"החפרפרת" במוסד
במסגרת התחקיר לספרו "המתופפת הקטנה", התארח לה–קארה אצל ראשי הביון הישראלי וקיבל גישה חסרת תקדים לחומרים סודיים | עמוס גלעד: "בסוף הוא נפל בפח שהזהיר מפניו והלך שבי אחרי הפלסטינים, אבל זה לא הופך אותו לסופר פחות מונומנטלי"
מתישהו בסוף שנות ה־70 הופתע עמוס גלעד, אז סגן צעיר בחטיבת המחקר של אמ"ן, לקבל הוראה מיוחדת, שהגיעה, כך נאמר לו, היישר מראש אמ"ן, אלוף שלמה גזית, לעזוב הכל ולצאת למשימה מיוחדת. "האמת היא שכל כך החמיא לי שראש אמ"ן בעצמו בחר אותי, ואני לא ידעתי שהוא בכלל יודע מי אני, שאפילו לא התעכבתי לחשוב שזה באמת קצת לא רגיל, האירוע הזה", הוא נזכר.
זמן קצר לפני כן צילצל הטלפון אצל מפקדו של גלעד, ראש ענף 4 בחטיבת המחקר באמ"ן העוסק במלחמה בטרור, גדי זהר. לשכת ראש אמ"ן הייתה מהצד השני. "אלוף גזית מבקש אותך אליו בדחיפות", נאמר. "כמובן שמיד רצתי למעלה, לראות מה קרה. נכנסתי לחדר של ראש אמ"ן, ישב שם איש אחד, חוץ ממנו. גזית הציג אותו בפניי ונשמטה לי הלסת".
שני הקצינים האלה, לימים מראשי קהילת המודיעין, ראו מאז הרבה מבצעים ופרשיות אבל זוכרים את אירועי אותו יום בבהירות. גזית ביקש מהם, הורה להם למעשה, לסייע לאורח שבלשכתו, דיוויד קורנוול שמו, שנחשב כבר אז אגדה בחייו, ומוכר בשם העט שלו, ג'ון לה־קארה. "אני כותב ספר חדש על הסכסוך הישראלי־פלסטיני", הסביר לה־קארה, "ויש לי כמה שאלות שאשמח אם תוכלו בבקשה לסייע לי בהן".
זה היה אירוע חריג בכל קנה מידה - לתת למחבר ספרי מתח גישה לאנשים, מידע ומתקנים מסווגים, "אבל גזית, בגלל מעמד־העל שלו בצה"ל ובמדינה", אומר זהר, "יכול היה להתיר את מה שאסור, גם בגלל החברות שלו עם לה־קארה אבל בעיקר בגלל שהבין עד כמה זה חשוב לאופן שבו יתואר הצד שלנו בסכסוך".
ביקור ב"וילה בריגיטה"
כמו כל איש מודיעין טוב, לה־קארה נהג לצאת לסיורים נרחבים באזורים שעליהם עמד לכתוב, פגש וראיין ותיעד ועשה תחקיר כאילו הוא צריך לשלוח דוח למטה האם־איי 6 בלונדון. ספריו הפכו לכלי כל כך חשוב, מרכזי ומשפיע, עד שבכתיבה הדמיונית שלו הוא עיצב את האופן שבו כולנו תופסים את המציאות של המלחמה הקרה, המודיעין והאינטריגות הבין־לאומיות.
גזית ועוד שורת בכירים מאז ולאורך כתיבתו של לה־קארה, בישראל ובכל העולם, הבינו זאת היטב. מכאן נבעה ההתייחסות החריגה עד מאוד שקיבל מראשי קהילת המודיעין כאן, שנתנו לו גישה מדהימה לחומרים ולמתקנים, והעמידו לרשותו צוות קציני ביון שיסייעו בידו. כשדובר בלה־קארה, היה ברור שהוא הרבה יותר מסופר מתח, שהוא בעצם כותב את ההיסטוריה.
אלוף גזית התיר לו לפגוש את האסירה הסודית בישראל –בריגיטה שולץ, חברת באדר מיינהוף, שהצטרפה לאנשי החזית העממית, שניסו לפוצץ מטוס אל על בניירובי ב־1976, הועברה לכאן בחשאי עם שלושת המחבלים האחרים, נשפטה תחת מעטה צנזורה ונכלאה במתקן המעצר הסודי, שזכה לכינוי "וילה בריגיטה". עובדת המוסד, שתירגמה את החקירות של שולץ ותומאס רוייטס, הגרמני השני בצוות, הוכנסה לפגישה תחת שם בדוי ותואר "מנהלת הכלא סרן קאופמן", וענתה על שאלותיו של הסופר.
