על קיר לשכתו של אחד האישים המרכזיים במערכת הביטחון הישראלית תלוי עותק מוגדל, ממוסגר, של המהדורה האנגלית של הספר "הנסיך הקטן" מאת אנטואן דה סנט־אכזופרי. הראש הג'ינג'י, הגלימה הארוכה, כחולה מבחוץ, אדומה מבפנים, האבנט, החרב. אל הספר נלווים דברי ברכה חמים מאת ג'ינה הספל, ראשת הסי־איי־אי. המתנה לא נועדה להנציח ערב קריאה משותף, אמריקאי־ישראלי, או סימפוזיון על ספרות ילדים. האירוע היה חיסול קאסם סולימאני, לפני שנה. הנסיך הקטן היה אחד משמות המבצע.
"המערכת האיראנית עדיין לא התאוששה", אמר לי גורם ביטחוני אחר, השבוע. "ההפתעה הייתה מוחלטת. הם לא העלו על דעתם שארצות־הברית תחסל בגלוי את אחד משלושת האישים שתמונתם מונפת בהפגנות של תומכי המשטר (השניים האחרים הם המנהיג העליון חמינאי והנשיא רוחאני)".
הלקח הראשון שהפיקו האיראנים הוא שכל עוד טראמפ בבית הלבן, הם חייבים לנהוג בזהירות. אי־אפשר לדעת איך יגיב – במיוחד עכשיו, כשהוא בדרך החוצה. אל ישראל הם מתייחסים כאל שלוחה של אמריקה, לפעמים מובילה, לפעמים מובלת, אבל תמיד כרוכה באותה חבילה. חיסול ראש פרויקט הגרעין פח'ריזאדה מצטרף לחשבון המשותף; כך גם שורה של פעילויות בתחום הסייבר.
בצד החיובי, הם מרגישים ששרדו את תקופת טראמפ. את הסנקציות הכלכליות ספגו בעזרת מערכת משוכללת של הפשרת כספים. הם הגיעו לסוף פצועים, חבולים, אבל חיים, תוך התקדמות משמעותית בפרויקט הגרעין ובפרויקטים צבאיים אחרים.
בתוך איראן ניטש מאבק גדול בין הגוש הפרגמטי לגוש השמרני. הפרגמטים – הנשיא רוחאני ושר החוץ זריף – נכשלו: מאמצי ההידברות שלהם הביאו רק להחמרת הסנקציות. המנהיג העליון צריך להחליט איזה קו הוא מעדיף. כדרכם של מנהיגים עליונים הוא דוחה החלטות.
הנורמליזציה של ישראל עם נסיכויות המפרץ היא מכה קשה. בעבר אמרנו, שאיראן רחוקה 1,500 ק"מ מישראל, אבל ישראל רחוקה מאיראן רק כמה עשרות מטרים, ברמת הגולן ובגבול לבנון. היום, בתפיסה האיראנית, ישראל יושבת מולם, קרוב־קרוב, באיחוד האמירויות, בבחריין. כמו שני מתאבקי סומו, שתי המדינות מתחככות זו בזו.
הנשיא רוחאני אמר השבוע שאיראן תהיה מוכנה לחזור להסכם הגרעין אם ממשל ביידן יחזור אליו. אחר כך תנהל משא ומתן על פיצויים. הנחת העבודה בישראל היא שזה גבול ההתפשרות של האיראנים: הם לא יסכימו להרחיב את המגבלות המוטלות עליהם בהסכם או להאריך את תוקפו. "ביידן יופתע מהקשיחות האיראנית", אומר גורם ביטחוני.
"לכאורה אנחנו יכולים להיות שבעי רצון", אומר המקור. "יש לנו חופש מבצעי נרחב והצלחות בשטח. הם לא עשו לנו הרבה. אבל הם חכמים ובעלי יכולת. הם ימצאו את הדרך לנקום".
