למרות האהבה, יש המון בדידות בשנה הראשונה של האימהות / בשנה הראשונה אחרי שסשה נולדה, בכל פעם שראיתי בחורה על אופניים ושערה מתבדר ברוח הייתי אומרת לעצמי: אני רוצה את החיים שלה, היא בטח חופשייה. לא משנה עד כמה הייתי מוקפת בחברים ומשפחה ובן זוג, הרגשתי בודדה. זה גם לא היה קשור לסשה עצמה. מין מחול הורמונלי, שקורה תוך כדי הנאה ענקית מהאימהות, ומייצר מין עצבנות באוויר. לא מדברים על זה מספיק. אולי את עייפה מדי מכדי לשתף. אולי זה גם קשור לשיפוטיות. לחשש שמישהו יחשוד בך שאת אמא פחות טובה. אני מדברת על זה בפתיחות. שיתפתי חברות בתחושות האלה תוך כדי, ורובן הודו שעברו את זה בעצמן. היו כאלה שסיפרו על סיוט בשלושת החודשים הראשונים, וכאלה שדיברו על השנה הראשונה כגיהינום. אלה דברים שלא מספרים לך לפני. הכנתי לזה את נסלי (ברדה), חברתי הטובה, לפני שהיא ילדה, וגם היא קיבלה שטוזה. זה לא משנה כמה יכינו אותך, בסוף זו סטירת אהבה אבל מאוד מצלצלת.
הוקלט באולפני הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
בגיל שנתיים משהו בתקשורת נפתח, ומתחילים ליהנות מהזמן יחד, אבל התינוקות נורא משעממת. היו ימים שהייתי אומרת לעצמי: מיי־גאד, מה נעשה היום? לא כי אני לא רוצה לבלות איתה. להפך, אני רוצה שהיא תיכנס לי לתוך הגוף מרוב שאני אוהבת אותה. פשוט לוקח זמן ללמוד סוג חדש של תקשורת. אנחנו רגילים לעולם של מבוגרים ו־90 אחוז מאיתנו לא טובים בעולם הילדים, וזה שיפט מוזר. בגל הראשון של הקורונה, כשהסגר החזיר אותי לחופשת הלידה, מצאתי את עצמי עם סשה בבית, בגיל אמצע כזה. יובל שרף המליצה לי על איזו יועצת נהדרת, ומהשנייה שנפתח הזום ישבתי במשך שעה ומיררתי בבכי. היא כל כך עזרה לי, היא אמרה לי, "את לא צריכה לעשות איתה כלום. פשוט תהיי איתה". זה קשה להיות ברגע, אבל עם ילדים האתגר גדול יותר. הקורונה הייתה הזדמנות ללעבוד בלהיות. לעשות דברים שאין בהם הרבה פעילות, אבל יש בהם נוכחות.
אל תספידו את התרבות. אין תחליף להופעה טובה / הספקתי לעשות שמונה הצגות של 'לא רק בלונדינית' עד שנסגרו התיאטראות. בהתחלה הייתי בטוחה שעוד רגע חוזרים, אבל אחרי שדחינו שוב ושוב, הבנתי שצריך להניח לזה עד שנחזור. ברור שזה כאב. ישבתי על הספה ובכיתי שלושה ימים כשהבנתי שזה מתפרק. זו הייתה אמורה להיות אבן דרך בהתפתחות שלי כשחקנית. ועדיין, עם כל הקושי שעולם התרבות חווה עכשיו, אני מאמינה שנצליח להתאושש. יש תחליף להופעה? מישהו יוותר על חוויית הקולנוע? אני לא חושבת שכולנו הולכים לבלות את רוב השעות הפנויות שלנו מול נטפליקס. גם נטפליקס מוגבלת. אתמול ביזבזנו שעתיים רק בלנסות להבין מה יש לראות שם.
לא מכירה את כל הקונספירציות בעניין החיסונים, אבל אם אנחנו רוצים לסיים את המצב ההזוי הזה, אנשים יצטרכו להתחסן. להגיד לך שאני הולכת לעמוד בתור ראשונה? לא יודעת. אבל צריך לחשוב במקרה הזה גם במונחים של ערבות הדדית. אבא שלי הוא נוירו־אונקולוג, והוא אמר לי שיתחסן. אני מקשיבה לאבא שלי.
זה שאת אמא לא מבטל את המאהבת שבך. אם כבר להפך / ב־'PPS' ('פרסונל פופסטאר', שתעלה השבוע בערוץ טין־ניק לצופי yes, ותשודר מיום ראשון עד חמישי) אני משחקת מדענית שנאלצת לחזור לגור עם בתה יחד אצל אמה במושב. כשהיא מבינה שלילדה אין עם מי לשחק, היא מחליטה לבנות רובוט כוכב פופ שירקוד וישיר בשבילה. חבר מכוכב אחר שנראה כמו מרגי. זאת הפעם הראשונה שאני משחקת אמא, ועוד לילדה בת עשר. גם ב'המדובב' שיחקתי אמא, אבל שם לא ראו את הילד. פה זה חלק מהגדרת התפקיד.