יום למחרת, במונית בדרך לכלא שכם לראיין מחבלים פלסטינים עם עמוס גלעד, עלו הדי השיחה שקיים עם החוקרת: "הוא נתן לי תיאורים מפורטים כיצד אנשים בכל מיני תנועות שחרור אירופיות, כמו באדר מיינהוף, נתפסים לתיאוריות רדודות ורומנטיות. ואז, במסווה של סיוע למדוכאים, מקדשים שימוש באלימות ומוכנים להרוג בלי להניד עפעף".
גלעד אומר כי הרושם האדיר שלה־קארה עשה עליו באותו יום לא התעמעם לאורך השנים: "הוא היה בריטי בכל רמ"ח איבריו — מנומס, רב־ידע וקר־רוח — אב־טיפוס קלאסי של איש האם־איי 6, שאחר כך פגשתי במסגרת תפקידי בלונדון. הם היו אנשים מעולים באיסוף מידע באופן יצירתי, שבניגוד לחזות שלהם אין להם קווים אדומים. לאנשי הביון האנגלים יש כושר אנליטי מתובל בציניות מדהימה, שהיא חלק חיוני ביכולת להתרומם ולהבין את האסטרטגיה הכוללת. לא בטוח שיש אימפריה בריטית אבל יש להם מודיעין שראוי לאימפריה".
עם גדי זהר ערך לה־קארה סדרת פגישות ושיחות, שנמשכה גם בהתכתבות ענפה: "מאוד התרשמתי מהרצון שלו לדעת עוד ועוד וללמוד את העניין - המאבק בין העמים והמלחמה בין הפיגועים של הפת"ח לניסיונות שלנו לעצור אותם".
כדי להשלים את התמונה, יצא לה־קארה גם ללבנון וערך שם שורת פגישות עם ראשי אש"ף. הוא אף נועד כמה פעמים בביירות ואחר כך בתוניס עם יאסר ערפאת.
במרכז הסיפור של "המתופפת הקטנה" דמותו של קורץ, איש מודיעין ישראלי מבוגר, שדמותו, כך נאמר, נכתבה בהשראתו של מייק הררי, מפקד קיסריה במוסד. תחתיו פועל איש מבצעים צעיר ("שמחתי לראות שהוא בחר דווקא בשם 'גדי' בשביל האדם הזה", מחייך זהר). השניים רודפים אחרי חליל, מגה־מחבל פלסטיני שדמותו עוצבה על פי סלאח תעמרי, שהיה נשוי לדינה, גרושתו של המלך חוסיין.
רגישות לאנדרדוג
בסוף הספר הורג גדי את חליל והמוסד לכאורה מנצח, אבל הנרטיב הביקורתי מאוד כלפי ישראל ופעולותיה בשטחים ובלבנון עורר בשעתו ביקורת חריפה של גורמים ישראליים ויהודיים על לה־קארה.
גלעד סבור שגישתו של לה־קארה לסכסוך השתנתה תוך כדי העבודה: "כשאנחנו פגשנו אותו הוא היה מאוד אוהד, אבל אז באו ההפצצות הישראליות על מחנות הפליטים ליד ביירות. התוצאות של הנזק הסביבתי בפעולות הללו שינו את גישתם של שני אנשים חשובים מאוד - הנשיא רייגן וג'ון לה־קארה".
זהר חושב שזה היה מאבק אבוד מלכתחילה: "הוא היה בסיבובים בלבנון ופגש את תעמרי ואת דינה והם מאוד השפיעו עליו. לא הופתעתי כשקראתי את הספר. ללה־קארה הייתה רגישות לאנדרדוג. הוא התעניין בצד השני הרבה יותר וזה גם עלה מהשאלות שלו, מיהם המחבלים של אש"ף? מאיפה באו? מדוע הם מוכנים לעשות ולהקריב כפי שהם עושים?"
גלעד: "שמע, בסוף הוא בעצמו נפל בפח שהזהיר מפניו והלך שבי אחר התפיסות הרומנטיות המציירות את הפלסטינים כטובים המוחלטים בסיפור הזה. כל זה כמובן לא הופך אותו לסופר פחות מונומנטלי ולאדם פחות מרשים.
"שנים אחר כך קראתי את 'החייט מפנמה' וזמן קצר לאחר מכן, כשיהודה גיל שלח את הידיעות המתריעות מפני מלחמה מהסוכן שלו, הבנתי פתאום שאני רואה התגשמות של הסיפור במציאות - מפעיל סוכנים שמדווח על סוכן שלא היה וכמעט גורם מלחמה. מזל שאצלנו, שלא כמו אצל לה־קארה, היו אמנון שחק ואיציק מרדכי, שהצלחנו לשכנע אותם לעצור את הטירוף ברגע האחרון".
לפנייה לכתב/ת 
