בנימין נתניהו מעולם לא התכוון לממש את הסכם הרוטציה. זה מובן מאליו, אבל בבוקר המוטרף הזה שבו ישראל הולכת שוב לבחירות מיותרות, מסוכנות ובזבזניות, צריך גם לומר את מה שברור לכולם. זמן קצר מאוד אחרי הקמת הממשלה החל הליכוד מעכב ומסכל העברת תקציב, מתוך הבנה שזו תחנת היציאה היחידה של נתניהו מהרוטציה. זו גם הייתה תחנת יציאה מממשלה שנבנתה תחת הרעיון של חלוקה ושותפות בין שתי מפלגות גדולות, עניין שנתניהו מעולם לא חווה כפוליטיקאי והליכוד שבנה לא ידע כיצד לעכל. כדי להרוס את הממשלה מבפנים לא היה צורך ב"דיקטטורים" הפקידותיים ממשרד המשפטים, או קלקולים בקואליציה.

הרי המטרה של ביבי ממילא הוגשמה, עוד לפני הקמת הממשלה. הרבה לפני שהשרים הושבעו, נתניהו השמיד את היריב. פילוג כחול לבן קרע אותה, מוטט את העמדה העקרונית נגד ישיבה עם נאשם בשוחד כראש ממשלה. מאותו רגע, גנץ היה שבוי, פוליטיקאי מת מהלך, ועכשיו נתניהו רק היה צריך לבחור איך לממש, להנחית את מכת המוות ולגאול את הממשלה מייסוריה המכוונים. כאן הייתה בעיה מורכבת מעט: כיצד ראש הממשלה לא יוצג כמו שהוא. זאת אומרת, אדם שחותם על רוטציה ולא מתכוון לקיים. אדם שנשבע לקיים הסכם ומתכוון להפר אותו מיד. אדם כזה.

התשובה הייתה שקשוקה של חילופי האשמות, דחיפה להפרת ההסכם, צהלות על ההפרות הנגדיות של כחול לבן. הציבור שמע תקציב, רוטציה, חקיקה, ואיבד עניין.

בינתיים חוסלה הלגיטימציה הציבורית של מפלגה שנדמתה לרגע בעיני ציבור גדול כאלטרנטיבה שלטונית סדורה.

בני גנץ פסע אל המלכודת הזו עם הערכיות הגאוותנית של מדריך בתנועת נוער. הוא העדיף שרשימתו תתפרק ערב הכניסה לממשלה מאשר עוד בחירות; הוא האזין לעצות פוליטיות ותקשורתיות של מי ששכחו שנתניהו לא אוהב לקיים את הצד שלו בהסכמים, ולבטח לא יתאבד פוליטית וייצא את בלפור. מי שמעדיף לפרק את מפלגתו כדי לא ללכת לבחירות הוא לא פוליטיקאי; מי שחושב שצדק שעשה זאת שוכח שפוליטיקה איננה יקום ענייני, צודק ומנומק. פוליטיקה עוסקת בכוח ובהשגתו. לגנץ לא היה מושג איך להתנהל עם כוח, או איך להשיג אותו. היו לו כוונות טובות, לפחות חלק מהזמן. גם אלה נעלמו בסוף. גנץ לא רצה בחירות ובחר בחרפה של המו"מ ביממות האחרונות. הוא קיבל גם חרפה וגם בחירות.

ישראל של סוף דצמבר 2020 צריכה לעסוק בעניין אחד מרכזי: יהיו לה מיליוני חיסונים פה בשבוע וחצי הקרוב ויש לה התפרצות קורונה משמעותית. עם מערכת בריאות מצוינת ומדינה קטנה וריכוזית, האתגר הלאומי היה צריך להיות לחסן 100 אלף איש ביום. לחסן כאילו אין מחר. לפתוח את נתב"ג לחיסונים המוניים, ליצור ניידות חיסון שיגיעו לקשישים ולאוכלוסיות בסיכון, לחסן באצטדיונים. במקביל, לבלום את העלייה המהירה בתחלואה. במקום זה נתעסק עכשיו בבחירות רביעיות, על כל הפופוליזם הנלווה. עוד נגלה בכמה חיי אדם זה יעלה לנו.

הכותב הוא עורך חדשות החוץ בחדשות 13