בהתחלה, כשהציעו לי את התפקיד, אמרתי, די, נו, אבל מהר מאוד את עוברת את זה. זה כנראה חלק מההתבגרות, להכיר בזה. את לא מפסיקה לחלום ברגע שאת הופכת להיות אמא. זה לא מבטל בך כלום. את יודעת מה את רוצה. אין לך זמן לבולשיט וחארטה.
אחרי שסשה נולדה, זה גם היה חלק מהתהליך שעברתי. להבין שגם הקריירה עוברת שינויים. יש רגעים שאת אומרת: פאק, איך החמצתי. אלה ימים קשים. נכנסתי להיריון אחרי 'משחקי הכס' ו'גאון', כשדברים התחילו לזוז, אבל חלק מההתפתחות האישית זה לייצר עוגן, להקים משפחה. ובתוך כל זה אני חייבת להאמין שהדברים שאני חולמת עליהם, יקרו. אמונה בעצמך היא דבר שנשחק וצריך לחדש אותה, גם אם לא הבאת לעולם ילדה, גם את בת 20. אני לא מוכנה בכלל לגלגל תרחיש שהדברים לא יקרו כמו שאני רוצה שיקרו. זה מצמצם אותי. אתה יודע כמה דברים חשבתי בגיל 20 שלא יקרו לי, והם קרו בגיל 30? מלא! אז אולי הדברים שרציתי בגיל 30, יקרו בגיל 40.
אף פעם לא מאוחר להפוך לגיי אייקון / כתבתי את השיר 'רוקדת' והוא שכב במגירה. החבר שעליו כתבתי את השיר אמר: "את חייבת לשלוח את זה לעופר ניסים". מהרגע שהוא פתח לי את הדלת בבית, נכנסתי לעולם מדהים. לא משנה כמה חברים ואחים ואחיות יש לי בקהילת הלהט"ב, בחיים לא חשבתי שאהפוך ליקירת הקהילה. בטח לא למישהי שמופיעה יחד עם עופר ניסים במסיבות גייז. מה גיליתי? שזה קהל וואו. הכי מרים שיש. נפתחה לי צ'אקרה. פתאום חגגתי את עצמי ברמות. לא יכולתי לפני. יש משהו בנשיות, חושניות, מיניות, את לא יכולה לשחק את זה לפני שזה בא באופן טבעי. לא שזה לא היה. אבל זה היה אחר. לפני זה, הייתי עסוקה בלהיות רצינית. בחשיבות עצמית. באני והפסנתר.
השיר הזה הפך למין המנון. מלא אנשים שיתפו אותי בכאב שלהם. לא רק יציאה מהארון. זה שיר שמדבר על התגברות ולמצוא את המקום שבו אתה ממשיך לרקוד. אני כותבת ומלחינה עכשיו עוד שירים, היה לי איזה שוונג בקורונה, ומתחילה להופיע הופעות קטנות.
נשים חייבות לדרוש את מה שמגיע להן / עברתי ים הטרדות, גברים שאמרו דברים לא במקום, אבל מעולם לא הוטרדתי באופן שצילק אותי. לא תמיד העמדתי אותם במקומם. לא נתתי לדברים האלה לחלחל. אז הוא אמר. שיעוף. אבל ככל שאני מתבגרת אני מרגישה ששריר הפמיניזם שלי מתחזק. אני הרבה יותר מודעת היום, הרבה יותר נלחמת. בגיל 20 את פחות מתעסקת באזורים האלה. אני מניחה שבשנים עברו היו פעמים שהפרטנרים שלי הרוויחו יותר ממני. אני לא אתן לזה לקרות היום. אין לי לא נעים בעניינים האלה. נעים לי מאוד! ואני נלחמת על זה, ואם צריך אני גם מבררת את זה.
הרבה פעמים הבעיה מתחילה מזה שנשים לא מבקשות. במשך שנים דאגו שלא יהיה להן נעים לבקש. צריך ביטחון לדרוש את זה. כל מקרה ופרויקט לגופו, אבל אני תמיד אדרוש את המקסימום. ואם לא - זה גם יכול להפיל פרויקט. אני יכולה לעשות דברים גם בהתנדבות אם אני מחליטה, אבל זה ממש לא מביך לבקש את מה שנראה לך שמגיע לך. לצד המהפכה החשובה של מי־טו, צריכה להתנהל כאן גם מהפכה כלכלית בכל מה שקשור לנשים. העובדה שעל אותו תפקיד גבר משתכר שכר גבוה יותר מאישה היא מחפירה.
