ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אביגיל עוזי
    המוסף לשבת • 17.12.2020
    "השלום הוא הזדמנות להשתחרר מהקלישאה המרוקאית שהתמכרנו אליה"
    לדוד גדג' יש חזון לגבי תרבות מרוקו, שלא קשור בשום אופן לכפתנים או למימונה | החוקר שחושף את הסצנה האינטלקטואלית של יהודי המזרח, רוצה שמואיז נהון ושמואל דניאל לוי יקבלו את הכבוד שזוכים לו ביאליק ואחד העם | כילד שגדל בבית–שאן ושילם מחיר כבד, הוא מסביר למה המפתח ליציאה מישראל השנייה נמצא דווקא בצפון אפריקה
    חן ארצי סרור | צילום: אביגיל עוזי

    ההסכם עם מרוקו השיב אל המסך את הדימויים המוכרים על יהדות צפון אפריקה. הכתבים נשלחו אל השווקים הססגוניים של מרקש וגיבשו רשימות של אתרי חובה. בתוכניות הבוקר כל המגישים לבשו גלביות וכפתנים והאורחים הציגו מגוון מנות מסורתיות. אמא של החוקר דוד גדג', רינה, התקשרה נרגשת לספר לו על תוכנית הבוקר שבה צפתה. היא עצמה עלתה מפאס בגיל 15, ודוד הוא חוקר שעוסק ביהדות צפון אפריקה במאה ה־20. "אמא התקשרה אליי בשמחה. היא לא אישה ביקורתית והיא רואה הכל בעין טובה", הוא מספר, "אבל אני מודה שכששמעתי את זה נחרדתי. לא כי אני לא אוהב קוסקוס, אלא כי שוב אנחנו נשארים עם הדימוי הזה שלפיו מה שיש ליהודים מרוקאים להביא אל השולחן זה אוכל. חשבתי לעצמי שבטח ישראלים חושבים שהשלום בין המדינות יביא לנו עוד אוכל, והם יטוסו עכשיו בשביל לחגוג על האוכל המרוקאי המקורי. אז צר לי לאכזב אתכם, אבל ליהודי מרוקו היה אוכל מצוין – לא לכלל המרוקאים. וגם פה יש עומק תרבותי: ליהודים היה אוכל טוב כי הם היו כל הזמן בתנועה ולאחר שהם גורשו מספרד הם הביאו איתם מטבח שלם שלא דומה למטבח המוסלמי. אבל ההבחנות התרבותיות האלו נמחקות".

     

    גם הלבוש המסורתי לא יורד לדוד בגרון. "אנחנו כל הזמן מנסים לשמר דימוי של הדבר שאנחנו מדמיינים שהוא המרוקאים. אבל במאה ה־20 מרבית יהודי מרוקו לא התלבשו ככה. הם לבשו לבוש מערבי. סבא שלי לבש חליפת שלושה חלקים. כשהוא הגיע לארץ, לעבוד בקק"ל, שלחו אותו הביתה להחליף בגדים. גם מי שכן לבשו בגדים מסורתיים ביום־יום, באזור הכפרי, לא לבשו את הכפתן המצועצע והמפואר שאנחנו תופסים היום כלבוש מרוקאי. למה זה מעצבן אותי? כי זה ממשיך לתחזק דימוי שקרי על זה שמרוקאים אוהבים לבזבז כסף על דברים מטופשים. אנחנו לא רוצים את המרוקאי שלנו בחליפה, למרות שזה מה שהוא לבש גם לפני מאה שנה".

     

    את ד"ר דוד גדג' (44) פגשתי לפני יותר משנה, במסגרת תוכנית מנדל למנהיגות. הוא אחד מחברי הסגל, ואני תלמידה. דוד חוקר היסטוריה אינטלקטואלית במאות ה־19־20 בארצות האיסלאם באוניברסיטת בן־גוריון, ובמהלך הלימוד המשותף בחבורה הוא הביא לנו חמישה טקסטים מתורגמים מהעיתון היהודי "לה ליברטה" שיצא לאור לפני מאה שנה בטנג'יר שבמרוקו, בשפה הצרפתית. המפגש עם הטקסטים ההם טילטל אותי. לא האמנתי שרק עכשיו אוצר בלום כזה רואה אור בעברית. מה הסתתר בין דפי העיתון המצהיב, שהפך לכל כך משמעותי עבורי? דיון ער, סוער ומסעיר של שלושה הוגי דעות יהודים מרוקאים הדנים בשאלה הרלוונטית כל כך: מהו החינוך היהודי הראוי בזמננו.

