"כשקוראים לי 'כושית' אני לא נעלבת, זה נובע מבורות"
הזמרת כתריה נולדה למשפחה מוזיקלית מקהילת העבריים מדימונה ואיבדה את אמה שנפטרה מסרטן, לפני שכבשה את השופטים והקהל בגמר "הכוכב הבא לאירוויזיון". שנתיים אחרי, עם בן זוג מהקהילה ודירה בבת־ים, היא צוברת פרסומות, שיתופי פעולה ובקרוב גם סדרת ילדים, ומנצלת את תקופת הקורונה להקלטות באולפן הביתי. ברגעים הקשים, היא רק צריכה להביט למעלה כדי לקבל חיזוק מאמא, שתמיד הולכת איתה
כתריה לא שוכחת לעטות מסכה לפני שהיא יורדת לפגוש אותי בגינה הציבורית שמול דירתה. "אני ילדה טובה ושומרת חוק", היא מצהירה ומזמינה אותי להתארח לצידה, על הספסל. אבל כששיעול פתאומי חומק מגרוני וגורם לכל ילדי הגינה, פלוס המטפלות שלהם, לנוס מהדשא בבהלה, היא מסתפקת בחיוך רגוע שחושף גומת חן בלחי הימנית, חצי גומה בשמאלית ושני טורים של שיני פנינה.
מה, את לא פוחדת מהקורונה?
"לא, הקורונה פוחדת ממני".
סליחה?
"אנחנו, העבריים מדימונה, היחידים בעולם שניצחנו את המגפה. בקהילה שלנו יש אפס חולים וכמובן, אפס תמותה. זה לא הוקוס פוקוס, אלא תוצאה של אורח החיים שמלווה אותנו כבר עשרות שנים. כולנו טבעונים, כל אחד אוכל פירות וירקות מהגינה שלו, עם הרבה ויטמינים ובלי ריסוסים, וגם יש לנו תרופות למניעה שעכשיו מוכיחות את עצמן. פעמיים־שלוש בשבוע אנחנו שותים שתי כפות שום כתוש וכף של שמן זית, לחיזוק המערכת החיסונית, וגם כף של שמן קיק לניקוי רעלים".
שמן קיק?!
"על זה אני פחות מקפידה, וגם את השום ושמן הזית אני לא שותה פעמיים בשבוע, אלא רק כשאני מזהה סימנים ראשונים של הצטננות או חולשה, וזה עובד. עובדה".
ברחובות בת־ים עדיין לא פרשו שטיח אדום לכבוד הסלבית החדשה, אולי מפני שהופעתה החיצונית מתעתעת. כאן היא מתולתלת ושם היא מתהדרת בשיער חלק. "יש לי אפרו, וכשבא לי לגוון אני מחליקה. מי שלא מכיר אותי חושב שאני אתיופית, ובעל הקיוסק שאל אותי אם אני ברזילאית. אז תרשמי, בבקשה, אני עברייה".
סיפורה של כתריה ("ראש הקהילה היה זה שהעניק לי את שמי, עם י' אחת") פאוץ' ("בהתחלה הסתלבטו על שם המשפחה שלי, קראו לי 'תיק', וגם זה שיבוש, אני פאוץ' עם פ' רפה") מייצג את אוכלוסיית העבריים המונה כיום כ־5,000 נפשות. "אנחנו מרגישים שאנחנו חלק מעם ישראל, משבט יהודה, אנחנו לא דתיים, אבל מאמינים באלוהים ובתורה, ועל פי ההלכה אנחנו לא יהודים", היא מספרת. "הקבוצה הראשונה הגיעה ארצה מארצות־הברית בשנות ה־70, עם מנהיג הקהילה, בן־עמי בן־ישראל, והתיישבה בדימונה. הוריי היו שם. אמא שלי באה מקליפורניה, אבא שלי מאוהיו, הם נפגשו בברמודה ועלו ארצה יחד".