ביידן יעדיף לחכות
ביידן, אומר מקור אמריקאי, יודע שאם יחזור להסכם הגרעין כפי שהוא, יחטוף מכל הכיוונים, מהרפובליקנים בקונגרס, מישראל, ממערכת הביטחון האמריקאית. הוא לא מאמין שניתן יהיה לעשות משהו לפני הבחירות באיראן ביוני. הוא יעדיף להמתין אם יוכל.
"ביידן איננו אובמה", הוסיף ואמר. "נתניהו יעשה שגיאה אם ינסה להיאבק בו כמו באובמה".
כאב הראש השני, אחרי איראן, הוא סעודיה. הסעודים החליטו להימנע מצעדי נורמליזציה נוספים כלפי ישראל. לפי גרסה אחת, המלך סלמאן הטיל וטו על קידום היחסים, מחשש לתסיסה נגד בית המלוכה. לפי גרסה שנייה, המלך, 84, לא מתפקד. או שגורמים בחצר המלוכה בלמו את התהליך, או שמוחמד בן סלמאן, יורש העצר בן ה־35, החליט לדחות את הנורמליזציה ומשתמש באביו כתירוץ.
כך או כך, בסעודיה מבינים שימי הזוהר של טראמפ וקושנר חלפו. MBS חייב לנקות את עצמו מרצח העיתונאי חאשוקג'י. הוא צריך להבטיח לביידן שיפור בשלוש חזיתות: תימן, זכויות אדם – קודם כל מעמד הנשים בתוך סעודיה – והיחסים עם ישראל.
הכרזת מלחמה
שאלתי השבוע חבר שיושב עמוק בתוך תעשיית הסייבר, מה הסיפורים על פריצה איראנית למחשבים של עשרות חברות בישראל. כשהצגתי את השאלה לגורם מוסמך בצה"ל, הוא הגיב בביטול: פריצה הייתה, אבל לא של איראן. לא בפעם האחרונה, שהתמקדה בחברת ביטוח ובלקוחותיה; גם לא בפעם הקודמת, שהתמקדה בחברה לעמילות מכס ובלקוחותיה. מדובר באינטרס אחר.
המקור שלך צודק, אמר איש תעשיית הסייבר. סביר להניח שאחת החברות שהסתבכו רצתה להסיר מעצמה אחריות על מחדלים באבטחה. מה עושים? לוקחים איש יחסי ציבור שלוחש לכל אוזן את שמה של איראן. אם איראן אשמה, אף אחד לא אשם.
הבנתי, אמרתי.
לא הבנת, אמר. מאז תחילת השבוע עולם הסייבר סוער סביב פריצה אחרת. תוך יומיים־שלושה תראה כותרות ראשיות בעיתונות הבינלאומית. ישראל נמצאת בשוליים של הפרשה, אבל הפרשה לא שולית בכלל. המערכות הכי רגישות של ממשלות בעולם, כנראה גם של ממשלת ישראל, נפרצו על ידי שירות ריגול זר, עוין. כך גם לגבי התאגידים הגדולים בעולם – 425 מתוך 500 התאגידים ברשימת "פורצ'ן".
המטרה הפעם, המשיך, לא הייתה חבלה, גם לא התערבות פוליטית, אלא איסוף מידע חשאי – ריגול מהסוג הישן. רוברט אובראיין, היועץ לביטחון לאומי בממשל טראמפ, נאלץ לקטוע ביקור עבודה שלו במערב אירופה ולשוב לוושינגטון, לסדרה של דיוני חירום. חברי ועדות המודיעין בקונגרס תודרכו ונחרדו. סיפור די מטורף.
אכן, סיפור די מטורף. שלשום ואתמול הופיעו פרטים ראשונים בעיתונות הבינלאומית, תחילה ב"פייננשל טיימס" הבריטי, אחר כך ב"ניו יורק טיימס". העיתון האמריקאי הגדיר אותו אתמול כ"אחד המחדלים המודיעיניים הגדולים ביותר בתקופה המודרנית". "הלכה למעשה, זאת הכרזת מלחמה על ארצות־הברית", אמר סנאטור מאילינוי.