     

    לוסיוס (חיים טולידאנו), שמואל דניאל לוי ומואיז נהון היו שלושה חברים בוגרי בית הספר אליאנס. כאשר חלו תמורות בסגנון הלימודים בתלמודי התורה ב־1916, החל דיון מעל דפי העיתון בשאלה מה מקומם של לימודי העברית וכיצד יש ללמד את העולם היהודי. אם זה נשמע לכם מוכר, זה לא מפתיע. בדיוק באותן שאלות התעסקו באותה התקופה הוגים כמו ביאליק, אחד העם, גורדון או ברדיצ'בסקי. רק שאת השמות שלהם כולנו מכירים היטב, ואילו שלושת הגיבורים האלמונים שלנו היו קבורים היטב בארכיון העיתונות. למעשה, הטקסטים המדהימים האלו רואים לראשונה אור בעברית ממש עכשיו בזכות אותה חבורת לימוד במסגרת התוכנית לתרבות יהודית במכון מנדל. דוד הוא זה שאיתר אותם, חקר אותם והביא אותם לתרגום וכך טקסטים בני מאה שנה קמו לתחייה. כעת הם גם יוצאים באסופה בשם "החירות לבחור" מטעם מכון מנדל למנהיגות, בתוספת יצירות ומאמרים שנולדו בעקבות הלימוד המשותף. אמנים, יוצרות וסוכני תרבות שהמאמרים נגעו לליבם ובזהותם יצאו ליצור בעקבותיהם. אמנם חלפו מאה שנים, אבל האתגרים והשאלות רלוונטיים לחלוטין לישראל ב־2020, כמו בטנג'יר של 1916.

     

    "כשרוצים לדבר על אינטלקטואלים מארצות האיסלאם, הכי קל לחזור לימי הביניים, לריה"ל או לרמב"ם, אבל מאז קרו עוד כל כך הרבה דברים. באופן אבסורדי, כל דמות שאני מוצא, עם האוצר המחשבתי שהיא מביאה איתה, גורמת לי לתסכול עמוק. איך זה שהחברה הישראלית מעולם לא שמעה על האנשים האלו? על מכלוף אביטאן שכתב אוטופיה שיכולה להתכתב עם זו שכתב הרצל. על אברהם אלבר נבון מהאימפריה העות'מאנית שכתב מחקרים, רומנים ומחזות שעוסקים בחיי היהודים של ארצות האיסלאם ממש כמו שלום עליכם. על משכילים כמו שלום פלאח מתוניס או ברת בנישו שחיה באלג'יריה. הרגשתי כמו בלש. כל טקסט שמצאתי – ניסיתי להבין מי יצר אותו, איך הוא חי, מה היו מקורות ההשראה שלו. כשקראתי את הדיון הסוער ב'לה ליברטה' הייתי המום פעמיים: איך מעולם לא שמענו על הטקסטים האלה, ואיך זה יכול להיות שהם כל כך רלוונטיים לחיים שלנו היום? לאומיות, לימודי ליבה, הדתה – הכל קיים שם.

     

    "לצערי אנחנו חיים בבורות בנוגע לקהילות היהודיות בארצות האיסלאם, עצוב לי שמרבית הצאצאים של יהודי צפון אפריקה בעצמם לא יודעים על המורשת שלהם", אומר דוד, "הנכסים התרבותיים הללו הם אוצר גם כי הם מעניקים ידע ומוניטין שמגדירים בין היתר את המעמד החברתי שלך. יותר מדי שנים זיהו את יוצאי ארצות האיסלאם רק עם תרבות עממית. אני מאוד אוהב את התרבות הזו, אבל אני פשוט לא מוכן להגיד שזה כל מי שאנחנו. ועובדה שזה גם לא כל מי שהאבות והאמהות שלנו היו".