החברה הישראלית לא ידעה אז איך לאכול אתכם. קראו לכם "הכושים מדימונה".
"נכון, אבל המילה 'כושי' כבר לא פוליטיקלי קורקט, היא הפכה למילת גנאי ונמחקה. כשקוראים לי 'כושית' אני לא נעלבת מפני שבדרך כלל זה נובע מבורות. בשבילי זו הזדמנות להעביר שיעור קצר בהיסטוריה של הקהילה. אני גאה מאוד במי שאני. לא הייתי מגיעה לשום מקום אילו נולדתי בתל־אביב הגדולה".
לא מתערבבת
היא נולדה בדימונה, בכפר השלום ("זה לא גטו, אלא כפר קהילתי בתוך העיר") השבוע לפני 24 שנה, במשפחה מוזיקלית. "אמא שלי, זהורה גורדון, הייתה זמרת בלהקת העבריים וגם ניהלה את החשבונות של הקהילה. אבא שלי, חזקיה פאוץ', הוא מתופף ופסנתרן ורקדן סטפס. קיבלתי גנים משני הצדדים, אפילו לא יכולתי לדמיין לי מסלול אחר. אחי ימואל, בן 30 שנראה כמו בן 18, הוא מפיק מוזיקלי שגם מופיע. שש שנים אחריו אמא הביאה אותי והחליטה להסתפק בשני ילדים מפני שרצתה להיות אמא טוטאלית. לדעתי, זה צעד חכם. כשיש לך מלא ילדים את לא יכולה להיות מעורבת בחיים שלהם ולהכין אותם לעולם. פעמיים בשנה, כשהיא טסה לאירופה להופעות או להרצאות, היא לקחה אותנו איתה. כבר יצא לי להכיר ילדים שגדלים כמו יתומים כי ההורים שלהם בקושי בבית".
בית הספר בכפר השלום אינו בית ספר רגיל. "אצלנו אין תלבושת אחידה, אלא מדים. הבנות מכסות את השיער במטפחת לבנה, הבנים חובשים כיפה וכולם לובשים בגדים מסורתיים שנתפרים בקהילה. לא נכנסים לכיתה בג'ינס. השפה הראשונה שלנו היא אנגלית, זה טוב לקריירה בינלאומית, בעזרת השם, ואני מדברת עברית לא פחות טוב מצברים. בתזמורת של בית הספר נשפתי בקלרינט, שהיום אני אפילו לא זוכרת איך מחזיקים אותו. פיתוח קול לא למדתי. אני לא בטוחה שידעתי מה זה. אמא ידעה שחלום חיי הוא להצליח במוזיקה ותמכה בי מאוד, אבל גם הזהירה אותי. 'את פרש, תמיד יהיו אנשים שינסו לנצל אותך, אף פעם אל תאבדי את הראש ואל תרשי לאף אחד להוריד אותך'. כל הנבואות שלה התגשמו. בימים אלה בית המשפט דן בתביעה שהגשתי נגד המנהלים הראשונים שלי, שלא שילמו לי על המון הופעות. יכולתי להרים ידיים ולוותר, אבל אמא לימדה אותי לעמוד על שלי ולהילחם".
חווית גזענות?
"מעולם לא. זה לא אומר שהיא לא קיימת, אבל אני לא מתערבבת. כשיש לי הרגשה שמישהו מסתכל עליי בעין עקומה אני עושה ככה", מנפנפת כאילו גירשה זבוב, "וממשיכה הלאה. אף פעם לא מצאתי את עצמי במצב שבו הייתי השחורה היחידה. כן, 'שחורה' היא מילה שמותר לומר. בצבא היו איתי הרבה אתיופיות, וכשחשבו שגם אני אתיופית לקחתי את זה כמחמאה. איך לא? האתיופיות הן הבחורות הכי יפות ביקום".
האתיופים סובלים מגזענות.
