הגרועה בממשלות ישראל סיימה את חייה בחצות. אין שמחה בהלוויה הזאת. גם אין תקוות גדולות לקראת הממשלה הבאה. 800 אלף המובטלים שרשומים בלשכת התעסוקה לא ילכו אחרי הארון. העסקים שהתמוטטו ואלה שיתמוטטו בסגר הקרוב, החלומות שהתנפצו, התלמידים שהתנוונו בבית, הקשישים שנותקו ממשפחותיהם, השירותים שלא סופקו בגלל שלא אושר תקציב ‑ כל אלה לא יהיו שם. מעולם לא היה הפער בין מצוקות הרחוב לסדר היום של המערכת הפוליטית גדול כל כך.

נתניהו מרבה להשוות את ההתמודדות של ישראל עם משברי הקורונה עם ההתמודדות של מדינות אחרות. הוא בוחר את הנתונים שנוחים לו, וכשאין, הוא ממציא. נתון אחד הוא מקפיד לא להזכיר: ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמתנהלת מול הקורונה בלי תקציב מאושר. ההשלכות ברורות: ממשלת ישראל לא פועלת נכון מול המשבר הכלכלי ולא תכין כראוי את היציאה ממנו. גם הסיבה ברורה: שני התקציבים, של 2020 ושל 2021, הוחזקו במקרר, כזריקת חיסון נגד הרוטציה.

במקום לשרת את הציבור נתניהו שר לו, בדואט. במקום לתקצב את מוסדות הרווחה הוא מגייס להם תרומות מהציבור. כמוהו כתלמיד שהביא הביתה תעודה משופעת בבלתי־מספיקים, לבד מטוב מאוד אחד, בזמרה. על זה תחטוף אצלי, אמר אביו. עם תעודה כזאת אתה עוד מעז לשיר?

האמת היא שהזמרה לא הייתה ההישג היחיד של נתניהו בשבעת חודשי הכהונה של הממשלה היוצאת. היחסים שטיפח עם הבית הלבן של טראמפ הניבו הסכמי נורמליזציה עם שתי נסיכויות ערביות וסללו את הדרך לשני הסכמים נוספים, עם מרוקו וסודן. אלה הישגים משמעותיים. ההתמודדות שלו עם משבר הקורונה פחות מרשימה. השתרבבו לתוכה אינטרסים זרים, משפטיים, פוליטיים ואישיים והחלטות שעניינן יחסי ציבור. אם משרד מבקר המדינה ינסה לחקור ברצינות את תהליך קבלת ההחלטות במהלך הקורונה תהיה לו הרבה עבודה.

ישראל איננה מונרכיה. הממשלות שלה נשענות על קואליציה של מפלגות יריבות, על חלוקת כוח ועל מידה של אמון הדדי. הן לא יכולות לתפקד כאשר בעיותיו האישיות של אדם אחד מכתיבות את סדר היום. שלוש פעמים הלכנו לבחירות בגלל כתבי האישום במחוזי בירושלים, ובגללם נלך גם בפעם הרביעית. זה כל כך מעוות, כל כך מיותר, כל כך מקומם, שזה מאיים על התמיכה הבסיסית של הציבור בהליך הדמוקרטי. הכישלון של הממשלה הנוכחית מידבק: הוא ילווה אותנו לממשלות הבאות.

והשקרים. ההסתה. הפרת ההסכמים. השיח האלים ברשתות, ברחוב ובכנסת, גם מפי יושב ראש הכנסת. כל אלה לא התחילו בממשלה ה־35, אבל התעצמו בה. ממשלה משותפת אמורה הייתה להנמיך את גובה הלהבות. גם ההבטחה הזאת הופרה, יחד עם ההבטחות האחרות.

לא רק הכנסת ה־23 התפזרה אמש. ההתפרקות של הקואליציה ירדה לעולם יחד עם ההתפרקות של כחול לבן. אין לכחול לבן זכות קיום על גבול אחוז החסימה; גם למפלגת העבודה אין מה לעשות שם. שתיהן יתפוגגו. הזירה פנויה להתארגנויות חדשות, במה שהיה פעם ימין ובמה שהיה פעם שמאל. גם המונחים האלה טושטשו בשנים האחרונות. נכון שיותר ישראלים מגדירים את עצמם כימין, אבל הם לא מבררים לעצמם ימין מהו. הם נאחזים במותג, בשם, לא באידיאולוגיה. נפתלי בנט, גם גדעון סער, מעדיפים לדבר על החטאים של נתניהו או על הפתרונות שלהם לקורונה, לא על הפתרונות שלהם לשאלת ארץ ישראל.

לאחר הבחירות הם יעמדו בפני אותה דילמה שהכשילה את גנץ והקשתה על ליברמן: נתניהו יציע להם את חצי המלכות. הפער בהשקפות יהיה מזערי. אבל הם יידעו ששותפות לא תהיה והסכמים לא יכובדו. האם לחפש שותפים שמאלה מהם, ולנסות לכונן ממשלה תוך שיתוף פעולה עם הערבים? מי שיאמר שהוא יכול להקים ממשלה גם בלי נתניהו וגם בלי הערבים ישקר לבוחרים.