     

    מבחינת ד"ר גדג', ההסכם הוא הזדמנות פז. "הוא יכול לאפשר פריחה תרבותית ואינטלקטואלית מדהימה. אנחנו לא צריכים רק למלא מטוסים לחפלות, אלא גם לתרגם טקסטים מרוקאיים בערבית לעברית וטקסטים בעברית לערבית. לייצר פסטיבלים משותפים, ללכת לחילופי סטודנטים באוניברסיטאות המצוינות ברבאט, פאס וטנג'יר. השלום הוא הזדמנות של החברה הישראלית להתבגר ולהשתחרר מהקלישאה המרוקאית שהתמכרנו אליה. אנחנו תקועים עם דימויים לא רלוונטיים שמכילים בעיקר קברי צדיקים ומימונה. זה כמו שמישהו מחוץ לישראל חושב שכל מה שיש לנו זה פלאפל וכותל. אבל התייר שבא לישראל רוצה לשבת אצל אייל שני, לפגוש אוכל ישראלי מתוחכם שעושה מהפיתה קסמים. אותי מעניין איך נשמעת מוזיקה אלקטרונית במרוקו, אלו מופעי מחול עולים שם? ממה אמן מרוקאי מושפע? זה יכול להיות פתח לתיקון עמוק – גם במה שאנחנו חושבים עליהם, אבל קודם כל במה שאנחנו חושבים על עצמנו. ליהדות מרוקו יש הרבה יותר מה להציע חוץ מסלטים וכפתנים".

     

    לחלום בפריפריה

     

    דוד נולד בבית־שאן, שלישי מתוך ארבעה בנים, לרינה וגיל. הוא חי היום בתל־אביב עם בן זוגו ד"ר דוד ששה, רופא בבית החולים איכילוב. אמו של דוד עלתה בגיל 15 מפאס שבמרוקו, אביו עלה בגיל 16 מענאבה שבאלג'יר. שניהם עבדו יחד במפעל של כיתן בעיר. "בבית־שאן בימים ההם אין בכלל תיכון. כל הילדים בגיל 15 הולכים לעבוד במפעל. אבא שלי עבד בטקסטיל עד שנות ה־90, כשהמפעל נסגר. כשהייתי נער אני זוכר שבאתי לעבוד שבועיים במפעל בחופש הגדול, וזו הייתה חוויה מכוננת. כבר אז הייתה לי את הידיעה שאת זה אני לא רוצה. לא רוצה להיות כמו אבא שלי, לא רוצה להישאר בבית־שאן. והבנתי שהדרך החוצה נמצאת ברכישת השכלה".

     

    דוד הוא היחיד מבין אחיו שהוציא תעודת בגרות והלך ללמוד באוניברסיטה. בהתחלה מדעי המחשב, ורק אחר כך מדעי הרוח – התחום שאהב מילדות. "לרוב, אין מי שינחה ילדים כמוני בפריפריה. למדתי בתיכון הנהלת חשבונות כי ראיתי שמנהל החשבונות בבית־שאן הולך עם חליפה יפה ומבחינתי הוא היה מודל. כשעבדתי כטלר בבנק, לפני הלימודים באוניברסיטה, ההורים שלי היו באים רק בשביל לראות אותי יושב מאחורי הדלפק. פקיד היה פסגת השאיפות שלהם. אבל איך ילד יכול לחלום על משהו שהוא לא ראה מעולם? החלומות של ילד בבית־שאן כל כך מוגבלים. רק בגיל 26 הלכתי ללמוד היסטוריה והבנתי שהלב שלי שם. כשהלכתי ללמוד מדעי הרוח ההורים לא הבינו מה אני הולך לעשות. עד היום אני צריך להסביר להם מה אני עושה, למרות שאני בשדה שקרוב לליבם. כואב לי שאני כותב טקסטים שיכולים להתפרסם בבמות הכי חשובות, אבל אלו טקסטים שהמשפחה שלי לא תקרא. זה בדיוק השסע שחי בתוכי. אני יודע מה עשיתי ובעיקר מה שילמתי בשביל להיות איפה שאני היום. שילמתי בנתק עצום מחלק מהמשפחה שאין לי איתם שפה משותפת. החברים שלי מהתיכון עוד עובדים במפעלים, כמו ההורים שלהם. לכן במחקר חיפשתי את הדומים לי איפשהו שם במרוקו. חשבתי לעצמי: אם הייתי חי אז, כמו מי הייתי? וגיליתי עולם שלם. המקסימום שיספרו לנו עליו בישראל זה על האליטה הרבנית, אבל אינטלקטואלים כאלו כמעט לא קיימים בשיחה שלנו. ברגע שאני כילד או כנער בבית־שאן פותח ספר וקורא על חיים טולידאנו מהעיר טנג'יר שבמרוקו ואני מרגיש שזה שייך לי, אני יכול להגשים חלומות חדשים. אני יכול להביא את כל מי שאני. לילד כזה תהיה את החירות לבחור להיות גם וגם".