"וזה נורא, אבל כנראה גזענות היא חלק בלתי נפרד מאופי האדם. היא קיימת גם כלפי רוסים ותימנים, ואני מתנחמת בידיעה שעדיין לא הגענו לרמה של ארצות־הברית שבה היחס לשחורים הרבה יותר קשוח".
רק כשהגיעה לבקו"ם גילתה כתריה שהחמיצה את האודישנים ללהקה צבאית. "ברור שהתאכזבתי", היא מודה, "אבל אמא שלי חינכה אותי להאמין ש'הכל לטובה'. כשאני מתאכזבת ממשהו, במקצוע או בחיים הפרטיים, אני אומרת לעצמי שכך זה היה צריך לקרות ושבעקבות הכישלון יגיע משהו הרבה יותר טוב. גם זה עבד. הייתי חמ"ליסטית בקציעות, השגחתי על הבסיס, ובשעות המתות הוצאתי גיטרה והתחלתי לשיר כדי להעביר את הזמן. הסרטונים הראשונים שלי יצאו מהחמ"ל, והגיעו לעיניים של אלה שהפכו להיות המנהלים הראשונים שלי, שאותם אפגוש בבית המשפט".
במהלך השירות הצבאי היא נפרדה מאמה. "בפעם הראשונה שאמא באה לרופא בגלל גוש בשד אמרו לה שזאת ציסטה שתעבור מעצמה. כשהיא הגיעה בפעם השנייה אמרו לה שכבר מאוחר מדי. סרטן. היא הייתה כל כך צעירה, בת 47 בסך הכל, היא עברה כימותרפיה והקרנות ומה לא, ועד היום אני מאמינה שהכימיקלים קיצרו את חייה. מה שבטוח זה שהם הרסו את איכות החיים שלה. לפעמים, לחיות טוב זה יותר חשוב מלחיות הרבה. ראיתי אותה מידרדרת מול העיניים שלי, זה היה קשה, וכשאמרו לנו שהסוף מתקרב ניהלנו המון שיחות. אמא סיפרה לי מה הציפיות שלה ממני, הבטיחה שתשמע אותי בכל פעם שאקרא לה ואני מיישמת את זה כמעט מדי יום ביומו. בכל פעם שאני זקוקה להעצמה אני פונה לאמא".
אחרי השחרור היא חזרה לדימונה, לתקופה קצרה, והבינה שזה לא ילך. "התחלתי לעבוד עם מפיק פרסומות שהזעיק אותי לאולפן מעכשיו לעכשיו, נמאס לי לתרץ שהאוטובוס מדימונה לתל־אביב זה שעתיים, בלי פקקים, ושאם אני מפספסת אותו בשתי שניות עליי להמתין חצי שעה. שכרתי דירה ברמת־גן ועבדתי בחצי משרה במאפייה כדי שתהיה לי הכנסה קבועה. התקבלתי ל'דה פור', הגעתי למקום השני, לא התאכזבתי מפני שקיבלתי את החשיפה שחיפשתי, אבל החברים שלי התאכזבו מאוד".
חיית במה
חודשים ספורים לאחר מכן היא הגיעה לתוכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון" והרימה את המסך תוך שניות. סטטיק ובן־אל, אסף אמדורסקי, קרן פלס, הראל סקעת ושירי מימון התמוגגו מהביצוע שלה, ואסי עזר כמעט נחנק כשצווח לתוך אוזנה של רותם סלע שזה ביצוע לגמר הגדול.
"התרגשתי ברמות־על", היא מתארת במבוכה. "איזה מזל שבטלוויזיה לא ראו שכל הגוף שלי רעד. מרוב רעידות אפילו לא שמעתי את המחמאות של השופטים. גם עכשיו, בכל פעם שאני עולה לבמה, ולא משנה מי יושב מולי, עוברות כמה דקות עד שאני מתחממת ומשתחררת, ובאודישן לא היה לי זמן לזה. הייתי חייבת לתת את כולי בשלוש דקות. כשעליתי לגמר, כל המשפחה שלי באה לעשות לי קולות. אבא, אחי, דודים ודודות, רק אמא הייתה חסרה שם, אבל אני בטוחה שהיא הקשיבה לי מלמעלה".