אם אני מבין נכון, חברת סייבר ותיקה ומוכרת מטקסס, "סולארווינדס" שמה, משווקת פלטפורמה בשם "אוריון" שמסייעת לנהל מערכות של טכנולוגיות מידע. האקרים רוסים – על פי החשד סוכני SVR, הסוכנות הרוסית לביון חוץ – הצליחו להכניס סוס טרויאני (או "דלת אחורית") לתוכנה. כאשר המשתמשים עידכנו את התוכנה שלהם, המערכת שלהם נפרצה. על פי דיווחי החברה, כ־18 אלף משתמשים נחשפו לרעל והדביקו אחרים בהמשך.
המספר נשמע צנוע. רשימת הנפגעים לא צנועה בכלל: משרד ההגנה האמריקאי על שלוחותיו, הסוכנות לביטחון לאומי (8200 האמריקאי), המשרד לביטחון פנים, מחלקת המדינה, משרדי הבריאות, האוצר, המסחר, המשפטים, מכון הבריאות הלאומי, מינהל התקשורת והמידע ועוד. עשרות ממשלות בעולם משתמשות בפלטפורמה הזאת, וכך גם מאות אלפי חברות וארגונים. מיקרוסופט, למשל; וגם לוקהיד מרטין, יצרנית האף־35.
על פי החשד, הביון הרוסי ביצע את הפריצה במארס השנה, כשמערכות הביון האמריקאיות התרכזו במאמץ לאתר ולסכל התערבות רוסית בבחירות. איסוף המידע החשאי הגיע לשיא בספטמבר, בדיוק כאשר ידידנו ולדימיר פוטין נשא נאום שבו הציע לארצות־הברית לגבש אמנה להימנעות מריגול דיגיטלי. הוא נפסק בשבועות האחרונים, לאחר שחברה פרטית חשפה את הפריצה.
שתי שאלות עיקריות מעסיקות ביומיים האחרונים את השיח הבינלאומי בנושא. הראשונה, היקף הנזק; השנייה, ממדי המחדל. בינתיים שום גורם רשמי לא מספק תשובה לשאלה הראשונה. הממשלות לא יודעות איזה מידע, וכמה, שאבו הרוסים מתוך המערכות שפרצו, ואולי לא יידעו אף פעם; כתבה נרחבת שפורסמה אתמול ב"ניו יורק טיימס" מנסה להשיב על השאלה השנייה. "אמריקה הוציאה בשנים האחרונות עשרות מיליארדי דולרים על שיפור יכולותיה בהתקפות סייבר", מדווח העיתון. "בכל המדינה הושתלו חיישנים רגישים שכונו 'איינשטיין' כדי להמחיש את גאוניותם. מערכת איינשטיין הכזיבה".
הכזיבה גם המערכת שהושתלה בתוך הרשתות של מדינות יריבות כדי להתריע מפני מבצעי פריצה.
גורמים בישראל משתמשים ב"אוריון", הפלטפורמה שנפרצה על ידי הרוסים. מעניין כמה מהם שייכים למערכת הביטחון ולתעשייה הביטחונית; מעניין כמה מהם עידכנו בתשעת החודשים האחרונים את התוכנה. אני מניח שיש אי אלו ישראלים שמוטרדים מאוד בימים אלה, ולא רק בגלל תוצאות הסקר האחרון.
הנשיא טראמפ, נכון לאתמול בבוקר, לא מצא לנכון לצייץ. המעורבות של ההאקרים הרוסים היא נושא רגיש אצלו. ייתכן שלא נותר לו אלא לומר את ההפך: אמרתי לכם שכוחות נעלמים התערבו בבחירות? אמרתי לכם שמכונות הצבעה התהפכו באמצע הלילה? הנה ההוכחה.