     

    "אחת האמירות שקשות לי היא כשטוענים שהישראלים בפריפריה שמחים בחלקם. אני רוצה שאנשים יהיו שמחים בחלקם כשהם יידעו מה האפשרויות העומדות בפניהם. השאלה הגדולה היא חשיפה. איך חושפים ילדים בפריפריה לאפשרויות שקיימות בקלות רבה כל כך במרכז. יש משהו נוח בלהשאיר אנשים שמחים בחלקם. נוצר פה מעמד בינוני־מזרחי שהוא כבר לא ישראל השנייה. אלו אנשים שגרים בגוש דן וחיים חיים בורגניים. אבל מבחינת נכסי התרבות, מרביתם נשארו לגמרי במקום הפריפריאלי. אני מכיר טוב חברים שנמצאים במעמד גבוה, אבל מבחינת הזהות והכישורים החברתיים והאינטלקטואליים הם נשארו נערים בבית־שאן. זה המחיר של קידוש המעמד הבינוני המזרחי כסמל של אנשים שעשו מהלך ויצאו מישראל השנייה. בשביל לקחת חלק אמיתי בחברה הישראלית כשווים, אי־אפשר לוותר על נכסי התרבות שלנו".

     

    החלום: להיכנס לספרים

     

    באחד מביקוריו של דוד במרוקו הוא נסע עם הוריו לטיול שורשים. "זו הייתה חוויה מדהימה, אבל אני מודה שהופתעתי. אני חשבתי שהם חוזרים הביתה ואני האורח, אבל גיליתי שבעצם הם התיירים ואני המארח. הדור הראשון להגירה, כמו סבתא שלי, שתק. הדור השני, של ההורים שלי שעלו צעירים, עשו הכל בשביל להיות ישראלים ושילמו על זה במחיר התרבות שלהם. והדור שלנו, השלישי, רוצה לחזור בשביל לשקם ולייצר משהו חדש. כל אחד בדרך שלו. לנו יש את הרצון והביטחון לחזור לשורשים. לא היה לי קל לראות את אמא שלי חסרת ביטחון, מגמגמת את הערבית. היא נטשה אותה ואת הצרפתית בגיל 15. במרוקו הבנתי שההורים שלי הם לגמרי ישראלים, ולא צפון אפריקאים כמו שחשבתי. אני מאמין שצריך לצעוד למרוקו עם צידה. לבוא למפגש הזה לא מתוך כל מיני דמיונות שתיחזקנו, אלא מתוך חדווה של מפגש אמיתי. ההסכם עם מרוקו יכול לאתגר את ישראל, כי היא לא תהפוך לדובאי השנייה. דובאי יצרה לונה פארק לישראלים, זו מדינה מאוד מתוכננת וסינתטית. מהונדסת לתייר. אפשר להשיג בה מלונות פאר בסכומים נמוכים. מרוקו היא מדינה יותר אמיתית, אותנטית. אתם תראו בה עוני ועושר, מקומות מושקעים ומקומות עלובים".

     

    כעת החלום של דוד הוא שהטקסטים של האינטלקטואלים האבודים של ארצות האיסלאם יתורגמו ויילמדו בבתי הספר ובאוניברסיטאות. שהמחקר שלו יהפוך לתרבות חיה ונגישה. "אני רואה חשיבות עצומה בקנון, במה שאנחנו לומדים. אני בטוח שמפגש של סוכני תרבות עם טקסטים כאלו ייצר לנו יצירות חדשות ומסעירות. הוא יעניק לנו תרבות מרובדת יותר, עשירה יותר ורלוונטית יותר. ברגע שטקסט מתורגם והוא נגיש לכל אדם, כל אחד יכול להתווכח איתו, להסכים איתו וליצור מתוכו. אחד הדברים המדהימים זה ללמד את הטקסטים האלו ולראות איך הם מניעים את הלומדים. איך אנשים כל כך מגוונים התמוגגו, התגעגעו, התמלאו בפליאה. כולם הבינו שזה רגע משמעותי של גילוי משותף".

     

    chensror@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 17.12.20 , 17:36