כמה התאכזבת כשקובי מרימי זכה במקום הראשון?
"בעונה שלי היו הרבה זמרים טובים, גם מאיה בוסקילה ושפיטה יכלו לייצג אותנו בכבוד. קיוויתי שאזכה, פיספסתי את ההדמנות לתת את השואו של החיים, זה כאב. קובי הוא זמר טוב, אבל אני חושבת שהשיר שלו לאירוויזיון לא איפשר לו להביע את הקול הענקי שלו. זו הבעיה, למתמודד אין זכות בחירה, התאגיד בוחר את השיר המייצג. זה צורם. איך זמר יכול להצליח עם שיר שהוא לא מתחבר אליו?"
היא נטשה את המאפייה ועלתה על רכבת ההרים של הופעות. "אולמות גדולים של חברות ומפעלים, בחתונות שרתי את 'יפה כלבנה', היה נהדר. אני חיית במה. כשגוללתי את סיפור חיי ב'טד אקס' ראיתי אנשים עם דמעות בעיניים. בחנוכה הופעתי עם ישראל קטורזה וקים אור אזולאי ב'כמו גדולים'. את השירים של אריק איינשטיין הכרתי, אבל כל התחום של מופעי חנוכה היה חדש עבורי. בילדותי לא לקחו אותי לפסטיגל. הצטלמתי לסדרת הילדים 'אופק ‑ קסם של ילד' שתעלה בקרוב, שרתי בפרסומת לפולקסווגן שתצא בסין, וכשקפצתי לאולפן לעשות איזה גיג פגשתי מפיק מוזיקלי שהמליץ עליי לבמאי הפרסומת של 'דלתא'. כשהודיעו לי שהצילומים יתקיימו מחר בבוקר נבהלתי. 'מחר אני נוסעת לדימונה, לבייבי שאואר שעורכת חברה טובה'. אז הקדימו את הצילומים לחמש לפנות בוקר, רקדתי לצד אליאנה תדהר שהייתה ממש נחמדה אליי, והספקתי להגיע לדימונה בזמן. אה, שכחתי, ביקשתי רשות לקחת הביתה את הפיג'מה שאיתה הצטלמתי. הבד שלה נעים ורך".
אפילו הקורונה, שעצרה את האנושות, לא מחלצת מפיה תלונות. "נכון, אין הופעות, אבל באולפנים ממשיכים לעבוד. עברתי לבת־ים, לדירת שני חדרים שבאחד מהם אני בונה אולפן כדי שאוכל לשבת בשקט וליצור. התוכנית היא להקליט שירים שכתבתי, אבל אם יביאו לי שיר שיעשה לי פרפרים בבטן אני אקליט אותו תוך שתי דקות".
בן זוגה לחיים הוא ישמעאל מאריציו (30) שעובד במחלקת שירות לקוחות של חברת היי־טק. "אף פעם לא שאלתי את עצמי אם אני מעדיפה גבר לבן או שחור", היא מודה. "אני לא מסתכלת על צבעים, פשוט נותנת ללב שלי ללכת אחרי הבן אדם. ישמעאל נולד בכפר שלנו, כמוני, בגיל עשר משפחתו עברה לרוד־איילנד, לפני שלוש שנים הוא פנה אליי בפייסבוק, ואחרי 'הכוכב הבא' התחלתי לסדר את העניינים במשרד הפנים כדי להסדיר את האישורים עבורו".
הקהילה רואה בעין יפה חיים זוגיים לפני החתונה?
"אבא שלי בסדר עם זה. אילו אמא הייתה בחיים, אני בטוחה שהיא הייתה תופרת לנו וילונות לסלון".
הפקה: מיטל ברונר; איפור ושיער: כתריה; סטיילינג: דניאל בית און
לפנייה לכתב/ת 
