לכמויות אינסופיות של אהבה והערצה, ואני מודה לכולם על זה בשמי ובשמו.