עוד תראה, עוד תראה
ח"כ יפעת שאשא־ביטון, היהלום בכתר הווירטואלי של גדעון סער, הייתה כלואה השבוע בביתה בזכרון־יעקב, בבידוד. היא לא הבינה מה חבריה מאתמול בליכוד רוצים ממנה. "אני שייכת לכולנו", היא אומרת. "ניגשנו לוועדת הבחירות כשתי סיעות. לא התפקדתי לליכוד ולא התפלגתי ממנו. בכנסת הזאת אני מייצגת את כולנו".
גדעון סער התפטר מהכנסת, אמרתי. יכולת לנהוג כמוהו.
"גדעון היה חבר ליכוד", אמרה. "זה סיפור אחר. רק לפני שבוע, לפני שידעתי שאני הולכת, אמר עליי מיקי זוהר, היא לא ליכוד. היא לא תתמודד בליכוד. עכשיו הם רוצים להכניס אותי לליכוד רטרואקטיבית".
האם מה שמשאיר אותך בכנסת הוא הקצבת הבחירות של כולנו, שאלתי.
"לא", אמרה. "ממש לא. אני מתכוונת לוותר על הקצבת הבחירות. לא רציתי לנטוש את הספינה לפני שמסתיים סיפור הקורונה".
הקורונה הפכה את שאשא־ביטון לדמות לאומית. הוועדה שהיא עומדת בראשה עשתה מה שוועדה בכנסת אמורה לעשות: פיקחה על עבודת הממשלה, חקרה שרים, פקידים ומומחים, סיפקה במה לטענות מהציבור ובלמה מהלכים שלא נראו לה. הציבור, לפחות חלק ממנו, הגיב בהתלהבות. זאת הנדוניה שהיא מביאה למפלגה החדשה.
סער, פוליטיקאי מיומן, מבין את הפוטנציאל ומוכן לשלם. הוא סגר איתה על מס' 2, על תפקיד של שרה בכירה – חלום חייה הוא לכהן כשרת חינוך – ועל ממלאת מקום ראש הממשלה. אני מניח שהיא מבינה, שההבטחות יתקשו לעמוד במבחן המציאות. מפלגה שפסגת חלומותיה היא לזכות ב־20־30 מנדטים תוכל אולי להרכיב ממשלה, אבל לא תוכל לאייש את שני התפקידים הבכירים.
"אנחנו רוצים להחליף שלטון", אמרה לי בשיחה טלפונית שלשום. "אני לא אטרפד את זה בעניינים אחרים.
"אנחנו מביאים משהו אחר, פוליטיקה אחרת. גם הקמפיין שלנו יהיה אחר. עוד תראה".
תסמונת האישה המוכה
בבחירות הקודמות, או הקודמות־הקודמות, מי זוכר, שלטי החוצות של כחול לבן הציגו את אבי ניסנקורן כשר האוצר הבא. במסגרת הלחש־בחש שמלווה את פרפורי הממשלה האחרונים, פורסם שהליכוד מציע עכשיו למנות את ניסנקורן לשר האוצר. לא כדי לצ'פר אותו – כדי להרחיק אותו ואת מפלגתו ממשרד המשפטים. יש בכך לא מעט אירוניה, כמו גם בעובדה שניסנקורן דוחה את הרעיון על הסף.
בני גנץ הוא בחור טוב במובן הטוב של המילה, רק לא במובן הפוליטי. הוא אומר, בחצי חיוך, שהוא לומד פוליטיקה, קודם מעמיר פרץ ועכשיו מנתניהו, אבל מזג פוליטי הוא משהו שלא לומדים. השר לביטחון פנים אמיר אוחנה הבין שהוא לא יכול למשוך יותר את ההחלטה על מינוי מפכ"ל. הוא בחר בקובי שבתאי, מפקד משמר הגבול. שבתאי זכה לשבחים על אומץ ליבו בקרב, על היצירתיות שגילה ועל השדרוג של משמר הגבול, אבל אין לו ניסיון בשני התחומים שמעלים ומפילים מפכ"ל: חקירות, והתנהלות מול המערכת הפוליטית.