כדי לרבוץ על הספה, אני חייבת להרוויח את זה / ממרחק הזמן, אני מבינה עד כמה החינוך הרוסי שקיבלתי בבית, עיצב את האדם שאני היום. ההורים שלי מעולם לא היו נוקשים איתי. הם נתנו לי דוגמה אישית. כשאת רואה את ההורים שלך מהצד - לא מתקרבנים, נלחמים, לוקחים אחריות, היסודות האלה נטעמים בך. ברור שיש לזה גם את הצדדים היותר־מורכבים שמשלמים עליהם מחיר. עד היום. כל יום אני חייבת לעשות משהו שיקדם אותי. יהיה לי מאוד קשה סתם לשבת על הספה. גם ברגעים שאני עושה את זה - תמיד יש את הקול הקטן הזה שיהדהד: מה זה?! אני אוהבת לרבוץ על הספה, אבל אני לא יכולה לעשות את זה בהתמסרות מלאה. אני חייבת לדעת שהרווחתי את זה.
יש דרכים אחרות ללדת / יש לי פלטינות בגב, שישה מסמרים, אז ידעתי משלב מוקדם שלא אוכל ללדת בלידה רגילה. חברה סיפרה לי באגביות על ניתוח קיסרי מיוחד שעושים בצרפת, ושיש רופא בארץ שעושה את זה. התקשרתי כבר באותו היום, התאים לי גם שזה קורה בנצרת. שקט וי־איי־פי אמיתי. זאת שיטה שלוקחת יותר זמן וצורת הפתיחה וצורת התפירה שונות לגמרי, אבל זה ניתוח שמוריד משמעותית את הכאבים שאחרי הלידה, וגם ההתאוששות מאוד מהירה. פשע שנשים בישראל לא יודעות על זה. רוב הרופאים בבתי החולים מספרים לנשים שזה ניתוח רע ומסוכן. מניחה שיש פה הרבה אינטרסים ופוליטיקות, אבל חבל מאוד.
ההנקה לעומת זאת הייתה בשבילי סבל נוראי. עשיתי את זה שלושה וחצי חודשים, וגם את זה עשיתי בשיניים, ורק בצד ימין. צד שמאל לא עבד. גיליתי שבכל פעם שאני מניקה אני חווה עצב. התברר לי מאוחר יותר שזו תופעה, לא שכיחה, דיסמורפית. בילד הבא כבר לא אניק. כן, בתור בת יחידה, חשוב לי שיהיו לסשה אח או אחות. אמרתי לעצמי לא מזמן: אולי עכשיו עם הקורונה, זה הזמן. אבל נראה לי שקצת איבדתי את הטיימינג. הייתי צריכה להיכנס להיריון במרץ. ועכשיו אני אהיה פילה, וכולם יחזרו לעבודה.
אם עברתם ילד ושיפוץ יחד כזוג - תעברו הכל / דותן ואני כבר יחד 11 שנה. ההורות מביאה פנקסנות שלא הייתה קודם. התחרות היא מי גמור יותר. במבחן התוצאה זה חיזק אותנו. לא שלא חווינו רגעים מורכבים. דותן הרבה על הקו במסגרת העבודה ואחרי שאת יולדת את מבינה שאין פה באמת שוויון. בסוף הוא קם, מתלבש והולך לעבודה. אני לא יכולה לעשות את זה. גם לא אחרי כמה שבועות. זה מייצר מתח, מפר איזה איזון שעבדתם עליו שנים. לוקח זמן לחזור ולהתאזן. אבל בגלל שאנחנו חברים טובים, הצלחנו לעלות מהמקום הזה. אני חיה עם גבר שהוא סלע בחיים שלי. השור שלי. אומרים שהקורונה הייתה מבחן לזוגיות. אנחנו עברנו בזמן הזה בית ושיפוץ. אם זה לא מבחן לזוגיות אני לא יודעת מה זה מבחן. תינוק עברנו, שיפוץ עברנו, דבר איתי אחרי הילד השני.
ישראל היא לא דיקטטורה. אני יודעת מה זו דיקטטורה / הלכתי להפגין פעם אחת בבלפור. הייתי בהפגנות של העצמאים ושל עולם התרבות אבל באיזשהו שלב הרגשתי שזה עוד דרך להעביר את הזמן. אני חושבת שחייבים שינוי. ועם זאת, בתור מי שנולדה במקום שהוא באמת דיקטטורה שקטה ואפלה, אני אומרת לעצמי, איזה מזל שההורים שלי הביאו אותי הנה. בפעם האחרונה שהייתי במוסקבה לא הרגשתי בטוחה. כשקרה הסיפור עם נעמה (ישככר) זה מאוד טילטל אותי. כל כך פחדתי בשבילה. המנטליות הרוסית יכולה להיות מפחידה. אני שומעת שאומרים שישראל הופכת לדיקטטורה. זה לא נכון. זה לא אומר שהמצב כאן לא חרבנה ואין פה תהליכים קשים. יש פה שחיתות, היאחזות בכיסא, סיאוב ופוליטיקאים שלא רואים את הציבור ממטר. שילכו לריאליטי. הם יקבלו שם את אותו הקיק.