שבתאי יעבור בוועדת גולדברג. השאלה היא מה יקרה הלאה, האם המינוי שלו יעלה להצבעה יחד עם מינוי עמית איסמן לפרקליט המדינה, או ששבתאי יעלה ויעבור, ואיסמן יישאר מאחור.
הדילמה היא של גנץ. אם יתנה את אישור המפכ"ל באישור הפרקליט, נתניהו ואוחנה יציגו אותו כמי שפועל נגד האינטרס הציבורי, מסכל מינוי חיוני לביטחון האזרחים. אם יסכים לתכתיב של הליכוד, חבריו למפלגה יראו בו שפן ופחדן. בנוסח אחר: אם יסכים, רבים ימחאו לו כפיים אבל אף אחד מהם לא יצביע בשבילו; ואלה שיצביעו בשבילו, יתקשו לסלוח.
גנץ מנסה לדבוק בגישה ממלכתית: אם מינוי מפכ"ל טוב למדינה הוא תומך במינוי מפכ"ל, בלי קשר למה שקורה מסביב. ייתכן שגישה כזאת הייתה עובדת עם ראש ממשלה אחר, ליכוד אחר ועיתוי אחר, אבל במציאות הקיימת היא מובילה אותו ואת מפלגתו לתהום.
יש בכחול לבן אנשים שמדברים על תסמונת האישה המוכה: ככל שגנץ חוטף, כך הוא מדחיק. הסימנים הכחולים לא באו מבעלי, אומרת האישה המוכה. סתם, נפלתי במדרגות. היא חיה ממכה למכה.
ויש כאלה שאומרים, הוא ממשיך כל עוד זה נמשך. האנשים סביבו רוצים להתפרנס, רוצים עניין בחיים. לא רע להיות שר הביטחון.
שאלתי את דוברו של גנץ מה החליט. הוא אמר שיחליט רק לאחר שוועדת גולדברג תאשר את הבחירה בשבתאי. אולי יחליט כך, אולי אחרת.
אחוזת לה–קארה
דיוויד קורנוול, הלא הוא ג'ון לה־קארה, מת בשבת מדלקת ריאות, בגיל 89. סופר גדול, יחיד ומיוחד: גדולתו חרגה מז'אנר ספרי הריגול שבהם התמחה. ב־1983 פירסם את "המתופפת הקטנה", רומן שבמרכזו המוסד הישראלי. לעניות דעתי, זה איננו אחד מספריו המשובחים, אבל לא זה הסיפור.
ב־1984 הספר פורסם בעברית, בהוצאת זמורה־ביתן. המתרגמת הייתה כרמית גיא. קורנוול הזמין אותה, את בעלה, ההיסטוריון אלי שאלתיאל, ואת בנם אורי לבקר אותו באחוזתו, בקורנוול, בקצה הדרומי של אנגליה.
בחדר השירותים באחוזה היה תלוי מכתב ממוסגר, חתום על ידי המוציא לאור של ספריו, ויקטור גולנץ. "דייוויד יקר", כתב המו"ל, "אני מאוד מצטער על שלא אוכל להיענות לבקשתך ולהגדיל את המקדמה שאתה עתיד לקבל על ספרך, 'המרגל שחזר מן הכפור'. עם זאת, אני מוכן להגדיל את התמלוגים שתקבל על הספרים שיימכרו, מ־5.5 אחוזים ל־6 אחוזים".
מה פשר המכתב, שאלו האורחים.
קורנוול החווה בידו לעבר האחוזה הענקית בחוץ, מאופק אל אופק. "אתם רואים את האחוזה?" שאל. "זה חצי האחוז".
